מצוות שמיטה: כל מה שרציתם לדעת

מצוות שמיטה מתקיימת מדי 7 שנים, והיא דורשת מהאדם לעזוב את נכסיו הגשמיים. מצוות השמיטה כוללת 2 חלקים עיקריים: שמיטת קרקעות, הכוללת איסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה, ושמיטת כספים, המתקיימת במחיקת חובות. בספר משנה תורה, פתיחה להלכות שמיטה ויובל, מונה הרמב"ם 9 מצוות שמיטה מהתורה: 6 מצוות של שמיטת קרקעות ו-3 מצוות של שמיטת כספים.

את הלכות ודיני השמיטה ניתן לחלק למספר קטגוריות:

* אלו הקשורים לעבודת האדמה ומכוונים בעיקרם לחקלאי, אך למעשה לכל העוסק בגידולי קרקע, גם ברמה הפרטית והביתית.

* אלו הקשורים לתוצרת החקלאית ואמורים לכל אחד שניזון או בא במגע עם תוצרת חקלאית.

* שמיטת כספים, שאינה קשורה כלל לשמיטת הקרקע.

שמיטת קרקעות, המצווה העיקרית בשנת השמיטה, היא מצווה התלויה בארץ.

שכר השמיטה

קיום מצוות השמיטה הוא ניסיון לא פשוט לאדם, ולכן התורה מבטיחה שתי הבטחות בעניין זה - אחת לגבי שמיטת קרקע ואחת לגבי שמיטת כספים. התורה מבטיחה ברכה לשומרי השביעית, שתמנע נזק כלכלי כתוצאה מהפסקת העבודה החקלאית בשנה זו. כה מובא בספר ויקרא (כה, כא-כב): "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

מכיוון שבשנת השמיטה כל החובות בטלים, ישנו חשש שהמלווים לא ירצו להלוות לעניים כאשר השנה השביעית קרבה ובאה, ולכן מבטיחה התורה למי שילווה לעניים סמוך לשנת השמיטה שלא יחשוש, כי הקב"ה ישלם לו את שכרו. "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ (כלומר תלוה לעני) וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, י), ומבאר הרמב"ם שכאן התורה הבטיחה למלווה שכר בעולם הזה, "והבטיח הקב"ה בשכר מצווה זו בעולם הזה, שנאמר: 'כי בגלל הדבר הזה יברכך'" (הל' שמיטה ויובל פ"ט, ה"ל).

איך אפשר להשבית שנה שלמה את הקרקעות? הרב זמיר כהן על הניסיון הגדול שבשנת השמיטה והברכה שמגיעה בעקבותיה:

עונש על אי שמיטה - גלות

המשנה  באבות מבארת כי אחת הסיבות לעונש הגלות היא אי קיום מצוות שמיטת הקרקע, "גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם...עַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ" (אבות פ"ה, מ"ט), ומבאר רבנו עובדיה מברטנורא שכוונת המשנה לומר שגלות באה לעולם על "שחורשים וזורעים בשביעית".

 המקור לדברי המשנה הם דברי התורה עצמה בפרשת ה'קללות'. שם נאמר כי כאשר ישראל נענשים ויוצאים לגלות, הארץ שוממה, ובזמן זה היא משלימה את שנות השמיטה שבהן הייתה אמורה לנוח ולשבות כאשר היו ישראל עליה. הביטוי שהתורה נוקטת הוא שהארץ ' מרצה את שבתותיה' כלומר שהארץ מתרצית על מה שפגמו בה ישראל. ומכאן משמע שעונש הגלות בא בעקבות אי שמירת שמיטת הארץ.

בתקופת בית המקדש הראשון, מתוך 117 מחזורי שמיטה מכניסת ישראל לארץ ועד החורבן, 70 שמיטות לא נשמרו. כך מובא בדברי הימים ב לו, כא: "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה".

