"אני מאמין שמפקד המשטרה הערבי ראה את דמותו של הצדיק, וכך ניצלו חיי"

נער בר המצווה אוריאל מאור התכונן רבות לשבת בר המצווה שלו, וכמובן התרגש מאוד לקראתה. בתוך כל זאת, כמובן ששום דבר לא יכול היה להכין אותו ואת משפחתו לאסון הנורא שפקד אותם שעות ספורות לפני כניסת השבת המיוחלת. "גדלתי במושב אבני אית"ן ברמת הגולן", הוא מספר, "וביום חמישי לפני שבת בר המצווה שלי נסענו להנחת התפילין המסורתית בכותל. הכל היה נהדר, ובערב חזרנו למושב. ביום שישי יצא טרנזיט גדול ובו עשרה מבני המשפחה מירושלים לביתנו ברמת הגולן. בדרך, בכביש הבקעה, הם נקלעו לתאונה קטלנית. סבא של אמא שלי נהרג, וכל השאר נפצעו בדרגות שונות. רובם קשה.

"סבא של אמא שלי היה צדיק, והוא הגיע במיוחד מצרפת כדי להשתתף בשמחה. לאחר מכן, כשניתחנו את הדברים, הבנו שבלילה שלפני התאונה הוא למעשה נפרד מכולנו. אנחנו חושבים שאולי הוא ידע מה הולך לראות ולקח על עצמו הכל. ואולי כל זה קרה, כדי שסבא ייקבר בירושלים - העיר שכל כך אהב. ובכלל, זה ממש לא הדבר המוזר היחיד שקרה סביב האירוע הזה. הייתה לנו משקפת בבית, ואני זוכר שביום שישי בו הכל קרה הסתכלתי דרכה, ופתאום כאילו ראיתי את התאונה הזו. קצת ידעתי שזה מה שהולך לקרות. כמה דקות לאחר מכן הודיעו לנו על מה שקרה, ואני כמובן לעולם לא אשכח את הרגעים האלה ומה שקרה בעקבותיהם.

"היינו בבית כל המשפחה, ורק אמא הייתה במועדון של המושב, איפה שהיינו אמורים לאכול בשבת, כי היא סידרה שם הכל. בשלב מסוים קיבלנו טלפון וסיפרו לנו על מה שקרה, ואז נסענו לאמא כדי להודיע לה. אבא יצא אליה, וראיתי מרחוק את השיחה ביניהם. ראיתי את אבא אומר לה כמה מילים בעדינות, וכמה שניות לאחר מכן היא התעלפה. האווירה הייתה מאוד מאוד קשה, והיא כמובן נמשכה כל השבת. לא ידענו מי מבני המשפחה יחיה, ומי חלילה לא.

"יחד עם זאת, זכור לי שלאמא היה חשוב שנחגוג ושנשמח כמו שצריך. היא כל כך דאגה לי, רצתה שיהיה לי טוב. סבא שלי מצד אבא, שהיה אחד מבני המשפחה שנפגע בתאונה, הכין אותי לקריאה בתורה במשך שנתיים. אני זוכר שאמא אמרה לי שעליי לקרוא בתורה עם כל העוצמה והשמחה, בשביל סבא. שאחשוב כאילו סבא לידי. ובאמת, יחד עם התחושות הקשות, גם הייתה התעלות גדולה בשבת הזו. להרבה אנשים במושב היה חשוב לשמח אותי כמה שיותר בגלל מה שקרה. מעבר לכך, גם דיברתי המון עם ה' בשבת הזו, וזה היה עבורי מאוד משמעותי. חוויה מאוד עוצמתית".

אימה ביריחו

כיום מאור כבן בן 45, נשוי ואב לארבעה, מתגורר בחצור הגלילית. לפני כחודש הוא הוציא את הסינגל 'שינויים', ובכך מבקש למעשה לחזור ליצירה המוזיקלית שלו.

מאור היה מחלוצי אמני המוזיקה היהודית החדשה, אך בשלב מסוים פנה לאפיקים אחרים. כיום, כשהוא בוגר ומבוסס יותר, הוא מבקש להמשיך את דרכו המוזיקלית שהחלה לפני כ-40 שנה בחדר קטן ברמת הגולן. "נולדתי למשפחה דתית לאומית שקבעה את ביתה באבני אית"ן, ומאוד נהנינו שם", הוא מספר. "מאז שאני זוכר את עצמי היה לי עולם פנימי עשיר, תמיד הרגשתי שהנשמה שלי פועמת. העניין הזה גם בא לידי ביטוי בשירים שכתבתי בהמשך.

