סיון רהב מאיר: שיעור בסבלנות, עם ספר תורה חדש בתמורה

בכל שנה מחדש, כשמגיעה פרשת "עקב" שקראנו בשבוע שעבר, אני נזכרת בסיפור הזה: פעם ביקשתי בדוכן ברחוב במנהטן מיץ תפוזים סחוט קטן. המוכר האמריקאי נתן לי כוס עצומה מלאה מיץ. "ביקשתי קטן", אמרתי כדי לתקן את הטעות, אבל הוא הצביע על עוד שתי כוסות גדולות יותר שעמדו שם: "מה שקיבלת זה קטן. הנה, יש גם מדיום, וזה – גדול!". הכוס שבישראל קוראים לה "גדול", היא "קטן" בארצות הברית. בטח בעוד כמה שנים, גם אצלנו זה ייחשב "קטן".

אחת הסכנות הגדולות שספר דברים מזהיר מפניהן היא חיים בחברת שפע. חברה שבה יש הכול, ובגדול. זה אתגר לחיות בעוני, אבל זה גם אתגר לחיות בעושר. קשה להיות רעב, אבל גם לא פשוט להיות שבע. ובימינו, המשימה הזאת אקטואלית מאוד.

הנה האזהרה של משה רבנו בפרשת עקב. זהו חשש שהחיים הטובים בהווה יגרמו לנו לשכוח את העבר ואת העתיד: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

הדורות הקודמים הפגינו מסירות נפש בשואה ובפוגרומים. מסירות הנפש שלנו היא להמשיך לדבוק בערכים שלהם דווקא בתנאים נוחים וקלים, עם כוס מיץ תפוזים ביד. גדולה.

המשפטים של עמנואל מורנו, 15 שנים לנפילתו

165 אזכרות של אזרחים וחיילים נערכו בימים אלה, במלאת 15 שנים למלחמת לבנון השנייה. השבוע, בכ"ה באב, צוין יום הזיכרון של החלל האחרון - יום נפילתו של סא"ל עמנואל מורנו, קצין בסיירת מטכ"ל. בגלל התפקידים הסודיים שמילא, אסור עד היום לפרסם את תמונתו, אבל יש דברים שאפשר וצריך לפרסם אודותיו. הנה כמה משפטים שנהג לומר, אותם שלחה לי אלמנתו, מאיה אוחנה-מורנו, עם הסברים משלה:

"מה שלא מקדם אותך, בהכרח לוקח אותך אחורה" – המשפט הזה הוביל את עמנואל בכל התחומים. גם בצבא, גם בלימוד התורה, גם בלימוד המקצוע שלו וגם בעבודת המידות.

"הקדוש ברוך הוא תופר לנו את הכלים, כדי שנוכל אחר כך להשפיע לחיוב" – כל מה שקורה לנו בחיים קורה כדי להפוך אותנו לטובים יותר, למשפיעים יותר, לאנשים שעושים יותר.

"שבע יפול צדיק וקם... העניין של הדור שלנו הוא לא 'לא ליפול', אלא לדעת: כשנפלת – קמת" – המילה "להתייאש" לא הייתה קיימת בלקסיקון של עמנואל. כל נפילה היא מצע לעלייה.

"אל תעשה מעצמך עניין כזה גדול" – לא לשים את עצמך במרכז, לא לחשוב שכל הסיפור מסתכם בך. יש דברים גדולים יותר. אל תיתן לקושי האישי שלך לייאש אותך, כי המשימות שלפניך גדולות מהמעגל הפרטי.

הסלולרי והבחירה החופשית

"שלום סיון, כאן אבי נווה ממעלות. אני מחנך, ועד כמה שזה קלישאתי – העבודה החינוכית בבית הספר קלה יותר מזו שבבית... אנחנו בשיא החופש הגדול והגענו למסקנה ששני האתגרים הכי גדולים אצלנו הם המכשירים הניידים וקשיי ההשכמה בבוקר. מובן שהדברים קשורים אחד לשני. כשיושבים עם המסכים עד אמצע הלילה, התוצאה היא שאני מנסה כל בוקר להעיר את הילדים עשרות פעמים, צועק, עולה שוב ושוב במדרגות הבית, ומספק שירותי השכמה לכל השכונה תוך כדי. הלילה הופך ליום, והיום הופך ללילה. זה מתיש, מעייף ואפילו מייאש.