רש"י מפרש יותר את דברי חז"ל ומחשב כי מאז שישראל נכנסו לארץ ועד לגלות בבל, הם לא שמרו שמיטה במשך תקופות ארוכות שמסתכמות ל-430 שנים, ולכן היו עשרות שמיטות שלא נשמרו כהלכתן (רש"י מחשב שמספר השמיטות והיובלות שלא קויימו מספרם ביחד שבעים). הוא מבסס את דבריו על הפסוק הנבואי בספר ויקרא המדבר על תקופת הגלות: "אז תרצה הארץ את שבתותיה", ועל הכתוב בדבה"י ב': "לְמַלֹּאות דְּבַר-ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה". כלומר - הגלות היא העונש על אי קיום מצוות השמיטה והארץ תשלים את השמיטות החסרות בימים שהעברים לא יהיו בה יותר.

על פי אבות דרבי נתן (לח) בעוון אי שמיטה - הארץ נשמטת מיד ישראל, מידה כנגד מידה: "אמר להן הקדוש ברוך הוא, הואיל ואין אתם משמיטין אותה, היא תשמט אתכם. ומספר ירחים שאי אתם משמיטין אותה, היא תשמט מאיליה".

הרב אלי עמר - שמיטה: פרנסה משמיים

מצוות הנוהגות בשנת השמיטה

1. שמיטת קרקעות מתייחסת לשתי מצוות עיקריות הקשורות לחקלאות:

* השבתת עבודת החקלאות, כגון זריעה וזמירה, וכן איסור על ביצוע מלאכות חקלאיות שתכליתן השבחת הגידולים.

* הפקרת כלל התוצרת החקלאית לרשות הכל, וכן איסור על קציר וקטיף בכמות גדולה. גם אדם שאסף פירות מן השדה בכמות קטנה, נדרש "לבער" (להפקיר) אותם ברגע שהתבואה בשדה נגמרת (ראו ביעור פירות שביעית).

* גם גידולים חד-שנתיים הצומחים מאליהם בשנה השביעית אסורים באכילה מגזירה, משום שאנשים היו זורעים וטוענים שהתוצרת צמחה מאליה. איסור זה נקרא איסור ספיחין.

2. שמיטת כספים חלה בסוף שנת השמיטה, ועיקרה הימנעות המלווה מלתבוע את פרעון חובות הלווה שעברה עליהם שנת השמיטה. על פי מצווה זו, נמחלים בסוף שנת השמיטה (לדעת רוב הפוסקים) או בתחילתה (לדעת הרא"ש) כל החובות הכספיים שהגיע זמן גבייתם אך לא נפרעו. מלבד האיסור לתבוע חובות אלו, הוסיפה התורה איסור תומך, איסור להימנע ממתן הלוואה בשנים שקודם שנת השמיטה מחשש שמא לא תיפרע לפני השמיטה ותישמט, כדי למנוע מצב בו נמנעים אנשים מלהלוות לנצרכים.

הלל הזקן, נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה, תקן את תקנת הפרוזבול שביטלה למעשה את שמיטת הכספים. התקנה אפשרה למלווים להקנות את החובות לבית דין, ולגבות אותם בכל זמן שירצו.

כיום, שמיטת כספים הינה בתוקף של דרבנן, אך למעשה רבים חותמים לקראת סוף השמיטה (ויש הנוהגים שגם לקראת תחילתה) על פרוזבול, שהוא תקנה מסוף תקופת בית שני, ובאמצעותה מוסרים את החובות לגביה באמצעות בית דין, כך שהחובות אינם נשמטים.

3. מצוות הקהל חלה במוצאי שמיטה - בחג הסוכות הבא אחרי שנת השמיטה. בלשון הרמב"ם בספר המצוות שלו: "הציווי שנצטווינו שיקהל העם כולו בשני של סכות של כל מוצאי שמיטה ושיקראו כמה פסוקים ממשנה תורה לפניהם. והוא אמרו יתעלה: 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'" (ספר דברים, לא, יב).

(צילום: shutterstock)

טעמי המצווה

1. הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג' פרק ל"ט) ביאר כי הטעם למצוות שמיטת הקרקע הוא שהקרקע תתחזק, שכן קרקע שאין עובדים בה שנה אחת מתחזקת ומוסיפה יבול, וכלשון הרמב"ם: "ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה".

2. אחד הטעמים לשמירת השבת הוא שנזכור את מעשה הבריאה, שביום זה שבת ה': "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג).