"לגבי המוזיקה אני יכול לומר שמגיל מאוד צעיר נמשכתי לעניין. בגיל 8 כבר כתבתי והלחנתי את השיר הראשון שלי, זה היה ההמנון של המושב. תוך זמן קצר התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר באופן מקצועי. המורה שלי הבינה שאני קצת דיסלקט בקריאת תווים, אז פשוט למדתי את היצירות בעל פה וככה ניגנו. אגב, עד היום אני לא מסוגל לקרוא תווים. היה לנו במושב חדר שהיה בו פסנתר, והייתי מנגן בו שעות על גבי שעות. בחופשים ישבתי שם מבוקר עד לילה, וכך לאט-לאט הלחנתי עוד ועוד מנגינות. מידי פעם הייתי שם לב לכך שאנשים התיישבו מחוץ לחדר כדי להקשיב לנגינה שלי.

"כשהייתי בן 12, אחד החברים שלי ייעץ לי להשמיע את  הלחנים למישהו שמבין, אז הלכתי לאחת המורות לפסנתר שהייתה במושב והשמעתי לה. היא הייתה אישה קשוחה כזו, שאף פעם כמעט לא החמיאה וחייכה, אבל היא ממש התלהבה. היא שאלה מי הלחין את זה, עניתי שאני, והיא אמרה שאני מאוד מוכשר. הדברים שלה חיזקו אותי, ובמהלך השנים המשכתי לנגן ולהלחין, אבל עד אחרי הצבא לא באמת יכולתי לעשות עם זה משהו רציני. עד כיתה י' למדתי בחיספין, ואז סימנו לי את הדרך החוצה כי עשיתי שטויות, ולאחר מכן עברתי לתיכון בטבריה. אחרי התיכון למדתי במכינה הקדם צברית בפדואל, שירתי בצבא, ולאחר מכן למדתי תורה במכון מאיר. ביום שסיימתי את הלימודים במכון מאיר קרה לי נס מטורף, שעד היום אני לא מפסיק להתפעל ממנו. קיבלתי את החיים שלי במתנה".

אתה בטח לא הולך להשאיר אותנו עוד הרבה זמן במתח.

"לא, לא", הוא מחייך, וממשיך מיד: "ביום האחרון ללימודים העמסתי על הרכב את כל הציוד שלי, ציוד של שנה שלמה, ובין כל הדברים ארזתי גם שקית גדולה עם משהו כמו 30 ספרי קודש. אחד מהם היה ספר שנקרא 'זרע אמת'. כתב אותו רבי מסעוד זרביב, אחד מצדיקי יהודי אלג'יר שחי לפני כ-300 שנה, וזכיתי להיות מצאצאיו. אני דור 11 ממנו. רבי מסעוד עבר ייסורים קשים. היו לו 14 ילדים, וכולם נפטרו בחייו. אחרי שילדיו נפטרו הוא אמר שאם הוא לא זוכה לזרע בר קיימא, אז לפחות שיהיה לו זרע רוחני, והתחיל לכתוב את הספר 'זרע אמת' על פרשת השבוע. תוך כדי שהוא כתב את הספר נולד לו בן, ואנחנו מצאצאיו.

"נסעתי מירושלים לרמת הגולן, ובשנים ההן עוד היה אפשר לעבור דרך יריחו. יש לי קצת בעיה בכיוונים וניווטים, ופתאום קלטתי שנכנסתי עמוק לתוך סמטאות העיר. לאט לאט אני רואה שאנשים קולטים שטעיתי בדרך. ממש חששתי לחיי, והיה לכך היגיון, כי באמת זמן לא רב לאחר מכן התרחש הלינץ' ברמאללה. הייתי לבד, והתפללתי שבזכות הצדיק הקב"ה יושיע אותי. ידעתי שאם אני ממשיך להסתובב שם, לא יהיה לי סיכוי לצאת. שעוד שנייה סוגרים עליי. החלטתי לעצור את הרכב ולשאול מישהו איך יוצאים מפה. אולי הוא יהיה נחמד, יסביר לי, ואצליח להימלט".

