כדי להגיע לכוונה בתפילה, אתם צריכים קודם לחשוב על הדבר הזה

אחד הסימנים המאתגרים ביותר בשולחן ערוך הינו סימן צ"ח, העוסק בכוונת התפילה: "המתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל יכשל - קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חוקר כל המחשבות".

מלחיץ, לא? איך בדיוק אנחנו אמורים להגיע לכוונה כזו? הגמרא מספרת כי הכנת התודעה לקראת התפילה הייתה נפוצה בקרב החסידים הראשונים, שהיו שוהים שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת אחרי התפילה ומכוונים את לבם למקום. מה הם עשו בשעה זו?

המילה "מדיטציה" מתקשרת לא פעם לעבודה זרה, אולם התרגום שלה לעברית הינו "התבוננות". זה בדיוק מה שאמורים לעשות לפני התפילה כדי לכוון את התודעה – להתבונן שכלית, כלומר לחשוב. אבל על מה אמורים לחשוב, ואיך עושים את זה?

רבי משה איסרליש, הרמ"א, מספק בהערה לסעיף זה מפתח מעניין: "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם". כלומר, הפתרון לכוונה בתפילה אינו על ידי אימוץ מעשה חיצוני, אלא על ידי כך שנרומם את מצבנו התודעתי.

לפני כמה שנים נתקלתי באתר אינטרנט על סדרי הגודל ביקום. במסך הראשי של האתר רואים דמות אדם, ובהזזת עכבר קטנה ניתן לרדת לסדרי גודל קטנים יותר – חיידקים, וירוסים, חלקיקי האטום, ננו-חלקיקים ועוד, עד שמגיעים לגדלים קטנים כל כך שהמדע כלל אינו מצליח לחדור אליהם. אם מזיזים את העכבר לצד השני מקבלים פרספקטיבה של גודל – האדם לעומת כל ארה"ב, כדור הארץ, השמש, מערכת השמש, גלקסיות רחוקות, ועוד ועוד, עד שמגיעים לגודל של סך היקום הנצפה. בעוד שאנו בטוחים שאנו מבינים את העולם, מתברר כי מה שאנו רואים אינו אפילו קמצוץ זעיר של מה שקיים... פתאום מקבלים פרספקטיבה אמיתית קטנות האדם, ועד כמה עולמו של הבורא עצום. אולם מה שמעניין הוא כי זהו רק היקום הנצפה לעין האנושית, המהווה חלק מזערי בלבד מסך היקום הממשי, שעליו כלל איננו רואים.

זאת ועוד: תורת הסוד מלמדת כי היקום העצום שקיים (גם מעבר לתפיסתנו אנו) הינו רק עולם אחד קטנטן - עולם העשייה הגשמי - מבין אינספור עולמות רוחניים שקיימים. עולמות אלה אינם מקומות פיזיים, אלא דרגות רוחניות של תודעה מסוג אחר, שאותם כלל איננו מתחילים להבין. בעולמות אלה ישנם אינספור מלאכים, חלקיקי תודעה גבוהים ועצומים, שחווים את המציאות בתודעה של אחדות ולא של פירוד, כמונו. ואם נראה שהיקום הנצפה הוא גדול, מתברר כי למעשה יש מציאות אינסופית כמעט שכלל איננו מצליחים לתפוס...

למעשה, זהו גם ה"מתכון" של הרמב"ם להגיע לאהבה וליראת ה': "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי". וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: "כי אראה שמיך... מה אנוש כי תזכרנו" (הלכות יסודי התורה ב').

השקעת כמה דקות לפני התפילה למעין דמיון מודרך ומחשבה על כך – בין על גודלו העצום של העולם הפיזי ובין של העולם הרוחני – עשויה להביא אותנו לאותה דרגת תודעה שתאפשר לנו להתפלל בכוונה. אינני יודע אם אלה היו המחשבות של אותם חסידים ראשונים, אך אין ספק כי הן מסייעות להיכנס לתפילה בכובד ראש.