יועצת בתחום הקבורה: "כן, יש מקצוע כזה, ואני פוגשת במקרי המוות הכי לא פשוטים"

אי אפשר להתחמק מהמוות. כל אחד מאתנו יפגוש אותו בסופו של דבר, בשלב כזה או אחר של חייו. אבל יש גם כאלו שהמוות מלווה אותם לאורך כל החיים והוא חלק מעבודתם היומיומית. כזו היא אורית מסמי, יועצת אסטרטגית בתחום הקבורה, שעד לפני כשנה כיהנה כמנכ"ל פורום חברות הקדישא בישראל. "למעשה אני כבר 33 שנים בתוך התחום", היא אומרת בראיון אמיץ, בו היא מאפשרת לנו להציץ לראשונה אל תוך עולם הקבורה שנשמע לא פעם כמאיים ומצמרר.

"אנשים לפעמים שומעים על התפקיד שלי, ובדרך כלל פורצים בצחוק מרוב מבוכה", היא מודה, "הרבה פעמים הם מתפלאים ולא מבינים איך דווקא אישה עוסקת בכזה תחום, יש גם כאלו שלא באמת מבינים את המשמעות של התפקיד, חושבים שאני זו שיוצאת וכורה את הקברים במו ידיי. אני רגילה לכל התגובות", היא מוסיפה בחיוך, שמזכיר את העובדה שאנשי החברה קדישא ידועים בהומור השחור שלהם. ייתכן והוא זה שעוזר גם לה להחזיק מעמד בתפקיד כל כך לא שגרתי.

(צילום: shutterstock)

מסטודנטית למנכ"לית

איך באמת הגעת לעסוק בתחום כה יוצא דופן?

"האמת היא שפשוט צמחתי מהשטח", משיבה אורית, "זה התחיל בעבודת קיץ כסטודנטית בסניף מקומי של חברה קדישא בכפר סבא. נקראתי כדי להעתיק מפות של חלקות, וכך התחלתי את עבודתי. בהמשך למדתי דווקא כימיה, אך בשלב מסוים התחלתי להרגיש שזה לא מתאים לי. בתוך כך התחלתי לעבוד בסניף המקומי של חברה קדישא בכפר סבא כפקידה, אחר כך התקדמתי לתפקיד עוזרת מנכ"ל ובעשר השנים האחרונות שימשתי כסמנכ"ל ומנכ"ל בפורום חברות הקדישא בישראל, מה שאומר שריכזתי תחתיי כ-600 גופים של חברה קדישא בכל רחבי הארץ".

זהו  מקצוע שצריך ללמוד כדי לעסוק בו?

"כיום כבר יש תכניות הכשרה לעובדי קבורה, זה אחד הדברים שאני הכנסתי למערכת, אך בימים בהם התחלתי את תפקידי לא היו צריכים לעבור שום הכשרה. כמובן שהניסיון שצברתי לימד אותי המון, אני חושבת שהוא קריטי לכזה תפקיד. הרבה מאוד יעדים ואתגרים צמחו מתוך ההיכרות העמוקה שלי עם התחום".

כשאורית מדברת על אתגרים היא נאנחת. מסתבר שהנושא לא פשוט כלל. "קודם כל מבחינה בירוקרטית, צריכים להבין שבארץ אין גוף אחד גדול שאחראי על הקבורה, אלא לכל אזור יש גוף אחראי.  כך אם יבואו אליי שני אנשים שגרים אפילו באותה עיר וישאלו  משהו שקשור לקבורה, לכל אחד מהם יינתן מענה אחר, כי הדברים משתנים מאוד ממקום למקום.

"בכלל, בעבודה מול משפחות הגעתי למסקנה שאחד הדברים שמאוד מקשים על בני המשפחה ברגע של אובדן אדם יקר הוא חוסר ידע. אף אחד ביום-יום לא רוצה לחשוב על רגע כזה, ולא נותן עליו את דעתו. לכן כשמאבדים קרוב משפחה, מגיעים למצב בו אף אחד לא יודע מה לעשות, ואז באופן טבעי מתחילים לחפש אנשים שייתנו תשובות. במקרה הטוב נופלים על מישהו שיודע, ובמקרים פחות טובים מקבלים עצות אחיתופל או מנוצלים על ידי גופים בעלי אינטרס כלכלי. זה מה שגרם לי להקים מוקד מידע שמספרו *0120 בו ניתן לקבל את כל המידע העדכני והחשוב בנושא".

