פרשת ראה: גם כשישראל במצב של קללה, חלילה, עדיין הם למעלה

בפרשתנו מובא שהקדוש ברוך הוא ציווה את בני ישראל על קיום מעמד ברית בהר גריזים והר עיבל, לאחר כניסתם לארץ ישראל.

הר גריזים והר עיבל הם שני הרים בשומרון שבארץ ישראל, ובני ישראל ערכו שם ברית ביניהם לבין בורא עולם. המעמד כלל הקרבת קרבנות, כתיבת התורה (או חלקים ממנה, ישנן מספר דעות) על אבנים ועוד, ואחד המרכיבים המשמעותיים בברית זו היה שהלוויים השמיעו באוזני העם ברכות וקללות.

הציווי על קיום ברית זו מופיע בפרשתנו ובפרשת כי תבוא, ומעמד הברית התקיים בפועל לאחר כניסת בני ישראל לארצם, כמתואר בספר יהושע.

אופן המעמד היה באופן ששישה שבטים עלו להר גריזים ושישה שבטים עלו להר עיבל, והכהנים, הלוויים וארון הברית היו למטה, בין שני ההרים. הפכו הלוויים פניהם לכיוון הר גריזים ופתחו בברכה, ואלו ואלו ענו אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ואלו ואלו ענו אמן (תלמוד, סוטה לב ע"א, מובא ברש"י דברים כ"ז, י"ב, ישנן דעות נוספות).

יש כאן משהו שטעון בירור. בדרך כלל, כאשר מישהו רוצה לדבר בפני קהל, הוא עולה על במה גבוהה ומשמיע את דבריו באוזני העם העומדים למטה, כך שכולם שומעים את דבריו. כאן, הלווים היו צריכים להשמיע את דבריהם בפני כל בני ישראל, ולכאורה, ההיגיון מורה שהם אלו שיעלו על ההר וישמיעו את הברכה והקללה בפני קהל ישראל העומד למטה. מדוע נעשה כאן היפוך הסדר, שהלווים עמדו למטה והשמיעו את דבריהם אל בני ישראל שעמדו למעלה?

הרב יוסף צבי סלנט ("באר יוסף" על פרשת ראה), מיישב את השאלה הזו באופן נפלא.

העובדה שבמעמד הברית עם ישראל היה בראשי ההרים, מורה על מצבם ומעמדם של ישראל בעיני הקדוש ברוך הוא. בכל הזמנים ובכל המצבים, הקדוש ברוך הוא תמיד רואה אותם במעלתם העליונה, "בראש ההר", מרוממים מכל עם, והם תמיד תחת השגחת הקדוש ברוך הוא. גם בזמני קללה וארירה, הם עדיין גבוה גבוה בידיים של השם ומעלתם גבוהה וניכרת לעין כל. גם כשעם ישראל במצב ברכה וגם כשהוא במצב קללה – תמיד הם ניכרים בייחודיותם.

הרב סלנט מחדד את הדברים מתוך ההפטרה הנקראת לפרשה זו, ההפטרה השלישית מתוך שבעת הפטרות הנחמה: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח, וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ. וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי השם וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיהו נ"ד, י"א-י"ג).

נבאר.

ישנם בעולם שני סוגי מעמד של אנשים - עניים ועשירים. גם ביחס לממלכות ומדינות, יש ממלכה עניה ויש עשירה. לכל אחד מסוגי המעמד יש במצבו צד חיובי וצד שלילי.

העני, אמנם הוא חסר כל ומצבו רע במאכלו, במלבושו, בדיורו וכדומה, אולם בדרך כלל הוא יושב בבטחה ובמנוחה בלא מורא ופחד בכל מה שקשור לדאגה לשמירה על רכושו. מטבע הדברים גם הגנבים אינם חומדים ממי שאין לו. העני והדל אינם צריכים להתקין מצלמות אבטחה בבתיהם ולהיות טרודים כל היום בעסקיהם. לעומתו, העשיר, אמנם נמצא תמיד בפחד ומורא משודדים ולסטים הלוטשים עין על רכושו ועושרו, אולם לעומת זה הוא סוף סוף נהנה מעושרו והוא מתענג בתענוגי העולם כפי הישג ידו.

כך הוא גם במדינות וממלכות. ישנה ממלכה שארצה דלה ורזה, ריקה ממחצבים וממשאבי טבע והיא צריכה לקנות ולהביא את צרכי קיומה משאר מדינות וארצות, וממילא מתרוקן כספה ממנה ומגיע אל שאר הארצות. אמנם תושבי המדינה חיים בעניות ודלות, אולם בדרך כלל הם נהנים משלווה ובטחון בלא חשש שאומה אחרת תקום עליה למלחמה ותכבוש את ארצה הדלה.

