נדב גדליה יצא בפעם הראשונה להפגנה למען השבת, וחזר עם תובנות

אף פעם לא הבנתי את המוחים על אידיאלים רוחניים המחוללים בפרהסיה. מילא מילקי, אבל לך תסביר לאנשים מהו כאב יהודי, בעולם הסוגד לרגשות אוניברסליים, מבוססי טלוויזיה מחו"ל.

מראות גוש קטיף הדואבים לא הרימו יחסי ציבור טובים לעולם ההפגנות והמחאות. לך תסביר לבני אדם יפים מהי רוח בזמן שהם שטופים בגשם.

קשה לחמוק מכך שהמפתח להבנת הפער בין דתיים גמורים לחילונים גמורים טמון בשאלת עומק אחת: כיצד אנו תופסים את החיים על פני האדמה; האם נועדנו לעשות לעצמנו או עבור משהו שגדול יותר מכל הסבר ורגש.

שיאו של האדם המאמין נמצא בחיפוש משמעות תמידית לחייו הקשורה לספר הספרים; תורה, עבודה, גמילות חסדים. חבילת מצוות שלמעלה מכל הבנה ועליה מונחת מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' המחייבת אותו לנהוג ברגישות ועדינות, לפני הכל.

מאידך, שיאו של האדם שאינו מאמין נמצא בחיפוש הדבר הבא שיאלחש לו את מהות הקיום; החל מהנאה רגעית ועד אידיאלים המבוססים על טיעונים שנשמעים אולי הגיוניים אך לעולם אינם קושרים את עצמם למשהו שמעבר להבנה האנושית.

הפגנות עוזרות?!

סיפור גוש קטיף הרים אותי למטה ונטע בי תפישה מגובשת לגבי הפגנות: אין טעם, ייאוש, ציניות וחוסר אונים מול בני אדם שאין להם מושג לגבי אידיאלים הנטועים בספר הספרים וגדולים יותר מכל הגיון והיסטוריה.

נהיה לי דחוס מדי כל המלחמות האלה על רעיונות גדולים בזמן שכולנו יודעים שהמאמצים האפקטיביים נמצאים מתחת לאף; ביננו לעצמנו, בפיתוח הרגישות לזולת ובאימון לשמחה במצוות.

הפעם, עם השנים והזמן, הצלחתי להרגיש קצת את הצרימה הזאת שמתרחשת כשאתה רואה לנגד עיניך ערך רוחני מחולל. הכאב הקטנטן שלי מול רכב חולף שנוסע בשבת בפרהסיה, הוביל אותי להעמיק בסיפור המתרחש באזור מגוריי: מצד אחד ישנה העיר פתח תקווה, האוחזת בסטטוס קוו בו החנויות אינן פתוחות בשבת.

מצד שני: בלב העיר חנות אחת או שתיים החליטו לשבור את הססטוס קוו ולהתעלם מרגישות הציבור לשלטים בנוסח "פתוח 24/7".

גולת הכותרת ששברה את גב הגמל היא פתיחת סניף חדש של "טיב טעם" - הרשת הנודעת המתהדרת באי כשרותה - במרכז העיר. מרחק הליכה מבתי כנסיות ובתי מדרשות הפועלים 24/7. מרחק נגיעה מבית הכנסת הגדול "בית יעקב" והשוק העממי. השלטים המבשרים את בואה של "טיב טעם" לא הותירו אפשרות אחרת מלבד הפגנה שתיגע הן בעלילה המרכזית בעניין השבת המחוללת בפרהסיא, והן בעלילת המשנה המספרת על כניסתו של הדבר האחר לעיר הסטטוס קוו המפורסמת.

כאב השבת ההמוני שנכאב בלאט בבתי היהודים אחז בחומות העיר ויצא לאור בפתע פתאום ע"י מודעת רחוב ענקית עם הפונט המזוהה עם הפאשקוולים האמיתיים של מאה שערים.

המודעה שנתלתה ברחבי העיר ביום בהיר אחד הכריזה: "חזיר נעץ טלפיו בחומת עירנו", רומזת על המעשה הידוע המובא בתלמוד (מנחות דף סד ע"ב ועוד שני מקומות) המתאר את התהליך שהוביל בסופו של דבר להפסקת קרבן התמיד בימי בית שני ולחורבן.

