בִּנְת מי את? דודה יונה מספרת לי סיפור חיים

יונה השכנה מספרת לי סיפור חיים.

היא מפיחה בו תערובת של ריחן תימני, תופרת לאורכו פס קול של צלילי שקשוק עגילים - עגילי כסף רקוע, צרופים בעבודת יד ושזורים חרוזים בצבע תפוז. יונה מפזרת בביתה ניחוחות קסם של מאפה "קובנה" או "ג'חנון" לקראת שבת.

היא אוהבת אורחות שיפיגו במעט את חשכת אלמנותה, ואצלי בלב צומחים נבטים של תקווה. תקווה שנוכחותי תהיה לה כמו אלומת אור בערפל הבדידות של אישה מבוגרת.

יונה אומרת לי שאוכל לבקר אצלה גם בלי הזמנה. החיוך שלה משכנע אותי שהיא דוברת אמת בלבבה.

חצות היום של שבת בצהריים. מזמורי תהילים שקראתי בבוקר עודם מתנגנים לי בראש, ובינתיים רגלי מוליכות אותי אל מעבר לכביש.

בכניסה לביתה אני משתאה אל מול קבלת הפנים של אילנות הגינה: עצים משבעת המינים: עץ תאנה עם ניחוחות נוכחות, עץ רימון ארגמני וגם עצי הדר. הכל עטוי מעטה תשבץ של יופי פשוט וצנוע משנות ה-50.

"סהדה" מכינים רק ליולדת

ביתה נראה כאילו הוא מונח על יסודות הנועצים מקלות בגלגלי מרכבת הזמן. הכל כאילו עצר מלכת: תנור "טאבון", מבין הבודדים שנותרו עדיין בעיר ילדותי, ניצב בחצר ביתה. יונה, או בשמה התימני, חממה, הבטיחה לי שכשאלד ילד היא תכין לי פיתות מחבת מיוחדות ומתוקות ליולדת. מעין גרסה תימנית למופלטה. גם שמה של העוגה, "סהדה" מחזיר אותי אל מחוזות מסתוריים של גלות יהודית עתיקה ושל מסורת מיוחדת שהועברה מאם לבת. לא עזרו לגיסתי ההריונית כל התחנונים לזכות לטעום מה"סהדה" לפני כן. "סהדה" מכינים רק ליולדת. יונה מוכנה לחצות אל העשור העשירי בחייה. הלוואי ותזכה. אני מייחלת שאזכה.

שפת כלאיים, עברית מתובלת בתימנית: "בִּנְת מי את"?

אני נוקשת על הדלת שלוש נקישות עדינות ומנומסות, נקישות של שבת, רגועות ושלוות. בינתיים, אני מריצה בראש את תסריט הציפיות שלי מהמפגש שיתחיל בדקה הקרובה. מה היא תלבש? על מה נדבר? באילו מטעמים היא תכבד אותי?

יונה מאושרת לראות אותי. ניצוצות השמחה שבעיניה מאותתים לי כי אני אורחת רצויה ביותר במעונה. היא מקדמת את פניי לבושה בחיוך, ובנפשה שמחת חיים נקייה של אמונה טהורה, ברה ותמימה. בפיה אוצר ברכות: "תהיי בריאה", "ה' ישמור אותך" ו"תזכי ותחיי".

מחרשת הזמן חרשה קמטים בעור פניה. רואים שהיא היתה ועודנה אישה נאה. לבושה היא כותונת בית נאה, שנרכשה בחנות "הלבשה רינה" שבמרכז המסחרי הישן ומתחתיה מכנסי צניעות שחורים, המעוטרים בפסי כסף וזהב כשל מכנסי בדואית. אלו מכנסיים שנרכשו בעמל רב של מעשה ידיים.

יהודי תימן מזהים איש את רעהו לפי השיוך המשפחתי. כך גם נוהגת יונה. את השאלה "בתו של מי את" היא שואלת בשפת כלאיים, עברית מתובלת בתימנית: "בִּנְת מי את?".

אני מחייכת חיוך של אחת ששמעה את השאלה הזו עשרות פעמים בשנים האחרונות. ככה זה בראש העין.

"אני לא תימניה", אני עונה, וכך אני פוטרת אותה מלחשוב על אילן היוחסין שלי. יונה לא שואלת יותר מזה. אם הורי לא ממוצא תימני, סימן שהיא קיבלה מידע מספיק על מקורותי.

מטפחתה עשויה בד רך ופשוט וקשורה בקשר. רק נשים הבקיאות בסדרי הקשירה והליפוף המגוונים יוכלו להבחין בהבדלים שבין כיסוי ראש של תימנייה מבוגרת לבין מטפחת של חסידת ברסלב, לבין קשירה של כלה טרייה עם מיטב האופנה על ראשה.

"דודה יונה, אני לא תימניה. זוכרת?"

קירות הבית עטורים תמונות פשוטות, סגורות במסגרת עץ דקה מפוטו "בן טובים": תמונה ישנה שלה ביום נישואיה, ומעליה תמונה עתיקה עוד יותר מארכיון הנצח: רב תימני המקרין את בינתו דרך עיני הפחם שלו. חוליה חזקה בשרשרת הדורות של עם ישראל. "זה אבא שלי, עליו השלום", היא גאה להראות לי. "היה רב חשוב מאוד בתימן". היא הוגה את המילה "תימן" בהגייה מלעילית, ואביה הוגה בדברי תורה וממשיך להביט אלי מלמעלה.

