"הרגשתי איך הקב"ה מחבק אותי": 3 חקלאים שומרי שמיטה בשיתופים מפעימים

"שמיטה היא מצווה מעבר לכל טבע אנושי", אומר לי בתחילת שיחתנו עירא צימרמן, חקלאי מהצפון. "שאדם יפקיר את כל הנכסים שלו לאורך שנה שלמה, ועוד ימשיך לשלם ארנונה, מיסים והוצאות תחזוקה שוטפות על השדה?". ובכל זאת, הם עוזבים את השדות שלהם לאורך שנה שלימה, ובוחרים לעצור לחלוטין את העבודה. כל אחד מהם והסיפור שלו, כל אחד ודרך ההתמודדות שלו, ולכולם - אמונה גדולה בלב. לפעמים מתגלה מול עיניהם ברכה גדולה, ולפעמים נראים רק קשיים באופק, ובכל זאת - הם לא מוכנים לוותר על מצוות השמיטה בעד שום הון שבעולם. 

שלושה מגיבורי הכוח - משה כהנא, אליהו שיקותאי ועירא צימרמן, מספרים על הבחירה המיוחדת, על ההתמודדות, ועל התוצאות שעולות בסופו של דבר מהשטח. ובעיקר, הם מגלים טפח קטן מתוך גבורה יהודית עצומה ומסירות נפש לקיום רצון ה', להם יזכו להיות שותפים גם הפעם, בשנת השמיטה הקרובה.

דורות של שומרי שמיטה

בבית בו גדל משה כהנא ממושב בית חלקיה, בשמירת שמיטה כהלכתה אין שום חידוש. "אבא וסבא שלי גם הם היו חקלאים, ומעולם לא חשבו להסתמך על היתר כלשהו בנושא זה", הוא אומר. "סבי היה אחד ממקימי מגדל עדר בשנת תר"פ (1920), אשר לימים הפכה לכפר עציון. הוא היה חלק מקבוצה של חלוצים חרדים, ממקימי ההתיישבות החקלאית, וכבר בתקופה הקשה ההיא הם לא ויתרו. לכן מבחינתי זו בכלל לא שאלה, ובכל שנה שביעית, אני מפקיר את שדותיי לחלוטין ונכנס לבית המדרש".

מקימי מגדל עדר

?ברמה הכלכלית, איך אתם מסתדרים עם זה

"התשובה היא שאין לנו שום תוכנית כלכלית מסודרת לשנה הזו, ולחקלאים, כידוע, אין חסכונות. אבל את זה אפשר לומר על כל שנה, כי גם כשאני לוקח הלוואה מהבנק לפני החורף כדי לקנות זרעים לשתילה, יש שם סיכון אדיר. בכל שנה רגילה, אנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה עם היבול, ובהחלט עברנו תקופות קשות, בהן לא הצלחנו להוציא מהשדות כמעט דבר. אנחנו מוסרים לכתחילה את חשבון הבנק שלנו לבורא עולם, ומבקשים ממנו שינהל אותו. זה מקצוע שהוא כולו אמונה, והגמרא כבר אומרת שחקלאי 'מאמין בחי עולמים וזורע'. גם חקלאים חילונים מהיישוב השכן באים אליי ומבקשים ממני להתפלל על היבול. אמרתי להם פעם: 'תתפללו בעצמכם', אז הם ענו לי שלא לימדו אותם להתפלל. אבל אפשר לראות איך הלב שלהם מלא באמונה, ואיך העיניים שלהם מייחלות לברכת ה'".

…ובכל זאת, לא להתפרנס שנה שלימה, זה קצת אחרת

"דבר אחד אני יכול לומר, והוא שממרום גילי, אחרי 50 שנה בחקלאות, אינני יודע איך הצלחנו לפרנס משפחה ברוכת ילדים גם בשנת שמיטה, אבל דבר אחד ברור לי, והוא שעברנו את זה והכל בסדר. יש לי כבר נכדים בחקלאות, ומשהו שם פשוט עובד. וכמו שעם עובדות כמו מחלה בשדה או ברד שיורד על היבול לא מתווכחים, כך גם עם העובדה הזו אין מה להתווכח. יש פה משהו רוחני שהוא הרבה מעבר להבנה, ולא, אין לי סיפורי ניסים לספר. הנס מבחינתי הוא בעצם זה שעברנו לא מעט שמיטות ואנחנו מסתדרים. אם רוצים בכל זאת קצת היגיון, אז צריך להבין שאפשר לגדל ירק מסוים אחרי השמיטה ולהוציא ממנו 10% יותר, ושנה אחר כך להוציא 30% יותר מירק אחר, ופתאום אנחנו מגלים שכיסינו את כל ההוצאות".

