סיון רהב מאיר: התרופה הטובה נגד מריבות – הומור

ט"ו באב שצויין בשבת שעברה הוא הרבה יותר מחגיגה מסחרית ומתמונות זוגיות ברשתות. הוא מציג בפנינו את האתגר האנושי המרתק, הקשה והמתגמל ביותר – זוגיות, בית, משפחה. אז הנה, לשיא עונת החתונות, שתי עצות בתחום הזה: הרב שלמה וולבה קיבל פעם מכתב של אימא צעירה ומודאגת, ששטחה בפניו את צרותיה. במילה אחת, אפשר לסכם את התשובה שלו כך: הומור. הוא ייעץ לה להיות "מחוננת בהומור". אנחנו נוטים לצאת מהכלים, הוא הסביר, ואז להיכנס למריבות, להעצים דברים קטנים אצל בן הזוג ובני המשפחה, לא להתייחס אליהם בהקשר הנכון. חיוך, מילה טובה, קלילות, הסתכלות על המציאות בבית באופן משועשע – זוהי התרופה הכי טובה, במקום להגזים ולקחת ברצינות כל דבר קטן. דווקא מי שמחובר לנצח, הוא טען, יכול להשתמש בהומור.

אנטואן דה סנט אכזופרי, מחבר הספר "הנסיך הקטן", נשאל פעם מהי אהבה. הוא ענה: "אהבה היא לא שני בני זוג המביטים זה בזה במבט מצועף, עם לבבות בעיניים. אהבה היא שני בני זוג שמסתכלים יחד, קדימה – לעבר יעד משותף". כלומר, אין פה רק סיפוק מידי של הצרכים הרומנטיים של שניהם, אלא גם חזון, מטרה, כיוון ודרך, לשם הם צועדים יחד.

הומור ויעד. בהצלחה.

ונשמרתם מאד לנפשותיכם

אלה מספרים מזעזעים: שבעה בני אדם טבעו למוות ביממה האחרונה בחופי ישראל ובבריכות. מתחילת עונת הרחצה טבעו 22 ישראלים, מתוכם 12 ילדים, ו-133 בני אדם נזקקו לטיפול רפואי, וחודש אוגוסט עוד אפילו לא התחיל. הסיבות הן רבות: רחצה בחופים לא מוכרזים, כניסה לים סוער, ילדים שנכנסים למים בלי השגחה ועוד.

חשבתי שהקורונה תשנה את תפיסת העולם שלנו. אם אנחנו חרדים כל כך לכל מונשם, סופרים מאומתים כבר שנתיים, נזהרים ומתרחקים ושמים מסיכות – איך המגיפה הזו לא לימדה אותנו להעריך יותר חיי אדם, בכל התחומים?

וזו הרי אמורה להיות התקופה השנתית הקסומה של טיולים בארץ. מיליוני ישראלים יוצאים לטייל, ואפילו פרשת השבוע מתארת במילים יפות את מרחבי ארצנו: "כִּי ה' אֱלֹוקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". יהי רצון שיתקיימו בנו מעתה רק פסוקי הברכה האלה.

סיפור ששמעתי מרוני דניאל ז"ל

בזום שנערך לעובדי חברת החדשות בערב ראש השנה, רוני דניאל סיפר בקצרה איזה סיפור אישי. לא כל כך שמעתי מה אמר בהרמת הכוסית הווירטואלית הגדולה הזו, והרגשתי שיש פה איזו פנינה. לכן צלצלתי אליו למחרת והוא שיחזר בשמחה ובהרחבה את הדברים. רוני, הפרשן הצבאי הוותיק והאכפתי, נפטר אתמול במפתיע מדום לב בגיל 73. מצאתי את הדברים שהקלדתי לעצמי בשיחת הטלפון ההיא, והם מוקדשים לעילוי נשמתו:

