פרשת עקב לאור המהר"ל: מדוע אדם ירא מאביו ומאמו?

משה אומר לבני ישראל (דברים י', י"ב): "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלהיך". על כך אומרת הגמרא במסכת ברכות דף ל"ג עמ' ב' "הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים". כוח הבחירה שבאדם מסור בידו ולא בידי שמיים. נמצא כי הקב"ה שואל ומבקש מעמנו דבר שאינו יכול לספק בעצמו, קרי - את יראת השמיים שלנו.

ברם, הגמרא שם מקשה שאלה חמורה על פסוק זה, שהרי משמע ממנו כי משה ממעיט בערכה של הבקשה ואומר "מה כבר מבקשים מכם". ובכן האם יראת שמיים היא עניין פעוט וקל?

מתרצת הגמרא: כן. לגבי משה זהו דבר פעוט ערך, שקל לו להשיגו.

שואל המהר"ל, הרי משה אינו מדבר אל עצמו אלא פונה לבני ישראל. אם כן, מה הנפקות לכך שאצל משה הדבר קל להשגה, שעה שאצל שומעי לקחו הדבר קשה? וכי יכול אדם עשיר לומר לאדם עני "מה זה עבורך לתת סכום גדול"? 

למה מפחדים מדבר נאצל ומרומם?

בזוהר חלק א' דף י"א עמ' ב' מצינו כי יש כמה גוונים ליראת האדם מבוראו:

יש מי שירא מעונש בגופו או בממונו. במקרה זה הערך החשוב בעיניו אינו הקב"ה אלא טובתו שלו. יש מי שירא מעונש בעולם הבא. זו יראה יותר רוחנית אך עדיין מה שחשוב בעיניו אינו הקב"ה אלא טובתו העצמית.

ויש "יראה שהיא העיקר, שיירא אדם מפני קונו מחמת שהוא גדול ומושל". זו יראה שבה הערך החשוב הוא הקב"ה. במסגרת יראה זו האדם אינו חושש מפני מה שצופן לו העתיד, אלא מעריך את בוראו. יראה זו מכונה "יראת הרוממות".

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" פרק כ"ד מבאר: "יראת הרוממות היא, שהאדם ירחק מן החטאים ולא יעשה אותם, מפני כבודו הגדול יתברך שמו, כי איך יקַל, או איך יערב לבו של בשר ודם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו?" ומכוח יראת הרוממות "יבוש האדם ויחרד בעמדו לפני קונו להתפלל או לעבוד כל עבודה".

ברם, שהדברים אינם ברורים, שהרי יש הבחנה ברורה בתחושות האדם בין תחושה של כבוד, לבין תחושה של פחד ומורא. בפשטות, המונח יראה משמעו תחושה של פחד. למה שאדם יחוש יראה, ולא רק כבוד, מפני דבר נאצל ומרומם, שאינו חושש מפניו? אנו מבינים פחד הנובע מחשש של אדם לעתידו. אבל, מה פשרו של פחד מפני משהו רק כי הוא נאצל?

מפני מה אדם ירא מאביו ואמו?

ההבחנה בין תחושת הכבוד לתחושת היראה מבוארת במסכת קידושין דף ל"א עמ' ב' עת שהגמרא מסבירה את השוני בין המצווה של "כבד את אביך ואת אמך (שמות כ', י"ב)" לבין הדין של "איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י"ט, ג')". כך נאמר שם: "איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא".

משמע כי כבוד אינו מורא.

אך גם בסוגיה זו עצמה יש לתמוה, מה פשר היראה של אדם מאביו ואמו? אנו מבינים את תחושת הכבוד של אדם כלפי הוריו אך איזה מקום יש ליראה? האם יש לאדם מה לחשוש מפני הוריו?

אין חיוב לירא מפני כל מי שחייבים בכבודו

החובה של אדם לחוש יראה מאביו ואמו, אינה קיימת כלפי אנשים אחרים שהוא חייב לכבדם.

כך למשל מצינו במסכת כתובות דף ק"ג עמ' א' כי החיוב בכבוד חל לא רק כלפי אב ואם, אלא גם כלפי אשת אביו (שאינה אמו), כלפי בעלה של האם (שאינו אביו) וכלפי אחיו הגדול. חז"ל למדים זאת מן הייתור של האות וי"ו ומן המילה "את" בפסוק כבד את אביך ואת אמך". ברם, שלא מצינו לימוד דומה ביחס לפסוק "איש אמו ואביו תראו". אין חיוב של יראה כלפי אשת אביו וכלפי אח גדול. בדומה לכך מצינו במדרש תהילים מזמור ז' כי אדם "חייב בכבוד חמיו כבכבוד אביו". אבל, אין לו חובה לירא מחמיו כפי שהוא ירא מאביו. מכאן שחובת הכיבוד אינה יוצרת כשלעצמה גם מורא. ואם כן, מה פשר החיוב לפחד ולירא מפני אביו ואמו ומפני הקב"ה?

יראת הרוממות נובעת מתחושת חידלון עצמי

המהר"ל בספרו "נתיבות עולם", נתיב יראת השם, פרק א' מחדש כי המונח יראה, במובן של "יראת הרוממות" מבטא יחס של חידלון שאדם חש מול מקור חיותו. כלומר, זו תחושה עצמית של אפסות הנובעת מכך שהענף מביט בשורש האילן ומבין "מאין באת". ככלל, אדם מתהלך בתחושת חשיבות עצמית וחש כי קיומו הוא נתון ועובדה קיימת ומובנת מאליה, וכי הוא בבחינת ישות שאינה מוטלת בספק. והנה, במפגש של אדם בצור מחצבתו, טופחת בפניו מציאות שקדמה לקיומו והוא מכיר בחדלונו ומגלה שהעולם הסתדר יפה מאוד גם בלעדיו. יראה זו אינה יחס של חשש מפני הבאות אלא ההכרה בכך שהוא עצמו אינו נתון מובן מאליו, אלא פרט וסעיף ממכלול שהיה קיים עוד לפניו, בעת שהיה - אפס.

זו הסיבה שמחמתה אדם ירא מאביו ואמו, צור מחצבתו ושורש הווייתו, ואינו ירא מאחיו הגדול או מאשת אביו ומחמיו. אכן, הוא חייב לנהוג בכבוד רב בחמיו, באחיו ובאשת אביו. אבל אין לו מורא אלא בעת מפגש עם שורש קיומו, שבו טופח בפניו חדלונו שלו.

יראת הרוממות בעת מפגש האדם עם צור מחצבתו

בהתאם להסבר זה מובן פשר המונח של יראת שמיים כלפי הקב"ה, במובן הנשגב של יראת הרוממות. אכן, נשגבות של משהו מעוררת כבוד ולא יראה. אבל, קיום נשגב זה מציג בפני האדם את אפסותו שלו. זו אפסות מוחלטת מול האין סוף הנצחי, הבורא הנשגב של העולם כולו בכלל ושל האדם עצמו בפרט. מי שמביט בקיום היחסי והמוגבל שלו אל מול השגב האדיר והנצחי הזה מתגמד עד כדי אימה, ומתחושת החידלון העצמי נובעת יראה כלפי צור מחצבתו.

למה רק יראה אינה בידי שמיים

בהתאם להסברו האמור של המהר"ל נראה כי ניתן להבין את דברי הגמרא במסכת ברכות שהובאה לעיל כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

טעם הדבר הוא בפשטות, כי אין כופים על האדם יראת שמיים, כדי לאפשר בחירה חופשית, שבלעדיה אין הוא אלא בובה על חוט שאין ערך למעשיו. אולם, יושם אל לב, כי בפסוק נאמר "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". מדוע לא נאמר גם על אהבת ה' כי היא אינה בידי שמיים? הרי ברור שאם אדם מוכרח לאהוב, הרי שהוא לא אוהב ועל האהבה לנבוע מרצון חופשי שלו.

על כך משיב המהר"ל, כי אכן, כל דבר שאדם עושה וכל תחושה שהוא מרגיש אינם בידי שמיים אלא נתונים לבחירה שלו. במובן זה יראת שמיים אינה יוצאת דופן וכמוה כאהבת ה'. אבל, תחושות יכולות באופן עקרוני לנבוע מהשפעה חיצונית. השפעה שכזו אינה סותרת את המהות ואת ההגדרה של הרגש. לעומת זאת, יראת שמיים היא יחס שאינו יכול בהגדרה להיות בידי שמיים, שהרי בארנו כי יראה זו נובעת מתחושה של אפסות עצמית וחידלון כתוצאה ממפגש האדם עם מה שקדם לקיומו. ובכן, אם צריך להכריח אותו לירוא מפני בוראו, משמע כי יש לו ישות עצמית שאותה צריך לכפות, וממילא אין זו אפסות. לכן, זהו יחס שאינו יכול בהגדרה להיות בידי שמיים.

יראת הרוממות כדבר בסיסי מאוד

בהתאם לרעיון זה מבאר המהר"ל מדוע אומר משה: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם". אכן, יראה אינה דבר פשוט כלל ועיקר. אבל, רגש החידלון שחש אדם כשהוא ניצב בפני הנשגבות של הבורא, הוא דבר בסיסי מאוד! אין זו בקשה מוגזמת לדרוש זאת מן האדם, שהרי זהו כמעט אינסטינקט של האדם להתגמד מול שגב. תחושת הקיום של האדם מצויה בליבת האישיות שלו ונובעת מאליה, ובה במידה גם תחושת החידלון שבאדם היא הכרה הנובטת מאליה, בעקבות התבוננות מאוד פשוטה וטבעית של אדם בשורשיו.

למה נקראת תפילה בשם יראה?

התפילה נקראת יראה. כך למשל מצינו בגמרא במסכת ברכות (דף ט' עמ' ב') כי יש המהדרים לסיים את התפלה עם הנץ החמה (הם מכונים "ותיקים")  והדבר נלמד מהכתוב (תהילים ע"ב, ה') "ייראוך עם שמש". המונח "ייראוך" מיוחס אפוא ע"י חז"ל כביטוי לתפילה. בדומה לכך מצינו שם (דף י' עמ' ב') כי לעולם אל ימנע אדם את עצמו מלהתפלל ולבקש רחמים מבוראו, אף אם בעל החלומות מנבא לו את מותו, שנאמר (קהלת ה', ו'): "ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלהים ירא". הרי לנו שוב הגדרה של תפילה כיראה. ועוד שם דף ו' עמ' ב' מצינו כי "כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד – הקב"ה שואל אודותיו, שנאמר (ישעיהו נ', י') "מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו". למה נקראת התפילה בשם יראה?

תפילה היא הכרה באפסות האדם מול אלוקיו

המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק כ"ג מביא את דברי הגמרא שם דף ל עמ' ב' כי "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שנאמר (תהילים ב', י"א) "עִבדו את ה' ביראה", ומבאר כי התפילה כרוכה ביראת ה', שכן המתפלל אל ה' ניצב בפני בוראו ומודה באפסותו ובצורך שלו כי ה' יספק לו את צרכיו. בדומה לכך מבאר המהר"ל בספרו 'נתיבות עולם', נתיב העבודה פרק ג', כי התפילה היא עבודת ה', על אף שהאדם מבקש בה את צרכיו שלו, שכן בשעת התפילה ניצב האדם בפני אלוקיו כשכל ישותו והווייתו שמוטים מעליו. ההכרה בחידלון כוחו ובאפסותו המוחלטת של האדם מול האלוקים, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש - מתבטאת בכך שהאדם פונה אל ה' ומבקש על כל צרכיו. בעצם מעשה התפילה מוכיח האדם שהוא מודע לכך שחיים ורפואה, הצלחה, כבוד, שלווה ונחת - וחלילה מוות, חולי, מחסור ומכאוב - נתונים כולם בידי הקב"ה - והאדם הוא בסה"כ גרגר, אשר הרוח האלוקית נושבת בו וחורצת את גורלו, לשבט או לחסד. אכן, יש בידי האדם יכולת בחירה והוא נזר הבריאה ותכליתה. כוחות עצומים ניתנו לו לאדם. אבל, ההצלחה היא פרי סייעתא דשמיא ואם יעזבנו הקב"ה חלילה לרגע קט - יאבד סברו. ברגע אחד קטן, עלול האדם המוצלח ביותר לאבד חלילה את בריאותו, או את חייו, או את היקרים לו מכל, או את מקור הצלחתו וקיומו, ואז אבדה תוחלתו באחת, והוא משול לחרס הנשבר, לציץ יבש, לאבק פורח ולענן כָּלֶה ולחלום יעוף.

הנה כי כן, יראת ה' אמיתית היא יראת רוממות הנובעת מתחושת חידלון של האדם אל מול השגב האלוקי האינסופי. בהתאם לכך מובן מדוע התפילה מכונה יראה, שכן גם התפילה היא ביטוי לאמונת האדם באלוקיו, שמחמתה הוא ניצב בפני הא-ל תוך הכרה באפסותו שלו ובצורך הקיומי שלו בעזרה של אלוקיו בכל אחד ואחד מהיבטי חייו.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט