סיון רהב מאיר: דווקא בשם ערכים נעלים, משתיקה הדמוקרטיה את חופש הביטוי

הרבה רגעים מרתקים מספקת אולימפיאדת טוקיו, רגעים אנושיים יותר מאשר ספורטיביים: לפני שנתיים, סעיד מולאי האיראני נאלץ לפרוש כדי לא לפגוש את שגיא מוקי הישראלי בגמר אליפות העולם בטוקיו. הכפייה הזו גרמה לו להתפכח ולעזוב את איראן. השבוע התחרה מטעם מונגוליה, דיבר בהתרגשות על ישראל, הקדיש לנו את המדליה וביקש לבוא ולהתחרות כאן. המתעמלת סימון ביילס, שסומנה ככוכבת התחרויות כולן, פרשה בגלל לחץ נפשי, והעלתה למודעות של כולנו את המחיר המנטלי שמשלמים הספורטאים. וכמובן, היה גם האזכור הרשמי הראשון באולימפיאדה למתקפת הטרור במינכן ב-1972. משפחות הנרצחים הישראליים דמעו כשההמונים עמדו לזכרם בדקת דומייה.

ובכל זאת, כשהיסטוריונים יסתכלו על אולימפיאדת טוקיו, ייתכן שהם יסמנו רגע אחר כמשמעותי במיוחד. זה רגע הזוי, אין מילה אחרת, והוא לא עלה מספיק למודעות של כולנו: תכירו את קנטרו קובאיאשי, היפני שביים את טקס פתיחת המשחקים האולימפיים. יממה לפני פתיחת המשחקים הוא פוטר במפתיע. הסיבה: קטע וידאו שנחשף ברשתות, מלפני 20 שנה, שם הוא מספר בדיחת שואה. בקטע הישן רואים את קנטרו מציע לשחק בגזרי בובות מנייר, ואומר: "אלה מהתקופה שבה היית אומר: בוא נשחק בשואה". זה בלתי נתפס: בגלל בדיחה (לא ממש ברורה) משנת 1998, כונסה מסיבת עיתונאים בהולה. השרה למשחקים האולימפיים, סייקו האשימוטו, אמרה כי נחשפה לדברים רק עתה. הבמאי התנצל ואמר שלא יגיע לטקס הפתיחה, אבל הנהלת האולימפיאדה לא הסתפקה בכך ופיטרה אותו מתפקידו.

הרצון של היפנים הוא להראות חוסר סובלנות כלפי אנטישמיות, וזה יפה, אבל בפועל, מדובר בעיוות מוחלט. אני מניחה שאף אחד מקוראי הטור הזה אינו מכחיש שואה ולא מזלזל באנטישמיות. דווקא לכן, הקריאה הייתה צריכה לצאת מהצד הישראלי: אל תגזימו, אל תשתגעו, תנו לקנטרו לעבוד, ותבקשו שיפרסם מסר נגד אנטישמיות. אולי תנו לו גם לבקר באתר האימונים הישראלי ולהכיר מקרוב. אבל אל תתנו לאובססיה לנצח.

זו נשמעת תקרית קטנה, לא חשובה, אבל דת הפוליטיקלי קורקט יכולה להיות קנאית ואובססיבית יותר מהרבה דתות אחרות. עדיף היה לשנות את השיח. לא לייצר לעצמנו שם רע, של קורבנות בכוח, של נעלבים בכל מחיר, בעוד אנטישמיות אמיתית משתוללת בעולם.

ומובן שלא מדובר רק בשואה. ה"שיחדש" מקיף תחומים רבים. באתר של העיתונאית האמריקאית בארי וייס דווח השבוע על פרופסור, מרצה לרפואה בקליפורניה, שהתנצל בפני הסטודנטים שלו על כך שאמר "אישה בהיריון". שוב ושוב הוא ביקש את מחילת התלמידים אם מישהו נפגע מאמירה הזו שלפיה רק נשים יולדות, אמירה שמייצרת הבניה מגדרית בעייתית.

במאמץ רב, ביצרה הדמוקרטיה המודרנית את חופש הביטוי, את החירות לדבר. זה יהיה עצוב אם דווקא בשם ערכים נעלים, תתחיל השתקה מסוג חדש.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".