מודעה נדירה מאוד בעיר פתח תקווה, שעל ראש שמחתה מונח ראש עיר חובש כיפה, והיא משמשת מעין מיקרוקוסמוס ישראלי אפוף שלום הכולל את כל קצוות הקשת הישראלית.

מעבר לשכונות המאופיינות במגזרים ותת מגזרים, בפ"ת - חרדים, חילונים, דתיים לאומיים, מסורתיים ושאינם יהודים מתגוררים יחד ממש, בכפיפה אחת, בלב העיר. במודעה הנדירה, התבקש הציבור לבוא ולמחות מחאה נמרצת ליד מקום הפרצה ביום חמישי, ו' אב בשעה 6 וחצי.

(צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

יועץ ההפגנות המפורסם שלי

בעיה קטנה: אין לי מושג איך מתנהגים בהפגנות. אני אמור להביא שלטים? להכין את הגרון לזעקות? להתרחק מלובשי מדים? לא לצלם? אני יכול להשיג טיטולים. אבל האם זה נחוץ? בצר לי, פניתי לידידי יואליש קרויס מהעדה החרדית בירושלים. האיש השתתף בחייו במאות הפגנות באזור מאה שערים וארגן עשרות רבות של מחאות למען השבת. "התימינר", הוא קורא לי, אין לי מושג למה. כשאני שואל אותו מה שלומו, הוא רוצה כבר לשמוע את הדבר השני שלשמו פניתי אליו. בחור פרקטי. "פעם ראשונה בחיי שהחלטתי ללכת להפגנה למען השבת, איך עלי להתכונן?", שאלתי. "תבין, ההפגנה היא בעצם שליחות של שני מיליון שומרי שבת", מחזק יואליש בתודעת שליחות. "זה לא ה-300 איש שהגיעו, זה הרבה יותר".

הפגנות עוזרות בכלל?

"ב-99 אחוזים - זה עוזר, אבל אנחנו עושים את זה גם אם זה לא היה עוזר. השתתפתי במאות הפגנות וארגנתי ב-15 שנה אולי 150 הפגנות וראיתי את זה במו עיני: צריך להיות עקבי. לא להישבר. בחניון קרתא עשינו 8 שנים הפגנות. המשטרה ביקשה שנה אחת שנפסיק את ההפגנות בעקבות הפיגועים בירושלים, והפסקנו. בשנה הזאת נפתחו 43 חנויות חדשות בשבת! וכמה הפגינו בשבתות? 40 איש לעשרים דקות. זה הכל.

גם למקומות אחרים בארץ - זה עוזר. וגם בחו"ל. אנשים מתעוררים ואתה לא רואה את זה אפילו. פתאום מישהו בנתניה החליט לסגור חנות בשבת. זה קורה. במשך שבעים שנות הפגנות - המציאות מראה שהפגנות עובדות".

יש מצווה להפגין?

"ודאי. הוכח תוכיח את עמיתך. אבל הזעקה היא אלינו; שאנחנו, שומרי השבת - נתחזק. תשמע סיפור: היה אדמו"ר אחד עם תלמידים שהלכו ליד נהר קפוא בחו"ל וראו גוי אחד שצייר צלב על הנהר. אמר להם האדמו"ר: כשהלב קפוא - אפשר לצייר צלב. כשהלב חם - פשוט אי אפשר. כשהלב היהודי חם - קשה מאוד להשפיע עליו.

בזה שאתה מנסה להשפיע - אתה מתחזק יותר וזאת המצווה שלך".

למה הפגנות למען השבת זה שחור לבן, חרדי, ולא דתי לאומי?

"שאלו אותי פעם: 'כמה נטורי קרתא יש?'. אמרתי שמיליונים; נגד חילולי שבת יש לנו 10,000. נגד חיטוטי קברים - 20,000. נגד ניתוחי מתים - 40,000. נגד בג"צ - חצי מיליון. בעד קדושת הארץ - יש לנו חצי מיליון. כל אחד עושה מה שכואב לו. למה לדתיים לאומיים לא כואבים הדברים האחרים? את זה גם אני שואל. גם חילוני מוחה על הקוטג'. כל אחד והנטורי קרתא שלו. לדעתי, לא למחות על חילול שבת - זאת חנופה נטו. יש אומרים שהחילוני יתרחק יותר אם ימחו על זה. נו, אז שהוא לא יאהב אותך... צריך לשמור שבת. מי שמחלל בפרהסיה - מוציא את עצמו מכלל ישראל וזה ברוך רציני. על חורבן הבית נאמר: הצדיקים היו צריכים למחות - ועל זה הם נענשו כי על כבודם הם מחו, אך לא על כבוד ה'".