בהקשר זה, מסביר כהנא על הנס הגדול שבעצם החקלאות בארץ ישראל. "אנחנו מדינה שנמצאת על קו בצורת - חצי ממנה הוא מדבר, וחצי השני עובר גם הוא לא מעט שנים קשות. לפני הקמת המדינה, האנגלים בדקו את האזורים בהם גרו ערבים, ואמרו שמרוב שהאדמה הזו לא מניבה, אפשר ליישב עליה רק חצי מיליון איש. רוב האדמות פה הן חרסתיות, וכשביקרתי בארצות הברית ובאירופה, ראיתי מהן אדמות פוריות באמת. לפני כמה שנים הגיע מומחה לקיבוץ רבדים, ואמר שאת האדמות של המדינה שלנו היו עושים בחוץ לארץ במקרה הטוב אדמות מרעה. עם זאת, בכל סוג של גידול אנחנו עוקפים את כל העולם פעמיים ושלוש. כשערבי ליד קיבוץ נען היה מגדל חיטה, הוא היה מוציא 100 קילו לדונם, ואילו אנחנו היינו מוציאים 500. זו הברכה שה' נתן לנו, שהארץ תהיה שוממה לגויים, ותתן מפירותיה רק לנו. הכל כאן אלוקי, אז גם שנת השמיטה אלוקית, ואפשר לראות את זה בחוש".

לא היתה לך פעם מחשבה ללכת על היתרים הלכתיים כאלה ואחרים?

"זה מזכיר לי שבהיותי בחור צעיר בישיבה, זכיתי ללמוד בחברותא עם אברך, שלימים הפך לרב אברהם יצחק קוק, ראש ישיבת מאור התלמוד ברחובות. הוא ידע שאני חקלאי, והנושא של היתר מכירה עלה יום אחד לשיחה בינינו. רבה הראשון של מדינת ישראל - הראי"ה קוק, היה דוד של אבא שלו. הוא הראה לי כתבים בשמו, וזכור לי שכתוב שם מילה במילה: 'כל מי שיש לו זיק של יראת שמיים, אל ישתמש בהיתר זה'. לרב קוק היתה אהבת ישראל גדולה, והוא ייסד את היתר המכירה עבור קיבוצים חילוניים, שלא יחטאו. יהודים נמנעים עד היום בזכותו מהעבירה הזו, אבל לעוט על זה?! איך אפשר?! כאשר בן גוריון הגיע לוועדת פיל, בה דנו האנגלים בנוגע להקמת המדינה, הם אמרו שהאדמות פה שייכות לערבים, והוא בתגובה הוציא להם ספר תנ"ך, ואמר שיש הסכם אלוקי על כך שהארץ הזו היא שלנו. אבל מה שהוא שכח בדרך, זה שאחד התנאים להסכם הזה הוא שמירת שמיטה. אז מי ששומר את כל התנ"ך צריך לשמור גם את מצוות שיטת הארץ, אין כאן שאלה בכלל".

?ומה הקשר של מי שאינו חקלאי למצווה הזו

"מבחינה אישית, אני לא מצפה שמישהו יתמוך בי כלכלית בשנה הזו, וגם לא נכנס לכל סוגי הגידולים השונים שאפשר לקנות בחנויות. אבל התמיכה מבחינתי כן יכולה לבוא בהזדהות ובתמיכה הרעיונית. המדרש בזוהר אומר ש'גיבורי כוח עושי דברו' אלה שומרי שמיטה. ובתשובה לשאלה מדוע רק הם נקראים גיבורים, אומר הזוהר שהם מקיימים מצווה לא שעה אחת, לא יום אחד וגם לא שבוע, אלא שנה שלמה. מי שמסוגל להפקיר את הפרנסה שלו למשך זמן ארוך כל כך, ועוד להמשיך לשלם מיסים, הוא גיבור אמיתי. זו מצווה שאין לה אח ורע, ולכן חשוב לתת רוח גבית למי ששומר אותה".