מה שנקרא, פשוטו כמשמעו, על החיים ועל המוות.

"בהחלט. עצרתי נהג מונית, הנחתי שהוא מכיר טוב את הדרך, והוא הסביר לי איך לנסוע. נצמדתי להנחיות שלו, ואחרי כמה דקות אני רואה שאני נוסע היישר למשרדי המשטרה הפלשתינית. ניסיתי להסתובב אבל כבר ראו אותי כמה שוטרים, והבנתי שאין לי דרך חזרה. הם עצרו אותי, ומיד זינק עלי מפקד בכיר והדביק לי קלצ'ניקוב  לתוך הפנים. אחרי כמה שניות הקיפו אותי עוד חמישה שוטרים. הם התחילו לצרוח עלי בעברית וערבית, לשאול מה אני עושה שם והאם יש לי נשק, אמרתי שאין לי ושטעיתי בדרך. פתאום הם שתקו, התייעצו ביניהם, ואז המפקד אמר: 'אמרת שאין לך נשק. אנחנו נעשה לך חיפוש באוטו. אם נמצא דבר הכי קטן שקשור לנשק, אפילו כדור, אתה לא יוצא מכאן בחיים'.

"הם אמרו ועשו. הפכו לי את כל האוטו. זרקו כמעט הכל על הרצפה. אחד הדברים היחידים שנשארו באוטו היו השקית עם ספרי הקודש. פחדתי שהם יזרקו גם את הספרים על הרצפה. זה הזכיר לי דברים מאוד לא נעימים שקרו לעם ישראל בתקופות אפלות. פתאום אני רואה שהמפקד שולח יד לשקית, ומתוך כל עשרות הספרים הוא מוציא את 'זרע אמת'. הוא פותח את הספר, מסתכל בפנים, ואני קולט שמשהו במבט שלו משתנה. אחרי כמה שניות הוא סוגר בבהלה את הספר, צועק על השוטרים שיכניסו לי את כל הציוד לאוטו ומסביר לי איך לצאת מהעיר. אני לא יודע מה קרה, אבל הוא ראה משהו שהבהיל אותו ומיד רצה שאסע. אני מאמין שמפקד המשטרה הערבי ראה את דמותו של הצדיק וכך ניצלו חיי. אנחנו עושים במשפחה כל שנה הילולא לרבי מסעוד, ואני מספר את הסיפור הזה באופן קבוע. דבר כזה לא שוכחים. סיפור כזה מצווה לזכור ולהזכיר".

בא לשכונה בחור חדש

את חלומו לעסוק במוזיקה באופן מקצועי שמר מאור לאחרי השחרור מהצבא, ואכן כך היה. "הדבר הראשון מבחינה מוזיקלית שעשיתי אחרי השחרור היה להקליט לחנים שניגנתי על פסנתר. אחרי שהיו לי כמה לחנים שלחתי אותם לזאב נחמה ותמיר קליסקי, שהקימו את להקת אתניקס. הם אמרו שהתלהבו מהלחנים, ושאת אחד מהם הם רוצים לתת לאייל גולן, שבתקופה ההיא עבד איתם. בשורה התחתונה לא יצא מזה כלום, כמו שקרה מהמון ניסיונות וגישושים אחרים, אבל זה חיזק אותי כי הם אהבו את הלחנים.

"כמה חודשים אחר כך הוצאתי את הסינגל הראשון שלי אצל איזה מפיק תל אביבי, ואחרי זה התגלגלתי למפיק אבי טל עם סקיצה ראשונה. אהבתי את מה שיצא, וגם השמעתי לאבא שלי את השיר והוא אמר שאני צריך לעשות אצלו אלבום. וכך אכן קרה. איתו עשיתי את האלבום עם 'צוות 26'. בזמנו אריאל פלאי היה המנהל שלי, הוא גם ניהל אז את אהרון רזאל ועדי רן, והיו לי הופעות גדולות בפסטיבלים וכו'".

קרדיט צילום: אלינה פסיקוב

כיצד חווית את יציאת השירים וההופעות שהגיעו בעקבותיהם?