היהודים נוהרים לאזור המחאה

כשדברי החיזוק של יואליש מונחים באוזני, אני עולה כל הקטנוע שלי ורוכב לעבר השקיעה. השעה היא כמעט 18:30 ואני חש משום מה שאסור לי לאחר להפגנה הזאת. מציץ כל רגע בשעון הוויז. הכבישים אדומים מפקקים וככל שאני מתקרב לאזור, המדרכות לצידי מציגות בפניי עוד ועוד יהודים שנוהרים אל אזור המחאה.

זה אוחז בידו את בנו למען ילמד ומכוון אותו: "תחזיק ביד שלי, שלא תאבד", וזה מסדר את כובע האברכים השחור שלו ברצינות השמורה לאירועים ייחודיים שכאלה הנעים בין מספד עצב לכינוס חברתי.

השוטרים סובבים את רחבת "טיב טעם" בהמוניהם. תוהים אם יפול דבר. מנסים להבין מהי הפגנת שבת בנוסח פתח תקווה והאם ישמרו כאן היום על גבולות הטעם הטוב.

החבר'ה של הטריפות טרם פתחו את החנות באופן רשמי. בינתיים, מדובר רק בשלטים שנונים ומחשיכי עיניים המבשרים כי בקרוב יבוא 'טעם חדש' לעיר. כנראה שגם אוכלי פושט טלפיים, לא מתחברים לקרייאטיב שאומר מפורשות מה נותנים בצלחת.

אני מחנה את הקטנוע סמוך למקום המחאה ונכנס לעומק הסוגיה.

מאות יהודים סובבים אותי. רובם בעלי חזות חרדית, צבועה בשחור-לבן. אני מכיר אותם, מכיר. הרב עוזרי המפורסם בשער בת רבים כמתחטא לפני קונו ומשווע בתפילה זכה מזה שנים, מגיד השיעור הרב לבל, החב"דניק הסרוג שמנסה לזכות בלימוד תניא כל עובר אורח בשטיבל והפרצוף ההוא, ללא שם, שספר קודש טמון תחת חיקו בכל עת לצד מגוון דמויות-בית-כנסת בלבד; תלמידי חכמים ואנשי מעשה שהלוקיישן היחיד בו חזיתי בפרצופם היה בתי מדרשות ובתי כנסיות ברחבי העיר - ביטלו לימוד תורה, יצאו מכליהם, עזבו ענייניהם כדי לעמוד בחום וליהנות משישיות "עין גדי" שהונחו בפינת הרחבה ע"י המארגנים.

חוסר הסנכרון בין עולם הרוח לעולם החומר זעק לשמיים. מסביב בהק לו שלט ברוסית תקנית והכריז על שירותים שונים. משום מקום עצרה זקנה באה בימים והחלה לנאום בפני לגבי חשיבותה של השבת.

כיסוי ראש אין לה, ופיה - מילות תשבחות לבורא עולם. "הגעתי לכאן מהקצה השני של פתח תקווה", סיפרה לי. "אף על פי שאני לא דתיה בכלל. שבת זאת מנוחה, אין דבר כזה אחרת!".

"אנשים קונים אוכל בשבת?!", שאלה אותי רעותה, בתמיהה. "אוכל מבשלים ביום שישי. כן, ראיתי שגם בפינסקר פתוח בשבת. שותים שם בירות. כואב הלב, אבל מה אני אעשה אני אלך איתם מכות? אני אישה מבוגרת, הם ירביצו לי".

"יש אלוקים בשמיים, והוא עושה חשבון עם כל אחד", חתמה הראשונה את שיחת הנשים. משם זזתי לשיחת גברים עם חוזר בתשובה על טוסטוס. "באתי כדי לעשות את המצווה שלי ולמחות, זה הכל", הסביר לי בפשטות וטמן ידו בקסדתו הצהובה. "זה חשוב - כדי שהעוון לא יהיה תפוס בי כמי שלא מחה".

"קשה לי עם הפגנות, כי לאחרונה התחברתי לבעל שם טוב דווקא", מספר לי אברך אחד מן המשתתפים. "הבעל שם טוב אומר להסתכל בעין טובה על כל יהודי, לדון את עצמך ולא את השני וכל זה - אבל לכאן הייתי צריך לבוא כדי לקחת חלק במחאה. גם אני הגעתי מקצה העיר ותאמין לי - לא ציפיתי שיבואו כל כך הרבה אנשים.

איך שנכנסתי לאוטו ואמרתי לחבר'ה מהשכונה שאני נוסע - מילאתי אוטו. חמישה מקומות ברגע".

שתקתי. קולו של הדרשן החל לבקוע מקפסולת ניילון שעמדה בסמוך.

(צילום: shutterstock)

איסר הראל יוצא לאור

"השבת לא ניתנה למכירה", החל לדרוש הדרשן הידוע, הרב יצחק זילברשטיין. "אם מישהו חושב שעל ידי חילול שבת הוא ירווח - הוא טועה. לא רק שהוא לא ירוויח - הוא גם יפסיד מה שיש לו. השבת לא ניתנת לרמיסה", אמר לבו, ותכף פצח בסיפור שכותרתו: "כיצד ראש המוסד איסר הראל ניצל ממוות בזכות השבת.

"זה קרה במאה ה-19 בעיירה דוינסק. מי הפשרת השלגים הפכו למים והתנפצו אל הסוללה המקיפה את העיירה ואיימו לשטוף אותה. יהודים הגיעו בעיצומה של תפילת שחרית של שבת לדווח על הסכנה לר' מאיר שמחה, רב העיירה. כששמע הרב על הסכנה, קם ממקומו ואחריו שאר המתפללים. הרב עלה על הסוללה והחל להתפלל לנס. תוך דקות, נבקע הקרח שבנהר ומפלס המים ירד כך שהסכנה פגה באחת.

"בין התושבים שעמדו על הסוללה היה גם הנער איסר הלפרין (הראל) שהעיד על המעשה בספרו 'ביטחון ודמוקרטיה'. ומכאן לימינו אנו. "אני לא נביא ולא בן נביא אבל מי שיש לו עיניים רואה שבדיוק אחרי פירצת התחבורה הציבורית בכמה ערים - הגיעה הקורונה", המשיך הרב. "הזכות קיום שלנו היא ע"י קיום ברית עולם. השבת. נשמור את השבת ונאהב אחד את השני".

הפגנה של אהבה

הדרשנים התחלפו, עלו ובאו. אט אט, לנגד עיני, התגבשה לה צורת הפגנות חדשה, שמסוגלת להתמסד רק בעיר כמו פתח תקווה. היא היתה שונה מהסיפורים החמים על ההפגנות המפורסמות נגד פתיחתו של קולנוע היכל שהתרחשו בעיר בשנת תשמ"ה וכללה הפעם תמהיל ייחודי שהצליח לשדר אהבה גדולה, ומחאה ענקית, בו זמנית.

מתמצתת בעצם התרחשותה את המצפן הפומבי הנכון: אפשר לקדם, בלי להתלהם. ניתן לאהוב ועם זאת לא להסכים בעליל ולהגיד את זה בלי לפחד.

שלטים שלא היו כאן רגע לפני נשלפים בעדינות בזה אחר זה לפתע וקוראים את קריאת השבת בווריאציות שמקפידות על דברי שלום ואמת.

"לא באנו כאן למלחמה", אמר אחד הדרשנים ברקע וכאב לבו נע ונד ברחבה השוקקת חיים וילדים זכים במשקפי פלסטיק האוחזים בשלטי זעקה קלה. מכות לא יהיו כאן היום, הבינו השוטרים והתמקדו בלכוון את התנועה כך שתזרום היטב, למרות הסקרנים המזדמנים שהחלו לצלם את האירוע הנדיר מתוך כלי הרכב שנקלעו לאזור.

נטול כיפה חלף וזעק לחברו המחזיק בחנות שממול המחאה: "לא לפתוח את החנות בשבת, הא?", תוך כדי הילוכו וחיוכו על ערש שפתיו. תמיכת העוברים ושבים המזדמנים חצתה מגזרים.

חיכיתי לחובב שרצים שיגיע ויגיד את מה שנדמה לנו שהוא אמור להגיד: "בא לי שקץ". שילחם על זכותו להיות עם חופשי בארצו ושידרוש לאלתר שיכנסו כל תופשי התורה לבתי המדרש שלהם ויפסיקו לדרוש שיתחשבו ברגישות שלהם במרחב הציבורי - ונאדה. לא נצפה פוצה פה ומתנגד אחד לזעקת השבת הפומבית.