שומר שמיטה, ממשיך להפסיד

אליהו שיקותאי, מהישוב צופר שבערבה, סלל את דרכו לשמיטת הקרקעות בדרך הקשה. "לפני 14 שנים שכרתי שטח בגודל 70 דונם בירדן", הוא מספר. "זה אמנם נחשב חו"ל לכל הדעות, אבל היו לי גידולים גם בארץ. בדיוק באותה שנה, קרה דבר שלא נודע כמוהו באזור הזה, לא לפני ולא אחרי. הטמפרטורה ירדה למינוס 3 מעלות למשך שלושה ימים, וכל הגידולים שלי, גם בישראל וגם בירדן, נהרסו לחלוטין. ראיתי בחוש איך רק הקב"ה הוא האחראי הבלעדי על העלילה, ועד כמה שנת שמיטה היא מבחן לביטחון שלנו בו. אני חייב לציין, שבשנה השישית שקדמה לנפילה הזו, יצא לי פי 3 יבול, אבל במקום לראות את ברכת ה' ולהקשיב לרצונו, השקעתי את הרווחים האלה בשתילה נוספת והפסדתי הכל".

אליהו שיקותאי

אליהו, שהיה אז בתהליך של התחזקות, למד את השיעור היטב. אלא שגם אחרי השמיטה הבאה, אותה הוא כבר שמר, הקשיים המשיכו להיערם. "בסופה של השמיטה הקודמת שתלתי עגבניות, ועוד העסקתי נוער בסיכון בחממות שלי, כדי לעזור להם להתקדם. אלא שבדיוק בתקופה בה היו אמורות העגבניות לצאת לשוק, נפתחו השערים של עזה, והתירו הבאת יבול משם. התוצרת הערבית היא זולה בהרבה, בגלל כוח אדם זול יותר, ריסוסים מסוכנים שהם משתמשים בהם ופיקוח נמוך ברמה הבריאותית. כל זה לא עזר לי, ובעקבות אותה ירידת מחירים, כל יבול העגבניות שלי ירד לטמיון".

איך עמדת מול הקב"ה שנתן לך מכה כזו, אחרי שמסרת את נפשך ושמרת שמיטה?

"המשבר הזה, שהוביל אותי לחובות עצומים, הבהיר לי שיש לי עוד מה לתקן. זה לא היה קל ולא נעים, אבל הבנתי שיש לי כאן דרך לעבור. לא כעסתי עליו ולא באתי בטרוניה, רק ביקשתי להבין איך אני צומח מזה. בהקשר זה אני חייב לומר, ששכן שלי, אדם שאינו שומר שמיטה כלל, קיבל בשנה בה התרחשה הקרה רווח עצום, בגלל שהיה לו ביטוח. אני מרגיש שיש מי שהקב"ה בוחר לדבר איתו, ויש מי שלא מבין, ולכן לא פונים אליו בכלל. מאז אינני עובד בחקלאות בפועל, אלא בייעוץ חקלאי, אולם בשנה הקרובה אני מפסיק גם את העבודה הזו בגלל שנת השמיטה".

מאחורי האמונה החזקה של אליהו, עומדת גיליה אשתו, בתמיכה מלאה. "דווקא הניסיונות הרבים שעברנו בנושא הפרנסה, והתחושה הזו שלפעמים לא נשאר כבר מאיפה להביא כסף, הבהירו לנו עד כמה אנחנו לחלוטין בידיים של הקב"ה", היא אומרת. "עם המצב הכלכלי הזה, שהוא לא פשוט עד היום, אנחנו הולכים לעבור גם את השמיטה הבאה. אחרי 6 שנות מרדף ועמל, אין מבחינתנו שום אפשרות אחרת מלבד עצירה, וכמו שהקב"ה הוביל אותנו עד עכשיו, הוא ימשיך להוביל אותנו הלאה".

?בפועל, איך אתם מסתדרים

"אנחנו נעזרים בקרן השביעית, וגם מוציאים את הסכומים האחרונים שעוד נותרו מהפנסיה. לפעמים צריך גם להצטמצם, אבל בגדול מצליחים להתגלגל. אנחנו נכנסים כאן למקום של אמונה עיוורת, משליכים את כל ההיגיון והשכל ופשוט ממשיכים. כל זה מתוך אמונה שעלינו לנוח, ולתת זמן להתבוננות ולימוד תורה, ממש כפי שאנחנו עושים בשבת. אליהו ואני נשענים זה על זו, וכמובן על בורא עולם".