"כשהייתי נער בן 12, חיים גורי כתב בעיתון 'למרחב'. היה לו טור בימי שישי שכותרתו הייתה 'מה אומרים?'. הוא פרסם שם סיפור קצר שכל כך הרשים אותי ונגע ללבי שגזרתי אותו והדבקתי לי במחברת, ומאז אני זוכר את זה: בעיירה אחת, אדם אחד נידון למוות. כל אנשי העיירה חשבו שגזר הדין נורא לא מוצדק והפגינו נגד ההוצאה להורג. הם הפגינו יום, יומיים, שלושה, וזה לא עזר להם. ואז השומר בבית הכלא פונה לאיש אחד שממשיך להפגין כל יום ואומר לו: 'מה אתה מפגין? כבר הוציאו אותו להורג, אתה כבר לא יכול לעזור, אתה לא יכול כבר לתקן'. אמר לו האיש: 'אני לא רוצה לתקן, אני עושה את זה בשביל לא להתקלקל בעצמי'. המשפט הזה עשה עלי רושם רב כשהייתי ילד. פעם אפילו דיברתי על זה עם חיים גורי עצמו אבל הוא כבר היה ישיש ולא בדיוק זכר. אבל אני זכרתי, ועדיין זוכר".

זה הזמן לאהבה?

אהבה. זו אחת המילים שמופיעות בפרשה הכי הרבה, שוב ושוב. 8 פעמים אנחנו מתבקשים לאהוב, או מתבשרים שאנחנו עצמנו אהובים: "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ", "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה׳ לְאַהֲבָה אוֹתָם", "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם – לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹקיכֶם".

רש"י מסביר כאן כלל יסודי, שקשור ליחסים שלנו עם אלוקים וגם ליחסים שלנו עם בני אדם: ״אל תאמר ׳אעשה כדי לקבל שכר׳, אלא כל מה שתעשו – עשו מאהבה, וסוף הכבוד לבוא״.

הרבנית ימימה מזרחי מסבירה שזוהי ה-פרשה לחופש הגדול, לתקופה של משפחתיות צפופה, של "משעמם לי", של אתגרי יולי-אוגוסט. אחד האויבים הכי גדולים של האהבה הוא הכבוד. הציפייה לקבל מחיאות כפיים. הרצון התמידי שיגידו לך תודה וייתנו לך קרדיט. והנה, הפרשה מכריזה על המתכון המנצח לתקופה הזו: אהבה, אהבה, אהבה. זה הזמן להרעיף, לא להתחשבן, פשוט לתת. רגע לפני שכל אחד חוזר לבית הספר, לעבודה, למסלול השגרתי, מול כל הניג'וסים והתורים, מול כל השמש והצפיפות והבלגן בבית ובחוץ: "כל מה שתעשו – עשו מאהבה".

מדריך הפרשה לחופש הגדול

את נאום הפרידה של משה רבנו אנחנו קוראים בשיא החום והקיץ, כשמיליוני ילדים נמצאים בבתים. פרשת השבוע, פרשת "עקב", מציעה כמה עקרונות זהב לחיים, שמתאימים מאוד לחופש הגדול:

• וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ - הכול זמין היום, יותר מאי פעם. הטוב והרע. לא כל הזבל צריך להיכנס לנו לסלון, למכשיר וגם ללב. כמה קשה וכמה הכרחי לדעת לסנן, לפקח ולומר ״לא״.
• כִּי ה' אֱלֹוקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ - אלפי שנים יהודים קראו בתורה את הפסוקים האלה וראו מהחלון את תימן או רוסיה. הם יכלו רק לדמיין. השנה, בפרט כשפחות טסים לחו"ל, יש לנו הזדמנות להכיר מקרוב את הארץ הטובה הזו.
• עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה - כך הפרשה מתארת את אלוקים, הדואג לחלש ולנזקק, ומבקשת שנלך בדרכיו. בחופש יש אינספור אפיקים לחסד, צדקה והתנדבות, גם בתוך הבית.
• פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים - הפרשה מתארת רגעי פיוס: אחרי חטא העגל ושבירת לוחות הברית, אלוקים נותן למשה את הלוחות השניים. פרשנינו לומדים מהסיפור הזה על חשיבות הסליחה והכפרה, על היכולת למחול ולהשלים. אנחנו בתקופה דחוסה, צפופה ומתוחה. לא משנה כמה רבנו וכמה כעסנו, תמיד אפשר לסלוח, ולהתחיל מחדש.

חופשה נעימה