לעומתה, ישנה ממלכה עשירה ודשנה ומשופעת בכל טוב, הן בצרכי מזון ומאכל והן במשאבי טבע, ותושביה מתעשרים מסחר הארץ וחיים בעושר והרווחה, אולם לעומת זה היא נמצאת תמיד בפחד ומורא ממלחמות הנגרמות מקנאת הארצות אשר סביבותיה. אותה מדינה צריכה תמיד לעמוד על המשמר, לפתח מערכות הגנה וצבא חזק, כדי להגן על ארצה ולהרתיע את האויבים המתנכלים אליה.

העוני הוא לא טוב, אולם יש בו צד חיובי של שלווה, לפחות מסוג מסוים, ואילו העושר הוא נעים, אולם יש בו צד שלילי של דאגות מרובות.

כל זה נכון ביחס לאומות העולם, אולם הכלל הזה "נשבר" ביחס לעם ישראל.

כשעם ישראל בגלות והוא מפוזר בין העמים בכל ארצות תבל, כשעם ישראל עני ודל ואין לו מקום מיוחד משלו להניח את כף רגלו, אין לו מעצמו כלום ואין מה לקנא בו, מדרך הטבע היה ראוי שבני ישראל לפחות יישבו בגלותם בביטחון ובשלווה, בטוחים מפני אויב וצר, שלא ידברו אודותיו, ושהוא לא יהיה נשוא שיחה בפי שום ממלכה וממשלה, שהרי במצב שכזה, מטבע הדברים אין סיבה שאומות העולם ידונו וידושו אודות שאלת עם ישראל וקיום היהודים בעולם. נוכחותו ברחבי הגלובוס - עיירה יהודית פה ועיירה יהודית שם, עיר פה ועיר שם, לא אמורה להפריע לאף ממלכה שהרי הם לא מהווים שום איום. הקהילות היהודיות היו אמורות לחיות בשלווה לצד שכניהם ונוכחותם לא אמורה להוות איום כלשהו.

אולם כולנו יודעים שהמציאות היא אחרת.

לאורך כל שנות גלותנו ופיזורנו, כולם נותנים עלינו את עיניהם לרעה מסיבות שונות ומשונות, ושאלת היהודים מנסרת בקול רעש גדול בכל רחבי העולם, מהממלכה הקטנה ועד המעצמה היותר אדירה בעולם. כולם מעלים תמיד בראש "דאגתם" את שאלת העם היהודי, ולצערנו אין מקום בדף כדי לציין את רשימת כל הפוגרומים, הגירושים והמלחמות שנלחמו נגדנו.

זהו מאמר הנביא בהפטרה לפרשתנו – "עניה – סוערה". הנביא פונה ואומר לכנסת ישראל - בגלותך את עניה בתכלית העניות, והיה מן הראוי שאומות העולם יסיחו את דעתם ממך, אולם לא! למרות שאת "עניה", בכל זאת את "סוערה" - את סוערת ורועשת ברוח סועה וסער בכל המדינות והממשלות, כאילו היה לך שלטון גדול ורחב בארץ רחבת ידים, דשנה ורעננה שכל האומות לוטשים עליך עין. אין לך שקט. אין לך מנוחה. את תמיד נסערת. כיוון שכך – את "לא נוחמה", שהרי אין לך שום צד של נוחם ונחת, הנך גם עניה וחסרה מכל טובה שבעולם, וגם הנך בפחד ומורא ועומדת תמיד בסכנת חיים - "עניה סוערה לא נוחמה".

אולם הנביא מביא את הבטחת השם שבסופו של דבר עם ישראל יתנחם: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח, וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ". את תהיי משופעת באבנים טובות ומרגליות, ואל תחשבי שבעקבות העשירות תצטרכי לדאוג ולהקים צבא חזק שיגן עליך – "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי השם וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". את לא תהיי מלומדת מלחמה אלא להיפך – בניך יהיו למודי השם. בנייך ילמדו תורה וחכמה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל זאת "ורב שלום בניך", יהיה שלום ושלווה בתוכך.

בני ישראל נמצאים תמיד בראש הפסגה, ובעזרת השם יקויים בנו דברי הנביא המובאים בהמשך ההפטרה: "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי, זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי השם וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם השם".