"בִּנְת מי את?", היא שואלת שוב.

"דודה יונה, אני לא תימניה. זוכרת?".

"אה, שכחתי", היא משיבה לי בחיוך מתנצל.

אצלנו בראש העין לא קוראים לגברת מבוגרת בשם משפחתה.

"גברת צנעני" נשמע מרוחק, מנוכר ורשמי. "סבתא יונה" אינו מכבד אותה, שכן הדבר מעיד עליה כי מבוגרת היא.

השימוש המקובל הוא "דודה", או "דודה יונה".

אני חוזרת לסקור את הבית בעיניים של אורחת. אמנם ביתה הצנוע הוא בן שלושה חדרים, אבל המסתורין הקסום של ביתה של יונה פותח בו מרחבי אינסוף לדמיון שלי ולנשמה שיש בכל פרט ופרט בביתה: עבודות אמנות שלה מהחוג לגיל הזהב. סלסילות שונות קלועות מעלים של עץ תמר ומחוטי רפיה. הסלסילות מונחות על שולחן פינת האוכל ובהן תפוזים, בננות ותפוחים.

יונה אומרת לי כמה היא שמחה שבעלי, שאותו היא מכירה מאז שנולד, התחתן עם אישה כמוני, ובמבט בטוח היא אומרת לי שנכנסתי למשפחה טובה, ברוך ה'.

כשהפגישה ביני לבין יונה מתארכת מאוד, נוספים אליה גם נדבכים של אמון.

היא מרגישה בנוח להיכנס איתי אל מנהרת הסודות של חייה ולכרות ממעבה האדמה אוצרות מידע על נישואיה ליחיא.

היא נישאה לו בשנות העשרה של חייה. היא היתה בת 14 והוא בן 17. הם רצו להתחתן, והמשפחות הכירו זו את זו עוד מילדותם. יונה אומרת שיהודי תימן נאלצו להשיא את בנותיהן בעודן נערות, כדי להימנע מחטיפתן על ידי הגויים.

"עזבי, יא בינתי, בשבת לא חושבים על דברים רעים. בואי, תאכלי משהו".

בידיים מקומטות שספגו חומרי ניקוי מביתה של "הגברת"

היא מוזגת לי כוס מיץ תפוזים ומכבדת אותי ב"כּעכּע": כעכים שהכינה. את הטעם המיוחד הזה הכרתי לראשונה אצל סבתא שולמית, סבתה של שירן, חברת ילדות שלי. שירן סיפרה לי שגם סבתא שלה התחתנה צעירה מאוד.

כפות ידיה של יונה השכנה צבועות בתערובת של "חינה". בין אם היא חזרה מטקס חינה משמח ובין אם היא צובעת את ידיה "בשביל הבריאות".

יונה מגישה לי את הכיבוד בידיים מקומטות שספגו חומרי ניקוי במשך חמישים שנה כשקרצפה את ביתה של ה"גברת", כך היא קוראת לה. ה"גברת" גרה בשכונה הצפונית הישנה של תל אביב, ויונה, עוזרת הבית התימניה שלה, נסעה באוטובוסים כשעה וחצי לכל כיוון כדי להביא פרנסה הביתה לשבעת ילדיה היתומים. אותו ניקיון שורר גם בביתה שלה, שהרי נשות תימן ידועות ב"בתי המרקחת" שלהן.

יונה חפה מתלונות ונושאת בזיכרונה הפרטי את הילד שילדה, ושהושאר להשגחה בבית יולדות מאולתר. נאמר לה שהוא חלה, ולא שב. קבר לא ראו. בצייתנות שקטה לממסד היא המשיכה הלאה.

הן "עקצו" האחת את השנייה עד שלא היה לי נעים לצחוק יותר

בשיאה של חגיגת הסודות מגיעה השכנה, דודה חנה. אני יודעת שדודה יונה ודודה חנה לא מחבבות זו את זו מימים ימימה, אבל מפלצת הבדידות מקרבת ביניהן, כמו גם העובדה שלא נשארו הרבה נשים בשכונה שחצו את גיל 90.

שתי השכנות משוחחות על הנכדים ועל הנינים, מדווחות האחת לשנייה על מהלך השבת שלהן, מתבלות את השיחה שלהן ב"בעזרת ה'" וב"ה' יעזור", ואני ממשיכה לרחף על גלי החלום ולטייל לאורך קירות ביתה של יונה השכנה, עד שהאור של בין הערביים המשתקף אלי מהחלון מספר לי כי בעוד עשרים דקות תתחיל ההבדלה, והשבת תסיים את משמרתה השבועית.

לאחר שדודה יונה ודודה חנה דיברו מספיק, רבו מספיק ועקצו האחת את השנייה עד שכבר לא היה לי נעים לצחוק יותר, מתפנה דודה חנה להתעסק בשושלת המשפחתית שלי. דודה חנה שמחה לראות אורחת חדשה בביתה של דודה יונה, והשאלה הראשונה שהיא שואלת זרה שכמותי היא, כמובן, "בִּנְת מי את?".

"אני לא תימניה", חזרתי על הפזמון החוזר. הדבר, כמובן, הספיק לדודה חנה השכנה, אבל דודה יונה, חברתי הוותיקה, מחייכת אלי בלי מילים, ובמבטה נדלק ניצוץ של שותפות: "בשבילי את תמיד תהיי בִּנְתִּי".