אבל אני כותב כדי לספר שאשתי ואני מצאנו פתרון. בפרשת השבוע נאמר 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה'. כלומר, יש בחיים בחירה חופשית. בהורות במיוחד, אני חושב שאסור להשלים עם המצב וצריך לקחת יוזמה. אז קנינו שעונים מעוררים פשוטים, במקום השעון של הסלולרי, וקבענו שבשעה עשר וחצי בערב כולם שמים את הניידים בקופסה. כולם. המתבגרים היו בהלם שגם אנחנו מצטרפים להנחיה החדשה. זהו.

ומה קורה מאז? כולם ישנים בלילה וקמים ביום. לא יאמן. הנער, למשל, קם מוקדם בבוקר, מכין לעצמו קפה ויוצא לתפילת שחרית. אני רק מחכה לתלונה מהשכנים ששירות ההשכמה שלהם התבטל... ומה קורה בערב? יותר זמן לקריאה, לשיחות פנים אל פנים ולעוד דברים שלכאורה נעלמו מעולמנו. בימים הראשונים השארתי עבורי מחשב דלוק, כדי להסתכל דרכו בווטסאפ, אבל גם זה הולך ודועך. כיף לנו.

מה המסקנה? לחשוב יצירתי (ולפעמים יצירתי זה פשוט מאוד: קופסה לסלולרים ושעון מעורר), לתת דוגמה אישית בעצמנו ולא רק לבקש דברים מאחרים, ולהאמין שאפשר להשתנות".

הדרך לשמחה

החדשות האחרונות פוגעות במצב הרוח שלנו. גל נוסף של קורונה משתולל, יש אלפי מאומתים ביום בישראל ואפילו דיבורים על סגר. ובימים של דאגה, המילה "שמחה" מופיעה 7 פעמים בפרשת השבוע. כשבוחנים את ההקשר, מגלים שהשמחה לא מגיעה כשאנחנו רגועים או כשהמצב מושלם ואנחנו מקבלים את כל מה שרצינו. השמחה מופיעה תמיד כשאנחנו נותנים לאחר ומשתפים את הזולת בשמחה שלנו.

הנה דוגמה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" – כלומר, השמחה כוללת את כל מי שנזקק וחלש מסביבך. פעם אחר פעם השמחה מופיעה בפרשה יחד עם העבד, האלמנה, הגר, היתום והעני. היא מוציאה אותנו מתוך ה"אני" אל עבר ה"אנחנו". יש בה נתינה ולא נטילה. האם החיפוש אחרי מבודדים וחולים בשכונה שלנו, אחרי נזקקים בסביבתנו, אחרי מי שאפשר להועיל לו אפילו בתוך הבית והמשפחה הקרובה - הוא הדרך גם לאושר אישי?

הפרשה מסמנת לנו דרך מרתקת: לא רדיפה אחרי הישגים ושלווה תוביל לשמחה, אלא דווקא הדאגה לאחר. מהפכה של שמחה.

תעודת בגרות נוספת

שלומי כהן כתב לי הלילה את הדברים הבאים, וצירף תמונה: "כבר שלוש שנים שהכיתה של הבן שלי עובדת לקראת האירוע הזה. בהובלת המחנך שלהם, הרב אבי כהן, הם החליטו שאם בישיבה התיכונית שלהם, אורט מעלות, חסר ספר תורה – הם יפתרו את הבעיה. את המימון לספר התורה הם השיגו מדמי כיס, מתרומות קטנות, אבל בעיקר - ממחזור בקבוקים.

אלפים אלפים של בקבוקים נאספו במשך השנים, עד שבכל המרכולים במעלות הרימו ידיים מרוב עומס, ומשאית מיוחדת מטעם תאגיד המחזור הייתה מגיעה לביתו של הרב אבי כדי לקחת את הכמויות העצומות של הבקבוקים שנאספו.

אף על פי שהיו הצעות לעזרה כספית, התלמידים סירבו לקבל תרומות גדולות. הם רצו לחוש את העמל, את התהליך, ואספו שקל לשקל, במובן הכי מילולי שיש. אם איזה עשיר היה תורם עשרות אלפי שקלים, הכל היה נהרס מבחינתם. היום, רגע לפני שהם מתפזרים להמשך דרכם (לישיבה, למכינה או לצבא) התקיימה הכנסת ספר תורה מרגשת עם תלמידים, הורים ורבים מתושבי מעלות והסביבה.

כהורה לאחד התלמידים בחבורה, אני מרגיש שכולנו קיבלנו פה שיעור על סבלנות, על ראייה למרחוק ועל כבוד התורה, ושבמובן מסוים, התלמידים קיבלו הלילה תעודת בגרות נוספת".