מהשלטים המשיכה לנדוף חמלה יהודית שהתערבה בבשמי הגברות שיצאו ובאו מן חנות הפארם הסמוכה. 

"שפתח תקווה לא תהפוך לעמק עכור", קרא שלט אחד וחברו השיב לו: "אחים יקרים, אין ברכה ואין הצלחה מחילול שבת". היה גם שלי אחד שאחז בתחנון עז: "אל תאבדו את הלב הטוב של העיר הזו!", ניסה את כוחו.

כשלב נפתח, אלוקים שומע

ההפגנה התחממה לאיטה במקצועיות מסודרת שאינה מאפשרת התנגדות. וכשאין התנגדות -  אתה מסוגל להתמסר ולכאוב קצת את חוסר הרגישות לליבם של מי שחייהם הם ריקוד במעגל רוחני אחד שאין לו סוף.

לאדם מן השורה קשה להבין את היהודי האדוק המתמסר למרדף אחרי מצוות ותו לא.

כך או כך, הרצונות שלנו מושפעים מהתפישות שלנו וממה שעושה לנו נעים בנבכי ההבנה (ולאו דווקא מבוססים על אמונה במשהו). בהדרגה, לבי נפתח קמעה.

כשהדרשן הבא פתח את לבו וביקש שנצעק יחד 'שאבעס' - עשיתי לראשונה את מה שלא חלמתי שאעשה אי פעם ברחובה של עיר, וקראתי 'שאבעס', בקול מתלמד שאינו אמון על צעקות. לא הייתי היחיד שלבו נפתח, אף על פי שלבושי הכחול היה חריג בנוף השחור לבן.

"אתה הגעת מההגברה? אתה מהסאונד?", שאל אותי חרדי אחד, כשעסקי הרגשות החלו להתחמם.

חייכתי קלות, והוא - ניבא ולא ידע מה ניבא. כשנעמדנו לתפילת מנחה עמד גם הסאונדמן המקורי של ההגברה;

עגיל באוזנו, קוקו בראשו וכיפה - אין. הוא אחז תוך כדי תפילה בסטנד הרמקול הענק שהתקין שעתיים קודם לכן, והציג בפני מחזה נדיר של יהודי גלוי ראש, ספון בתפילת שמונה עשרה, הלוחש את המילים כבקי ורגיל, כשמסביבו טובי הצדיקים של פתח תקווה, ושלט מפתה של "טיב טעם".

הבטתי בלב הסאונדמן הנפתח לנגד עיני, והרגשתי חלק ממשהו גדול. "השבת היא של כולנו", התערבבה לי מחשבה גנרית וכיסחה לי את הכוונות של "מגן אבות".

נער חב"דניק צץ מאי שם, חיש קל הדביק כיפה לראשו של הסאונדמן והעיר אותי להתארגן על כוונה מלאה בתפילה, לפחות הפעם.

בסיום התפילה, במעמד "קבלת עול מלכות שמיים" לסיום העצרת, כשהחזן הרעיד בקולו וזעק "ה' הוא האלוקים" שוב ושוב בדביקות - הבטתי על הקהל המגוון. שמתי לב שהיו שם לצד האברכים גם חבר'ה סרוגים וזה הרגיע אותי משם מה.

עם סיום פסוקי "קבלת עול מלכות שמיים", פצחו המשתתפים בריקוד ספונטני שסימן את סיומה של העצרת. "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך", הם שרו יחד, לכבוד המקום, שקצת שכחנו בדרך העולה אל ההיגיון והרציונליזציה. רציתי לרקוד איתם, אך לא הייתי מסוגל.

אחרי שהדרשנים שטחו את משנת הכאב שלהם בפרהסיה - לבי הוצף.

עטיתי על פני את משקפי השמש שלי, כי לא רציתי שיראו אותה: דמעה קטנה שנפלה לי על הלחי. ועוד אחת שמשכה איתה יחד את חברותיה, הישנות, שהיו שם איתה במשך שנים והתביישו לצאת. זכיתי. לרגע ממושך הצלחתי להרגיש עד כמה השבת שלנו היא ברית עולם וברכה.

מתוך השבועון "עולם קטן". לפרטים על נדב גדליה, "כתב אמן", לחצו כאן