ואגב, זהו לא הדבר היחיד שקידמה אורית במשך השנים. "החזון האישי שמוביל אותי לאורך כל הדרך הוא שיפור שירותי הקבורה בישראל. כחלק מכך הקמתי תכנית לימודי הכשרה לעובדי חברה קדישא – גם בנושא ההלכתי וגם בנושא העבודה מול המשפחות. בלימודים יש גם התייחסות נרחבת לשחיקה במשך השנים ולהתמודדות במפגש עם המוות ועם טראומות של משפחות". 

והיא גם חתומה על פרויקט מעניין במיוחד: "בזמנו הקמתי אתר לפורום חברות הקדישא, וכשמיפיתי את הפניות שהגיעו דרך ה'צור קשר' גיליתי שאחד הדברים שאנשים מבקשים שוב ושוב הוא לעזור להם באיתור הקברים של יקיריהם. מנקודה זו נוצר פרויקט מיוחד במינו – אפליקציית ניווט, מעין 'ווייז' שמאפשר התמצאות בשבילי בתי העלמין בארץ, באופן בו יוכל כל אחד לקבל את השביל המדויק לקבר של יקירו. אין ספק שזהו אחד הפרויקטים המועילים ביותר שזכיתי להוביל במשך השנים".

לקבל החלטות בזמנים קשים

כפי שפוגשת את בני המשפחות של הנפטרים – מה לדעתך נותן להם אתהכוחות ברגעים כה קשים?

"כפי שאני רואה – הדבר העיקרי שמחזק משפחות הוא ההבנה שהמוות לא היה לחינם. כך למשל אפשר לראות שהורים לחללי צה"ל מצליחים יותר להתנחם, כי הם מרגישים שהייתה משמעות לנפילה של הבן שלהם. ככל שהמשמעות גדולה, כך ניתן לקבל יותר כוח להמשך. זו גם הסיבה שכאשר באים לנחם את בני המשפחה בשבעה ומספרים להם כמה שהאדם שנפטר היה חשוב ומיוחד, זה באמת מנחם ונותן כוח. מעבר לכך יש כמובן את נושא האמונה. ברור שככל שהמשפחה מאמינה יותר ויודעת שהאדם היקר לה לא נעלם, אלא עבר לעולם שכולו טוב – היא צולחת את המשבר בצורה טובה יותר. אישית אני חושבת שמאוד קשה לחשוב שהאדם שאהבנו טמון בתוך בור. כיהודים מאמינים אנו יודעים שיש שם רק גופה, אבל הנשמה נמצאת במקום אחר וטוב יותר, כך הכל יותר מובן".

(צילום: shutterstock)

מיהם בדרך כלל אלו שפונים אלייך וזקוקים להכוונה?

"מדובר לרוב בקרובי משפחה של הנפטר, בדרך כלל אלו האנשים שקצת יותר מחזיקים ראש ומסוגלים ליצור ניתוק בין הקושי הרגשי בפטירה לבין הצורך הטכני לטפל בהליכים. אלו לאו דווקא אנשים קרי מזג או כאלו שלא מתרגשים מכלום. פעמים רבות אלו יכולים להיות אנשים רגישים מאוד, רק שבשלב של הפטירה עדיין לא מספיק הפנימו את  מה שקרה.

"אגב, אחרי שנים הגעתי למסקנה שהתגובות של האנשים למוות הן בלתי צפויות. קרה לי לא פעם שנתקלתי במשפחה שקרה לה אסון, ממש טרגדיה, לפעמים אפילו איבדה בבת אחת כמה מבני המשפחה, ובכל זאת היא נראית מוחזקת ומאופקת, ומהצד השני יש משפחות שבאות לעשות סידורי לוויה להורה מבוגר מאוד שנפטר בשיבה טובה, ובכל זאת נראות מפורקות. הזדמן לי להיות בלוויה של אישה בת 90, ופשוט עמדתי שם ובכיתי כמו ילדה קטנה. כי בני המשפחה הרגישו שאירעה להם טרגדיה. על כל פנים, ברור לי שבכל מצב חשוב שאתגייס במלוא כוחי, כדי למוסס את תחושת חוסר האונים ולהעביר כמה שיותר ידע מעשי שיעזור בקבלת החלטות נכונות בנוגע לקבורה ולכל מה שקשור אליה".

