אפרת ברזל הגיעה לקיץ הזה שונה. עם רצונות חדשים ומפתיעים

הדיבורים על בין הזמנים תפסו אותי השנה שונה.

שונה בקמץ.

בשקט מקשיב האזנתי לכל ההצעות שעלו בבית ואיך לעשות שכולם יהיו מרוצים.

אבל בשקט עוד יותר מקשיב האזנתי להנאות שלי. גם להן יש מה להגיד. לא גיליתי לאף אחד מה הן אמרו לי, אבל מתוך ההקשבה הבנתי, שמשהו בסגנון ההנאות שלי השתנה.

אני אתכם. ניסע לאן שתרצו, אני נהנית בכל מקום, הבנתי.

פעם הייתי בתפקיד הטיילנית. תראה לי רגע את המפה, תעביר לי שניה את המגדיר, איפה הצידנית, תפנה ימינה, נראה לי שהנחל הזה שלח יובל גם לכאן.

משהו בסגנון ההנאה שלי השתנה.

הקשבתי בשקט, זה לא הבהיל אותי. להיפך.

להיות קשובה לצרכים הרגשיים שלך, למנוחה שבה הנפש מקבלת שקט, זו סוג של חובה המוטלת רק עליך. לא רק בקונוטציה של טיולים, אלא בכלל.

 יש הרבה נשים נפלאות החושבות משחר ילדותן, גם אני חשבתי כך פעם, שחובת סיפוק הצרכים הרגשיים שלהן מוטלת על האחרים, שחובת סיפוק הצרכים הרגשיים שלהן היא מעשה ניחוש המוטל על מי שסובב אותן. יש בזה הרבה נתינה מהאחר, זה יפה, אבל מה קורה כשזה לא קורה?

זה נראה, במילים, ככה: "אני ציפיתי שתבואו איתי", "אני חשבתי שתסדרו את הבית", "אני חלמתי על משהו אחר".

בפרצופים זה נראה חמוץ, מתעלם, מאוכזב או נפול.

בשפת השפתיים אלו הן מילים שקטות או רמות המוטחות אל עבר כל המאכזבים, או שתיקה רועמת מכורכמת, ארוזה באנטיפתיות ילדותית.

אם את יודעת להגדיר את האיך ואת המה של ההנאות שלך, אפילו רק לעצמך, זו כבר התחלה טובה.

גם אם את בשלב הפרה-וורבאלי, בו את עדיין לא אומרת כלום.

הדיבורים על בין הזמנים תפסו אותי שונה בקמץ השנה, לא כי קורונה הרימה או הורידה ראש, לא כי סגרו את השמיים, בשבילי הם תמיד פתוחים.

בכל עת שאני חפצה, אני מרימה אליהם עיניים, והם זמינים לי, השמיים. שירות נפלא, התכלת היפה הזו, התכלית האינסופית הזו, כל כך יפה בעיני הצבע התמים הזה, שכבר לפני שנים קניתי באיקאה ספה בתכלת, ועד היום, אף על פי שעבר זמן, אנחנו ביחסים נפלאים. מדי פעם היא רומזת לי שהיא צריכה עוד אחים ואחיות בתכלת. טרם הספיקותי לטפל בעניין.

הדיבורים על בין הזמנים תפסו אותי שונה השנה.

פעם הייתי צריכה הרבה מסלולים ואתגרים, צרחות התלהבות ואקסטרים. היום לקרוא ספר טוב עם קפה טוב, להוציא ממנו תובנות טובות וקרבת ה' טובה, זה מספיק לי.

אני לא צריכה את הרעש של פעם. לא לעשות אותו ולא לשמוע אותו. קול דממה דקה משמח אותי יותר, צחוקים מתגלגלים של נכדים עם מיתרים דקים, גם.

אבל מה קורה כשאת מגלה בתוכך חידושים משמחים ומדויקים, כאלה שלא עולים הרבה כסף אבל ממש איכותיים, והשאר, אלה שסביבך נשארים עוד בדגם הסוסיתא הישנה של עצמך? ואת בעצם זו שהרגלת אותם לאקשן של קרוניות ורכבות הרים.

בדיוק כמו שאת יכולה להסביר לבעלך על חברה או קרובת משפחה שהרגיזה אותך, והוא בהתחלה, כשאת מספרת לו איזו מרגיזה היא, אומר לך, "עזבי עזבי, שטויות, תעבירי", אבל את לא מעבירה, ועם השנים את מצליחה לגרום לו שהוא יתרגז עליה גם, הוא לאט לאט מתניע מנועים ומתחיל להיות בצד שלך, סחפת אותו לגמרי, ואז ישנה תקופה של אחדות ששניכם בחזית מולה, ואת, את לאט לאט כבר מתקררת מכל העניין, ודווקא מפטפטת איתה קלות, מסמפטת אותה ואפילו נהנית, והוא, הוא נשאר מאחור עם הריסוס הרע והמרעיל שאת ריססת בו. "אה, את כבר לא כועסת עליה", ולוקח לו זמן עד שהוא מיישר תשומת לב, עד שהוא מדביק בתוך עצמו את מבנה היחסים החדש ומתנהג לפיהם בתהליך המצטרף אליך.

כך בחופשות המשפחתיות, לפעמים אנחנו כבר נהנות מכלום, "היום מספיקים לי הדברים הקטנים", כמאמר השיר, מבט שלך אלי, טיול על הילדים. לפעמים כבר לא צריכות טרקטורון עם בוץ, והם עדיין כן. אולי זה כי אנחנו יודעות בשקט של העולם הפנימי שלנו, שיש לנו תחנת תדלוק פרטית, טיפה אחרת, כזו שאת יודעת שתיטיב עמך, שאת עיצבת לך, בשיטה שלך, נופשון פרטי שלך, סולר אישי של כוחות שאת בנית לך, שאת אמורה לרקום לך, ולבצע, בבין הזמנים הזה, אבל גם בכלל, במשך כל השנה.

אמהות, אנא הקפידו על עצמנו ליהנות ולהבנות. כל אחת קשובה לדרכה.

הרי אם לנו טוב, כולם מאושרים, זה חלק מלהיות עיקר העיקרים.