למעשה, בשמירת השבת מעידים אנו על כך שה' הטוב ברא את העולם ושבת ביום השביעי. ומבאר רבנו בחיי : "כי כשם שהשבת היא זכר למעשה בראשית, שהשם יתברך ברא עולמו בששת ימים ויום השביעי הוא יום מנוחה...כך השביעיות נבחרות לעולם, בימים, ובשנים, ובשבועי השנים, בימים - יום השביעי שהוא שבת, ובשנים - השנה השביעית שהיא שמיטה גם כן נקראת שבת, ובשבועי השנים - שמיטה, שביעית והיא מצוות יובל (רבינו בחיי שמות כא, ב). כלומר השביתה בשמיטה מעידה על האמונה במעשה בראשית. ועל פי דברים אלו כתב הרמב"ן "ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה...מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית " (רמב"ן ויקרא כה, ב). וכן כתב רבנו בחיי: "והנה הכופר במצות השמיטה ככופר בחידוש העולם" (רבינו בחיי, שם).

3. בעל עקידת יצחק מבאר כי מטרת מצוות השמיטה היא לחנכנו כי אין מטרתנו בעולמנו זה לעבוד ללא קץ, אלא המטרה היא להשלים את נפשותינו. מכיוון שאנו בעולם גשמי, צריכים אנו להכין מחיה ומזון לנו ולבני ביתנו, ולצורך עניין זה אנו עובדים את עבודת האדמה. אך עבודה זו היא לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי למטרה העיקרית והיא, שיהיה לנו פנאי לעסוק בקניין שלמות נפשנו. לכן ציוונו ה' בשנה השביעית לא לעבוד, על מנת שלא נשכח את המטרה העיקרית והמרכזית ונשקע בעבודה אינסופית, אלא נהיה פנויים לעסוק בשלמות נפשנו במשך שנה שלמה, אחת לשבע שנים.

וזה לשון בעל העקידה: "בשביתת השביעיות, העיר את ליבנו כי לא שלחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה, כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו...וזאת כי כוונת מתנת הארץ, אינה להשתעבד לה ולעבודתה להוציא תועלתה וליצור פירותיה לקבוץ אותם על יד כדי להתעשר בהם, כמו שהיא כוונת כל העמים בארצותם...רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמם וידרשו שלמותם , כפי רצון בוראם".

"כן יעיר אותנו מניין שבע השנים ושמיטת הארץ מעבודה בשנה השביעית, כי לא שלחנו הנה רק לעבוד את האדמה מבלי חשך (הפסק), ולאסוף את תבואתה בכל שנה ושנה, כאילו הייתה רק זאת תכלית ותעודת חיינו עלי ארץ, כי אם למלאות תעודתנו האמיתית (שלה) נוצרנו, שהיא לקנות לנו השלימות הנפשית  שהיא התכלית. ועבודת שש השנים היא רק האמצעי, להכין לנו מזון ומחיה להחיות אותנו ואת נפש בתינו, למען נוכל אז מבלי דאגה להשתדל בשלימות נפשנו " (עקידת יצחק הערות, שער ס"ט, הערה א').

 להשריש את האמונה והביטחון שהכל מאיתו יתברך

הכלי יקר (ויקרא כה, ב) מבאר כי טעם מצווה שמיטה הוא להשריש בעם ישראל את האמונה והביטחון בה'. שכן בתקופת המדבר, הנהגת ה' את ישראל הייתה הנהגה ניסית ובכל יום ראו ישראל עין בעין את ניסי ה'. לכן בזמן ההוא לא היה להם כל קושי להאמין שהכל מאיתו יתברך.

אך היה חשש כי כאשר יבואו ישראל לארץ ויעסקו בעבודת האדמה, שבצורה טבעית היא מוציאה את פירותיה, הם ישכחו את ה', ויאמרו שכוחם ועוצם ידם הוא העיקר, ותיחלש אמונתם בה'.

לכן ציווה ה' את בני ישראל מספר ציוויים בענייני עבודת האדמה שהם כנגד הטבע:

א. למרות שדרך האומות אז הייתה לעבוד בקרקע שנתיים ולתת לארץ שנה של מנוחה, ציווה אותם ה' שיעבדו בה שש שנים רצופות.