אלו החלטות למשל צריכים לקבל?

"צריכים לבחור את מיקום הקבורה ואת אופן הקבורה, ומכיוון שיש כיום מצוקת מקום בבתי עלמין קורה לעתים קרובות שלא מתאפשר לאנשים לקבור את יקיריהם בדיוק כפי שהיו רוצים. פגשתי לא פעם משפחות שאת השקל האחרון שלהן יחד עם הלוואות הוציאו על רכישת מקום קבורה, ורק אחר כך  הבינו שהיו יכולות לנהוג אחרת ויש פתרונות זולים יותר".

כדי למנוע מצבים כאלו ממליצה אורית לאנשים שמגיעים לסוף שנות ה-70 וה-80 לחייהם, לשבת ולתכנן מראש את הרגע הזה. "לא תמיד נעים לחשוב על יום המוות, אבל עוד יותר לא נעים לדעת שהילדים שלך ייאלצו אחרי מותך לקבל החלטות שאולי לא יהיו נכונות לך או שתעדיף שינהגו אחרת. אפשר להכין צוואת קבורה או פשוט להגיד במילים פשוטות מה תרצה שיעשו. אבל חשוב שזה יהיה אחרי הבנת העניין, חשיבה והתייעצות".

ואילו לילדים היא אומרת: "במצבים כאלו חשוב מאוד להסתכל קדימה ולהבין שבסופו של דבר כולנו רוצים לכבד את הנפטר, אבל כיום כל הפתרונות של קבורה בישראל קיבלו היתר על ידי הרבנות הראשית, ותמיד צריכים לשקול את העלות מול התועלת. לא צריכים בהכרח לרוץ לאלטרנטיבה היקרה ביותר".

היא גם חושבת שההתעקשות לא פעם לקבור דווקא על יד הסבא או הסבתא, עולה למשפחות בלא מעט אנרגיה ובאכזבות קשות. "ברור שמלכתחילה היינו שואפים שכל בני המשפחה ייקברו בסמוך זה לזה ויש בזה גם עניין, אבל נכון להיום יש בתי עלמין שנסגרים או שאין בהם עוד מקומות קבורה. אז אם לא ניתן לקבור על יד בן המשפחה, צריכים להבין את זה ולהמשיך הלאה. בדיוק כמו שבחיים הילדים לפעמים עוברים דירה ולא גרים על יד ההורים". 

(צילום: shutterstock)

המטרה: להוסיף אור

במשך השנים התוודעה אורית לאין ספור מקרים ומצבים שהותירו אותה בכאב עמוק. כך למשל בערב ליל הסדר האחרון נפטרה ילדה בת שנתיים מאחד היישובים שאין להם בתי עלמין משלהם. הפתרון שהוצע להורים היה לקבור את הילדה בבית עלמין מרוחק, אך ההורים התעקשו על קבורה דווקא בבית עלמין בו קבור הסבא. "הבעיה הייתה שמדובר בבית עלמין צפוף מאוד, בו אין מקומות קבורה", מסבירה אורית. "לבסוף נמצא הפתרון וקברנו את הילדה בקבורה מעל הסבא. צריכים להבין שכל העיסוק הזה מאוד לא פשוט, בפרט שאנו מעוניינים להביא את הנפטרים לקבר ישראל כמה שיותר מהר ושעון החול מתקתק. לא פעם קורה גם שאני נקראת לטפל בישראלי שנפטר בחו"ל ויש לעזור למשפחה להביא אותו כמה שיותר מהר לארץ, בפרט שבמדינות מסוימות במזרח אירופה מחייבים נתיחה ולפעמים אם קצת מתמהמהים, עלולים אפילו לשרוף את הגופה. יש כאן אחריות כבדה מאוד לעזור למשפחות כמה שיותר מהר. כמובן שאני נעזרת לצורך זה באנשי משרד החוץ ובאנשי קשר שונים, כמו גם בניסיון רב ובקשרים".