"מצד אחד היה הרבה עניין בשירים שלי, ואנשים מאוד פרגנו. ובכלל, עשיתי משהו שלא היה לפני כן במוזיקה היהודית. הכנסתי סגנון מוזיקלי חדש לז'אנר – רוק/פופ, מוזיקת מיינסטרים. מוזיקה קליטה, אנרגטית, חילונית מאוד בסגנון המוזיקלי שלה, אבל כמובן עם תכנים יהודיים. מעבר לכך, החידוש שלי היה שבאתי עם מסרים. וזה היה די נדיר. עד אז זמרים בעיקר שרו פסוקים, לא טקסטים שהם כתבו. היה לי חשוב להגיד דברים, לבטא אמירות אישיות.

"ויחד עם זה, כל הזמן נשארתי בנישה האלטרנטיבית. לא ידעו איך לאכול אותי. הייתי צריך לייצר לעצמי שוק חדש, קהל חדש, כי הייתי סוג של פורץ דרך בזמנו. והיו לי קשיים של פורץ דרך. הייתי בין לבין, לא משהו מוגדר. לא בדיוק מוזיקה ישראלית קלאסית ולא בדיוק מוזיקה יהודית קלאסית. כמובן שכדי לתחזק את זה הייתי צריך כל הזמן להשקיע המון כסף ואנרגיות. ההכנסות לא החזירו את ההוצאות. היו לא מעט תגובות טובות, אבל בגדול זה לא התרומם. אגב, עד היום, 17 שנה אחרי יציאת האלבום, עדיין משמיעים את השירים בתחנות החרדיות. הייתי אז בן 26, והשקעתי בזה המון. עבדתי כל יום עשר שעות באבטחה  כדי להתפרנס, ובשאר הזמן עשיתי מוזיקה".

בסופו של דבר, מה הכריע את הכף?

"היו המון קשיים בדרך, התלבטתי אם לעזוב הכל, אבל הקש ששבר את גב הגמל הייתה הופעה שתוכננה להתקיים באחד היישובים בשומרון. הגעתי להופעה הזו עם שי להב, כתב של מעריב, שהיה אמור לראיין אותי לפני ההופעה לכתבה גדולה בעיתון. אנחנו יושבים ומדברים, ותוך כדי הריאיון אני קולט ששעת תחילת ההופעה מתקרבת ואנשים לא באים. בסופו של דבר – אף אחד לא הגיע להופעה. ממש נפלו פני, ושי ראה את זה, אז אמר לי: 'עזוב את הריאיון, בוא נצא לדבר בחוץ'. כשדיברנו יותר בנחת הוא אמר לי: 'ראיינתי את האמנים הכי גדולים בארץ. ואני רוצה שתדע שאין אחד שזה לא קרה לו. אל תיפול מזה ואל תתרגש. מעבר לזה, אני נותן לך מילה שלא אכתוב על זה מילה'.

"הריאיון התפרסם בסופו של דבר, היה מאוד מפרגן, ובאמת העניין לא הוזכר. אבל עבורי זו הייתה נקודה שבה חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי שדי, מספיק. לא יכולתי לשאת יותר את הדבר הזה. להיות במלחמה היום יומית הזו. גרתי אז באיזו דירה בנחלאות, ושלושה חודשים כמעט לא יצאתי מהבית. הוצאתי את האורגן מהדירה, וכל התקופה הזו גם לא שמעתי שירים. רציתי להתרחק ממוזיקה כדי לא להרגיש את הכאב.

"לקח לי הרבה מאוד זמן להתאושש מזה. אמרתי לעצמי שאני כבר לא ילד קטן, שאני רוצה וצריך כיוון יציב בחיים, אז עזבתי את התחום. כנראה שהקדמתי את זמני עם השירים שלי. זה גם מה שהרבה אנשים אמרו לי. חשבתי שעשיתי את שלי, תקעתי יתד, ונתתי את האמירה שלי כאמן. אבל גם לא יכולתי להמשיך לרדוף אחרי הזנב של עצמי".

לאחר שאספת את השברים, לאן המשכת?

"התחלתי דרך חדשה. דרך שאני מאוד שמח שהלכתי בה. ודווקא בנקודה הזו חשוב לי לספר על אחד הדברים הכי מהותיים בחיי, וזה העניין הרוחני. כמו שאמרתי, תמיד הרגשתי שהנשמה שלי פועמת. אבל מבחינת קיום מצוות, הרבה פעמים זה היה חפיף כזה. רק מדי פעם היו לי פיקים של התחזקות. פעם בכמה שנים היו לי כמה חודשים טובים שבהם הייתי ממש חזק על זה. ברמה קיצונית, כזו שמבטלת לי את שאר העולם.

"אחרי המשבר שעברתי עם המוזיקה אמרתי לעצמי שאני חייב לעצור את החיים ולחשוב מה אני רוצה באמת. גרתי בנחלאות, עבדתי במשרד פרסום שמונה עד ארבע כזה, והחלטתי לנסוע להודו. לאו דווקא ממקום של התחזקות, אלא יותר לנשום, לעצור, לחשוב. הגעתי להודו, ומשהו שם נפתח לי. אני לא כל כך יכול להסביר את זה, אבל פתאום הרגשתי את הנשמה שלי, חשבתי על העולם הזה, העולם הבא, מה הקטע שלי כאן, למה אני מבזבז את הזמן על שטויות. דיברתי המון עם ה' וביקשתי ממנו שיוציא אותי מהמצב הזה של הרדידות. שיביא אותי למקום יותר אמתי. יחד עם זאת, ביקשתי ממנו שאצליח לחבר את זה לחיים. כי כל פעם שהייתי מתחזק - זה לא היה מתחבר לי לחיים.

"התפללתי לה' שיאיר לי. שיעזור לי. הייתי מדבר איתו ממש כמו שמדברים עם חבר. פעם אחת אפילו הושטתי יד, ואמרתי לו שייקח אותה ויוביל אותי. ואז, תודה לאל, באמת היו לי כמה השגחות פרטיות מופלאות. ומהנקודה הזו הגעתי למקום חדש של התחזקות, כזו שמתחברת עם החיים וזורמת איתם. בתוך כך, החלטתי שבעזרת ה' אני לא חוזר לעבודות שאין בהן ערך מבחינתי. שאעבוד רק במקום שאני מתחבר אליו ממקום רוחני. וככה התחלתי לעבוד עם פגועי נפש, ואני עושה את כבר כמה שנים טובות, בין היתר בתור סמנכ"ל תפעול בחברה שעוסקת בכך".

ובתוך כל זאת, איפה אתה מכניס את עולם המוזיקה בחייך?

"באמת הרבה זמן לא עסקתי בזה, אבל לפני עשר שנים התקשר אלי המנהל שלי לשעבר אריאל פלאי ואמר שיש בחור צעיר, אבישי רוזן, שהם רוצים לקדם. מוזיקה תמיד תישאר אהבה ענקית אצלי, אז נכנסתי לזה. חשבתי שלאחרים יהיה לי יותר קל להלחין ולכתוב. שאם אני בצד, זה יכול לעבוד. בתקופה ההיא גם הוצאתי שיר אחד, 'בדרך אליך', אבל בעיקר השקעתי באמנים אחרים וכתבתי והלחנתי לאבישי כמעט את כל האלבום הראשון שלו. ברוך ה' זה יצא מעולה והצליח. גם האלבום הזה מושמע עד היום.

"מה שכן", מוסיף מאור, "כל זה היה נכון עד לפני כמה חודשים. מאז שעזבתי את היצירה שלי, באיזשהו מקום דגדג לי לחזור אליה. לשיר את השירים שלי. לאחרונה זה הלך והתחזק, והבנתי שאני רוצה את זה. יחד עם זאת, היה לי ברור שכעת אני מגיע אליה ממקום אחר. לא ממקום של הישרדות. אני נשוי עם ילדים, עובד בעבודה יציבה ומסודרת, ולצד זה יש לי את המוזיקה. אני לא חי על זה. היום זה הרבה יותר שלם. לפני כחודש הוצאתי את 'שינויים', הסינגל החדש שלי שהפיק אבי טל, ובעזרת ה' מתכנן לפרסם עוד שירים בהמשך. מה שבכיף שלי, מה שיבוא לי בטוב. בנוסף, אני גם עובד עכשיו על מופע פסנתר עם רוני אלון הירש. שילוב של מוזיקה ודברי חיזוק וחיבור לה'. אני אנגן ואשיר והוא ידבר. המופע יהיה בהפקתו המוזיקלית של אבי טל, שגם ינגן בו בפסנתר. אני מאמין ומקווה שהמופע הזה בעזרת ה' יביא המון טוב לעולם".