פרשת עקב: כל אחד מקבל מהקב"ה מאה מפתחות לחיים. מאה ברכות

אחד היסודות החשובים ביותר בשגרת חייו של היהודי הוא אמירת מאה ברכות בכל יום.

המקור לאמירת מאה ברכות בכל יום מופיע בפרשתנו, וכך כותב התלמוד: "תניא, היה רבי מאיר אומר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה השם אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת השם אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת השם אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י', י"ב). על המילים "מה השם אלוקיך שואל מעמך", כותב רש"י: "קרי ביה מאה". כלומר, יש דמיון בין המילה "מה" ל"מאה" (עיין בתוספות שם בשם רבינו תם, שמספר האותיות בפסוק זה בצירוף האות אל"ף במילה "מה" הוא מאה, ובזה נרמז שיש לברך מאה ברכות בכל יום).

אמירת מאה ברכות נפסקה להלכה וכך כותב ה"טור": "דוד המלך עליו השלום תיקן מאה ברכות... כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל, ולא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן להם לישראל מאה ברכות, ועל כן תיקנו חכמים זיכרונם לברכה אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו, להשלים מאה ברכות בכל יום. וצריך כל אדם ליזהר בהם... כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, וצריך כל אדם ליזהר שלא יבוא לידי מעילה..." (טור אורח חיים, מ"ו).

דוד המלך הבין שה"תרופה" למגפה שכילתה מאה נפשות בכל יום, היא הקפדה על אמירת מאה ברכות מידי יום על "סדר העולם והנהגתו", על הדברים הטריוויאליים ביותר. ננסה להעמיק מעט בעניין זה.

ישנו מדרש מפורסם (מדרש אותיות דרבי עקיבא) המובא הרבה בכתבי המהר"ל ("תפארת ישראל" פרק ל"ד ועוד), שבבריאת העולם הקדוש ברוך הוא "חיפש ובדק" את כל אותיות האל"ף בי"ת כדי לראות באיזה אות הכי כדאי "לפתוח" את בריאת העולם, ואיזה אות הכי מתאימה להיות היסוד שעליה העולם יעמוד (אין כאן המקום להרחיב בעניין סוד האותיות, הנקודה המרכזית היא שאלוקים ברא את העולם באמצעות האותיות/דיבור, והרחבנו על כך בהזדמנויות שונות). האות שהשם בחר היא האות בי"ת, והסיבה היא, משום שהאות בי"ת זאת האות של ברכה. ב' – ברכה.

"בעל הטורים" בתחילת חומש בראשית כותב: "יש במדרש, שלכך פתח בבי"ת ("בראשית ברא") ולא באל"ף, לפי שבי"ת היא לשון ברכה ואל"ף לשון ארירה. אמר הקדוש ברוך הוא, אפתח בבי"ת, בלשון ברכה, ולוואי שיוכל להתקיים".

"והנה, דברים אלו מגלים לך דברים גדולים, כי ראוי העולם שנברא בבי"ת, וזה כי הבי"ת בפרט הוא התחלת הריבוי, שהרי האל"ף אין בו ריבוי ואילו הבי"ת הוא התחלת הריבוי, והוא ברכה, ולפיכך מילת ברך כולם אותיות השניות שהם לשון ברכה - הבי"ת באחדים, הכ"ף בעשיריות, הרי"ש במאות" (מהר"ל שם). כלומר, האות בי"ת היא ברכה לא רק מפני שהיא תחילת המילה ברכה, אלא האות בי"ת היא עצמה הברכה. האות אל"ף היא הראשונה והאות בי"ת מתחילה את הריבוי. הבסיס שעליו העולם עומד זה ההתרבות, הברכה.

כל משהו בעולם נברא כדי שייצא ממנו גילוי חיי נצח. כל דבר ודבר צריך להתברך, להתווסף, להתרבות ולגדול, עד חיי עולם. מכל דבר ודבר אפשר לינוק ולהמשיך ברכה עד בלי די. כל המציאות כולה נבראה על הבסיס הזה - להתברך. הדברים כולם נבראו, ואנחנו צריכים להביא להם את הברכה.

העולם נברא כדי שתצא ממנו ברכה. ה"טור" מגדיר שהברכות מכוונות כנגד סדר העולם. הברכות הם על הדברים הכי "פשוטים". אנו מברכים על המאורות – "יוצר אור" ו"המעריב ערבים". כשאדם דורך ביציבות על הקרקע – הדבר הכי בסיסי לכאורה, הוא מברך "רוקע הארץ על המים". אדם שלא מברך, רואה את הקרקע עצמה ויכול להיות שהוא אפילו לא חושב על שנפלה בחלקו הזכות לעמוד ביציבות, אולם מי שכן מברך רואה מאחורי יציבות הקרקע נצח נצחים, את בורא עולם. אדם שמברך מבין שזה שהוא יכול לעמוד והעולם לא מכוסה במים זה רק מפני שהקדוש ברוך הוא אמר "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה".

כשאדם מברך, הוא מבין שמאחורי כל מציאות הכי מוכרת יש ברכה, יש ריבוי של עולם מלא, רוחני ונצחי שעומד מאחוריו. אדם מברך על הראיה - "פוקח עיוורים", על היכולת להיות זקוף – "זוקף כפופים", על היכולת להניע את האברים בחופשיות – "מתיר אסורים".

אמירת מאה ברכות על סדר העולם מטרתה לחיות בתוך עולם של ברכה. עולם של ריבוי. להכניס את הריבוי הזה בתוך סדר היום וסדר העולם.

כשאנו מברכים אנו רואים את נקודת ההתחלה של העולם - "בראשית ברא אלוקים", ואלוקים הרי הוא נצחי ואינסופי. מכוס מים פשוטה אפשר לראות את בורא עולם.

נראה משהו נוסף על חשיבות מאה הברכות.

אברהם אבינו היה גדול המאמינים עד כדי כך שהוא נחשב כסיבת הבריאה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב', ד'), וחכמים דרשו שהמילה "בהבראם" מורכבת מאותן אותיות של "אברהם", שבזכותו נבראו שמים וארץ (בראשית רבה י"ב, ט').

התורה כותבת: "וַיֹּאמֶר השם אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". הזוהר בתחילת פרשת לך לך כותב דבר מדהים. "אברם" – ברובד הסוד - זו הנשמה (מלשון אב, רם. הנשמה היא "אב" לגוף ו"רם" על האדם). כשהנשמה באה לרדת לעולם הזה, משביע אותה הקדוש ברוך הוא שתשמור את מצוות התורה ושתעשה את רצונו, והקדוש ברוך הוא מצייד אותה ב"כלי עבודה" - הוא מוסר לה מאה מפתחות של ברכות לכל יום ויום, כערך המספרי של המילים "לך לך" (הערך המספרי של המילים "לך לך" הם מאה - 50+50). באמצעות מאה המפתחות הללו, אדם זוכה להגיע "אל הארץ אשר אראך" - לעולם האמת, לגן עדן.

מאה הברכות הם כלי הניווט במסע החיים – "לך לך".

את ה"לך לך" הזה אומר הקדוש ברוך הוא לכל נשמה שהוא מוריד לעולם. כל אחד נברא עם תפקיד משלו, וכל אחד יכול להגיע למקום שאליו הוא צריך להגיע, "אל הארץ אשר אראך". מי שזוכה, רואה. ומי שלא זוכה, לא רואה. כל אחד מקבל מפתחות של מאה ברכות.

אלו דברי הזוהר הקדוש. גם אם איננו מבינים את דבריו לעומק, ומן הסתם שכך, עדיין אנו רואים שמאה הברכות הם המפתחות להגעה ליעד ולמימוש מטרת החיים.

הבה נזכור את מה שדוד המלך אמר – מאה ברכות מביאות חיים. בואו נברך.