לפעמים חולפת המחשבה שאנשים העוסקים בקבורה מקבלים סוג של חסינות לכך שהם בעצמם לא יחוו כזה סוג של אסון, או שאם קורה להם משהו כזה, הם יותר חסינים, אבל אורית מדגישה שזה לגמרי לא כך. "פגשתי במשך השנים אנשים שעסקו איתי בתחום במשך שנים, וכשאבדו בעצמם אדם יקר הם הגיבו בדיוק כמו כל אחד אחר.

"ואז, באחד הימים זה פגש גם אותי בסיפור חריג מאוד – שכנה טובה שלי נפטרה כמה שעות לפני חופת בנה. מצאתי את עצמי מארגנת את סידורי הלוויה שלה, תוך כדי כך שאנו מודיעים לאורחים על ביטול החופה. באופן אישי היה לי קשה מאוד להתאושש מהמראה שלה – שוכבת  מסורקת ויפה, עם שמלה תלויה בארון, רגע לפני שהמאפרת מגיעה. הסיטואציה הזו הכתה בי במקום הכי רגיש, והיא מלווה אותי עד היום. כאשר הורדתי לה את התכשיטים וסייעתי בפינוי שלה מהבית, ידעתי ששום דבר בתחום בו אני עוסקת לא באמת מכין אותי לרגעים הללו הקשים מכל. אין שום אדם שיכול להיות חסין מפני כאלו מראות".

ואי אפשר שלא לשאול – איך התמודדתם בתקופת הקורונה, עם גל של נפטרים?

"בחודשים הראשונים עברה עלינו התמודדות מאוד לא פשוטה. אמנם העלייה במספר הנפטרים ביחס לימים רגילים לא הייתה דרמטית, אבל בתחילת הדרך היו הרבה דאגה וחוסר וודאות בנוגע ליכולת הנגיף להישאר בגופה לאחר הפטירה. לכן לא יכולנו בשום אופן לקבור את נפטרי הקורונה בקבורה רגילה, אלא רק בתוך שקיות ניילון. היה מאוד קשה להסתגל לרעיון, אך מהר מאוד הביא אחד האנשים שלנו רעיון גאוני – להשתמש בשקיות ניילון מתכלות, וכך לאחר זמן מה השקית מתפוררת והנפטר בא במגע עם האדמה. אבל עדיין נותרה בעיה – כי מכיוון שהנפטר סגור בתוך ניילון, בני המשפחה אינם יכולים לזהות אותו. לכן נהגנו באותם ימים לצלם את הנפטרים ולהעביר למשפחות את התמונות כדי שיזהו. רק בדיעבד הסתבר לי מאוחר יותר שהיו משפחות ששמרו את התמונות הללו כמזכרת נצח, כיוון שזו הייתה התמונה האחרונה שלהן מבן המשפחה שנפטר, שלפעמים לא פגשו אותו במשך שבועות ארוכים בשל האשפוז במחלקת הקורונה. זה משהו שלא העלינו בדעתנו שיקרה".

יותר מ-30 שנה שאת עוסקת במוות באופן יומיומי. איך זה משפיע עלייך כאישה?

אורית לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא מסבירה: "יותר מכל התמודדות או כאב יש כאן תחושה עצומה של שליחות. אני פוגשת משפחות ברגעים הכי קשים שלהן, וכשאנשים מגיעים אליי הם מרגישים לא פעם אבודים ממש. מבחינתי זוהי זכות גדולה לתת להם יד ולהוביל אותם במנהרה החשוכה הזו. אז למרות שהעיסוק בכך קשה ועוברות לידי טרגדיות מצמררות, יש לי סיפוק גדול. גם מחקרים מראים שכאשר יש לך תחושת שליחות ממה שאתה עושה, אז אתה יכול להתגבר גם על הדברים הקשים ביותר". 

ולסיום היא מבקשת להגיד דבר אחד: "אחרי שנים רבות כל כך של עיסוק בתחום הזה, למדתי שבאמת אין ערך לדברים חיצוניים כמו כבוד או כסף. כולנו צריכים להשתדל לאהוב ולתת כמה שיותר, כי בסופו של דבר האור שהפצנו בעולם, הוא הדבר היחיד שיישאר כאן אחרי שנעזוב".