ב. בשנה השישית כאשר הקרקע חלשה לחלוטין, הבטיח ה' כי הארץ תוציא תבואה לשלוש שנים, "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה, כא).

 כל הדברים הללו הם נגד ההיגיון ונגד הטבע, והם באו לומר לישראל כי למרות שבכניסתם לארץ נראה שהכל קורה בצורה טבעית, מעבר לטבע, ישנו רובד נוסף והוא השגחת ה'.

מובא במסכת סנהדרין (לט) ששאל תלמיד אחד את רבי אבהו, "למה ציווה הקדוש ברוך הוא על השמיטה? אמר לו, אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע (בשנה השביעית) כדי שתדעו שהארץ שלי".

(צילום: shutterstock)

מועד שנת השמיטה

על פי התורה, השמיטה חלה שבע פעמים בכל מחזור של 50 שנה, ושנת החמישים היא שנת יובל, כך ששנות השמיטה בכל מחזור הן השנה השביעית, הארבע עשרה וכו'. ספירת השמיטות לא החלה בבריאת העולם, ולא במתן תורה, אלא לאחר כיבוש וחלוקת הארץ בידי יהושע בן נון.

שתי מחלוקות עקרוניות נפלו בחישוב השמיטה בין התנאים והאמוראים: האחת, האם שנת היובל היא השנה הראשונה במחזור השמיטה הבאה, או שמא רק בשנה החמישים ואחת מתחילים למנות מחדש לשמיטה הבאה וליובל הבא. המחלוקת השנייה היא, בהנחה ששנת היובל אינה מן המניין ורק לאחריה מתחיל מחזור חדש, האם גם כאשר היובל אינו נוהג, כמו בזמן הזה, קובעים את השמיטה לפי מחזורים של חמישים שנה או שכל שנה שביעית נקבעת לשמיטה, ללא הפסקות של שנת יובל. (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ל"ב, עמוד ב' - דף ל"ג, עמוד א')

שנת השמיטה הקרובה היא השנה הבאה – תשפ"ב.

למרות הקשיים הרבים היו חקלאים ששמרו את השנה השביעית ושבתו ממלאכת האדמה. החכמים העריכו את ההקרבה והגבורה האישית וקראו להם "גיבורי כוח עושי דברו" (ויקרא רבה א; מדרש תהילים קג, כ). כינוי הערכה שנשתמר עד ימינו בפי הרבנים כלפי חקלאים שומרי שביעית. מאז המאה ה-7 חיו בארץ יהודים מעטים, אשר כמעט לא עסקו בחקלאות, מצות השמיטה כמעט לא הייתה מעשית אך יושבי הארץ המשיכו להזכיר את תאריך השמיטה בשטרות, במכתבים ואפילו על גבי מצבות.

(צילום: shutterstock)

קרן השביעית

בערב שנת שמיטה התש"מ (1980) הקים רבה של קוממיות ר' בנימין מנדלזון את עמותת "קרן השביעית". הקרן איחדה כמה קרנות צדקה ותיקות. הקרן נותנת סיוע מקצועי, הלכתי, וכספי לכל חקלאי (חרדי, דתי או חילוני) שמעוניין לשמור שביעית ולהשבית את משקו. בשמיטות האחרונות משרד החקלאות מקצה תקציב לסיוע לחקלאים הבוחרים להשבית את שדותיהם ומטעיהם בשמיטה. מטרת התמיכה הכספית היא לאזן בין המכירות הגבוהות יחסית של החקלאי בשנה השישית, לבין "ההפסדים" בשנת השמיטה.

אילו פירות וירקות ניתן לאכול בשמיטה? 

יבול שישית - יבול שנזרע וגודל בשנה השישית, לפני שנת השמיטה.

יבול נכרי - יבול שנזרע וגודל בארץ ישראל בשנה השביעית, בקרקע של לא יהודים - ערביי ישראל או הרשות הפלסטינית.

קטיף עצמי - בשדות שבעליהם הפקירו אותם כדין, או בשטחים פתוחים.

יבול חו"ל - יבול שנזרע וגודל מחוץ לישראל בשנה השביעית (ייבוא).

פירות אוצר בית דין - פירות שגדלו מעצמם בשנה השביעית על עצים של יהודי, ומשווקים על ידי בית-דין. פירות אלו נחשבים "פירות שביעים", ויש לנהוג קדושה בשאריות שלהם.