לגבי הקושי הכלכלי אותו הם עוברים מאז הנפילה שחוו לפני 6 שנים, אומרת גיליה: "הצד הכלכלי הוא קשה, אבל ברובד הפנימי אנחנו רואים כאן צמיחה אדירה. הנפילה הזו הובילה אותנו ממקום בו היינו אנחנו הנותנים, למקום של נזקקות, וזה הוריד לנו את הגאווה ופשוט זיכך לנו את המידות. מצאנו את עצמנו זקוקים גם לעזרת המשפחה הקרובה, ודווקא בזכות זה נוצרו בינינו לבינם קשרים שלא היו קודם. אני זוכרת איך בחג סוכות לפני כמה שנים ישבנו עם כל האחים בסוכה ומצבנו הכלכלי היה קשה מאד. היינו בדיוק בפרשת 'וזאת הברכה', ואמרתי לו שמה שאנחנו רואים מול העיניים שלנו - זו הברכה. כל האחים יושבים יחד באהבה, והם ידעו שאין לנו, לכן הביאו את השפע איתם. נכון, זה לא היה קל ברמה הכלכלית, אבל בכל רמה אחרת זה היה מבורך".

רובד נוסף בו רואה גיליה את הברכה, הוא בתוך הבית פנימה. "לפני שכל זה קרה, הבית שלנו היה מלא בחסד, ופתוח למטיילים הרבים העוברים פה בכל שעות היממה. ואז הגיע שלב שבו היינו צריכים להצטמצם, ופתאום לא יכולנו לארח אף אחד. נשארנו רק אנחנו - המשפחה המצומצמת, ומתוך השקט הזה נולד משהו חדש. גילינו שעכשיו עלינו לעבוד על החסרונות האמיתיים שלנו ולשפר את הקשר הזוגי. זה הצמיח אותנו למקום אחר, ולקשר אחר לחלוטין בינינו. הנתינה החוצה גרמה לנו לאבד את המימד הפנימי במקום מסוים, ודווקא המכה הזו מיקדה אותנו חזרה". 

בנוגע לעתיד, אומרים השניים: "יש לנו אמונה חזקה בלב שהשפע קיים מעלינו, ושיום אחד הוא ייפתח. אז אנחנו מודים לה' על כך שהקושי בא בפרנסה ולא בילדים או בבריאות, ומאמינים כי כרגע עלינו להמשיך ולעבור את דווקא את הדרך הזו, כדי להמשיך ולגדול דרכה. בכל אופן, על שנת השמיטה הבאה אנחנו לא הולכים לוותר, וכפי ששמרנו לפני שבע שנים, גם הפעם נזכה בעזרת ה'".

"למה שאוותר על המצווה הזו?"

עירא צימרמן מצפת גדל בבית חקלאי באחד מיישובי עוטף עזה, והחל את תהליך החזרה בתשובה שלו לפני 26 שנים. "בתור ילד לא ידעתי דבר על המצוות התלויות בארץ, וכשחזרתי בתשובה זו היתה עבורי ממש תגלית", הוא אומר. "בהמשך עברתי צפונה, ונטעתי כרמים ליד הישוב אור הגנוז. מעבר לכך, בתקופת קציר החיטים אני על הקומביין, ובזמן מסיק הזיתים אני עוסק בזה. כל השנה שלי היא סביב דגן, תירוש ויצהר".

ההחלטה לשמור את השמיטה הראשונה בחייו, לפני 14 שנה, לא היתה פשוטה. "היתה לי התלבטות מאד גדולה", הוא אומר. "מצד אחד רציתי לקיים את המצווה, ולא בכאילו, אלא עם כל המשמעות המתלווה לכך, ומצד שני זה התנגש עם ניסיון גדול מאד. לא ידעתי מאיפה מביאים כסף הביתה - לשכר דירה, לילדים ולכל ההוצאות השוטפות. יכולתי לחתום אז על היתר מכירה, אבל הבנתי שזה לא כפי שהיה בעבר. כאשר הרב קוק ייסד את ההיתר הזה, מטרתו באמת היתה כדי שיהיה ליהודים מה לאכול ושהערבים לא יגזלו את שדותיהם. אבל עכשיו זה נטו עניין של כסף. לכן הבנתי שהשאלה העולה כאן היא אם אני מאמין שהקב"ה יפרנס אותי או לא".

גם במהלך השמיטה הראשונה אותה הוא שמר, היו לצימרמן לבטים קשים. "הייתי במתח גדול, ודווקא שם אשתי, שגם היא חוזרת בתשובה יוצאת קיבוץ, אמרה לי שאין פה שאלה. הרי שנינו חזרנו בתשובה, עזבנו את הכל, ואני זוכר איך מתוך מציאות של נוחות אישית אדירה, למשל, נכנסתי לחדר קטן וצפוף בישיבה עם עוד ארבעה בחורים. אז אם עשינו את כל הדרך הזו, על מצוות שמיטה נוותר?!"

עירא צימרמן

?בפועל, איך הסתדרתם במהלך השנה עצמה

"ראינו ניסים ונפלאות, לא היה חסר לנו כלום. זה היה ניסיון עצום, אבל זכינו להפנים לעומק שיש מי שמנהל את העולם. ברמה הטכנית, קרן השביעית תמכה בנו ככל האפשר, והיתה הגוף היחידי שפשוט נתן לנו כסף. זו לא היתה הכנסה קבועה, בגלל שהקרן נתמכת מתרומות, אבל כן משהו שיצר בסיס מסוים, ועל גביו ראינו את ההשגחה של ה' בצורה לא רגילה". 

את זריקת העידוד משמיים, קיבל צימרמן עוד בשנה השישית. "בדרך כלל בבציר בכרמים שלי אני מכוון ל-900 קילו לדונם, ואילו באותה שנה שישית, גיליתי פתאום שאנחנו בוצרים ובוצרים, והיבול לא נגמר. הכרם שלי הוא ליד היקב, ותוך כדי הבציר ביקשתי מהם שיביאו לשטח ארגזי ענק נוספים, עבור גל הענבים האדיר שיצא. בסופו של דבר, גיליתי שקיבלנו כמעט פי 2 מהכמות הרגילה. הרגשתי ממש איך הקב"ה מחבק אותי, ואני לא היחיד שזה קרה לו, ראיתי חקלאים נוספים מסביב שרואים את אותה ברכה. בתחושה שלי, ברגע שאדם מחליט לקיים את המצוות התלויות בארץ, הוא לא לבד, ומרגיש איך הקב"ה איתו".

עירא צימרמן

?חשבת אולי למצוא עבודה זמנית בתקופה הזו

"זה לא בדיוק עובד, ומעבר לכך, גם בשנה השביעית יש לי עבודה בשדות. עליי להמשיך ולשמור על הגפנים בדרכים המותרות, כדי ששנה אחר כך נוכל לחזור לעבודה שוטפת, בלא שהעצים ייפגעו. לכן בשנת שמיטה אני לומד הרבה יותר, דבר שקשה מאד להגיע אליו בשאר השנים. כאשר עובדים על הבוצרת בלילות, או על הקומביין משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה, אני לא מספיק לפעמים שום דבר אחר. אז שנת שמיטה היא בהחלט זמן למילוי מצברים, ויש לי גם את הזכות להיות יותר בבית, עם אשתי והילדים. אחרי הפעם הראשונה בה קפצנו למים, אנחנו מגיעים עכשיו לשמיטה השלישית שלנו. זה עדיין לא קל, אבל יש כבר היכרות עם המצב וידיעה לאן אנחנו נכנסים".

?איך אנחנו, העם שלא נמצא בשדות, יכולים לקחת חלק במצוות השמיטה

"מבחינתי, התמיכה הכספית בחקלאים היא משמעותית. כאשר נוטלים בעול עם החקלאי, שמוסר את נפשו למען קיום המצווה, הוא מרגיש שעם ישראל נמצא איתו. בסופו של דבר יש כאלה שמצליחים לשמוט את שדותיהם רק בזכות הרוח הגבית הזו, וללא אותה תמיכה, שמירת מצוות השמיטה לא היתה בהיקפים גדולים כל כך כפי שהיא היום".

לסיום, עם מבט טיפה אחורה, לתקופת הקורונה בה רבים כל כך מאיתנו יצאו לחל"ת או איבדו כליל את פרנסתם, אני חושבת לעצמי כמה לא פשוט זה היה, ואיך חיכינו שהתקופה הזו תיגמר. וכאן אנחנו רואים סביבנו אנשים שבוחרים מעצמם להיכנס לזה, ועוד חוזרים על כך כל שבע שנים. מסירות הנפש הזו אף פעם לא תהיה ברורה מאליה, במיוחד בתקופה בה כל שאר הציבור, ובתוכו גם חקלאים רבים, ממשיכים לעבוד. מבינות לשדות השוממים, לחממות הריקות והטרקטורים השובתים, יתגלו כאן, גם בשנת תשפ"ב, גיבורים אמיתיים.