יבול היתר מכירה - יבול שנזרע וגודל בארץ ישראל בשנה השביעית, בקרקע של יהודי שנמכרה לנכרי.

יבול שישית או יבול חו"ל נחשבים מהודרים ביותר, כיוון שאין בהם כל בעיה או ספק הלכתי. לעומת זאת, קנייה מתוצרת המגודלת על ידי ערבים בארץ ישראל נחשבת פחות מהודרת, מכיוון שלפי חלק מהדעות, למשל זו של הרב יואל טייטלבוים, שמיטה חלה גם על האדמות של הנוכרים בישראל והיה צריך לאסור את תוצרתם בשביעית[18]. בנוסף, חלק ניכר מהציבור החרדי הליטאי נוהג בתוצרת חקלאית של נוכרים בשמיטה על פי פסקי המבי"ט והחזון אי"ש, שפסקו כי יש בהם קדושת שביעית. עקב זאת הם נמנעים מלקנות תוצרת זו בחנויות רגילות (בשל איסור "סחורה בפירות שביעית"), אלא בחנויות בהן חותמים הלקוחות על הסכם שליחות. כך קונה הלקוח את התוצרת ישירות מהחקלאי הגוי, כאשר בעל החנות אינו אלא שליח של הצרכן, והתוצרת נחשבת כמי שנקנתה ישירות על ידי הלקוחות מהגוי, באופן העוקף את איסור ה"סחורה". חלק מהחנויות אף מציינות את התוצרת מהערבה הדרומית לאלה המחמירים לנהוג בזה קדושת שביעית.

היתר מכירה

יישומו של "היתר מכירה" בשמיטה, שנוי במחלוקת גדולה בין הפוסקים, מאז השמיטה בשנת תרמ"ט ועד היום. תקצר היריעה מלהכיל ולכלול את כל השיטות ופרטיהן. לפיכך נשתדל לסקור את עיקרי טענות המצדדים בעד ונגד ההיתר, בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד".

בהיתר המכירה הנהוג בזמננו, השדות נמכרים לנכרי באופן שניתנת רשות למוכר להמשיך לטפל בקרקעותיו כרגיל, אף שאינן בבעלותו, ולאפשר את מכירת ושיווק היבולים והפירות כבכל שנה.

פח שמיטה

פח שמיטה הוא פח-אשפה מיוחד לפירות שביעית, פירות שגדלו בארץ-ישראל בשנה השביעית וקדושים בקדושה מיוחדת. אין חובה להשתמש בו, אבל הוא נחשב למנהג טוב. מקור המנהג הוא הנאמר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", וחז"ל דרשו "לאכלה - ולא להפסד". לאדם אין בעלות על פירות שביעית, אלא רק זכות להשתמש בהם לאכילה. בפרט, אין לו זכות להפסיד (לאבד) אותם. איסור זה כולל גם שאריות, כל עוד הן ראויות למאכל אדם. כך למשל, אם אדם אכל חצי פרי, ואינו רוצה לאכול את החצי השני, אסור לו להשליך את החצי הנותר לפח-האשפה הרגיל, כי פרי הנזרק לפח נעשה בזוי ומאוס ואינו ראוי עוד למאכל אדם. גם קליפות רכות, כגון של תפוחים, מלפפונים, גזר וכו', עדיין ראויות למאכל אדם, ולכן גם אותן אסור להשליך לפח-אשפה רגיל. עם זאת, מותר להניח את השאריות במקום נקי, גם אם בסופו של דבר יירקבו.

משום כך, יש הנוהגים להחזיק פח-אשפה מיוחד לשאריות של פירות שביעית. דואגים שהפח יישאר נקי, ומשליכים לשם את כל השאריות. פח זה נקרא "פח שמיטה".

הסרט הדוקומטרי "השומטים" מגולל את סיפורם של החקלאים החווים משברים ותמורות בשנה זו, דרך השבתת מקור פרנסתם ועיסוקם. הסרט פותח את עולמנו למצווה דרך עיני החקלאי, האגרונום והיסטוריית המצווה בארץ, בצורה מרתקת וצבעונית, על רקע נופים מרהיבים: