איה קרמרמן בחרה בדרך הזו. ובכל הטוב שבה

לצערי נאלצתי להפסיד אירוע שרציתי מאוד להשתתף בו. סיבת ההיעדרות: חל בשבת. כן, מה לעשות שלאנשים שעדיין לא מקיימים תורה ומצוות יש חיים עם נטייה להיפגש בשבתות. בלעדי. לא לעיתים קרובות קורה שאירועים שבתיים לוחצים לי על נקודת התורפה. זה היה אחד מאלו שכן. לאורך שבועות ארוכים התבשלתי עם עצמי עד שצלצלתי לשתף מישהי, שחשבתי שתבין את הצער שלי. התשובה שקיבלתי, גם אם הייתה נכונה או אמיתית, הייתה כמו סטירת לחי שורפת. ביזיונות אלול הגיעו מוקדם השנה: "את בחרת את דרך החיים הזו".

וואו, הרבה שנים לא שמעתי את הטיעון הזה. לתומי חשבתי שהתקדמנו מאותו טיעון, שפעם אולי היה רלוונטי. אסביר. כשבעלי תשובה מתחילים להתקרב, כל המערכות סביבם נכנסות לכוננות. שנות צפייה בטלוויזיה עשו את שלהן, וכל הקרובים לבעלי התשובה מפחדים שיקיריהם יהפכו למשהו נוסח השטייטל פינת יענטל, או יצטרפו לפלג הירושלמי. אפילו המשפט האלמותי "רק שלא תגלחי את הראש של הבת שלך כשהיא תתחתן" נאמר לי. האמת, אני מבינה. זה מלחיץ שמישהו אהוב עליך עושה אזימוט ולוקח פנייה לא צפויה, דרך חיים אחרת. אומנם דרך המקורות שלי אמורה להיות מוכרת לסובבים, אבל שנות הרעלה עשו את שלהן.

לתומי חשבתי שעברו מספיק שנים מתחילת התשובה, וכבר הוכחנו את שפיותנו, כך שאפשר להוריד הגנות. לא הפכנו לקיצוניים, לא עברנו לדבר יידיש ולשרוף תחנות אוטובוס וודאי שלא גילחתי את הראש. אם מותר לי להגיד, בלי שהכול פה מושלם או על מי מנוחות, ניתן כבר לראות את הפירות שהתשובה הכניסה לחיי. יותר מזה, אי אפשר להתכחש לפירות התשובה שלנו. אז לזרוק בפני את טיעון "את בחרת בדרך החיים הזו", כאילו כל הסיפור זה עונש אחד גדול, זו צביטה בדרך חדשה.

המטריקס התגלה

זמן לא מבוטל התהלכתי עם אותו משפט, תקוע לי בגרון כמו עצם כואבת של דג. בערב שבת, כשחתכתי את אחרוני הסלטים, הדמעות החלו לרדת. אני פה חותכת סלטים, וביקום מקביל מתרחש אותו מפגש פסגה, בלעדי. באותו רגע נפלה לי ההבנה למה נפגעתי. בעיני, להגיד את המשפט "את בחרת בדרך" זה למחוק ולבטל את הכול. הכול. מהדברים הגדולים ביותר ועד לקטנים, שרק אני והוא שבחרתי בו יודעים. הבנתי שאני מרגישה שלא בחרתי בדרך החיים הזו. אני זכיתי להיות זו שה' בחר בי, פקח את עיני, פתח לי כפתחו של אולם וסלל לי את הדרך הזו שהפכה לחיי, שהפכה את חיי.

אני רחוקה מלהיות צדיקה, מבטיחה לכם. אני אפילו לא בעלת תשובה כזו מוצלחת. מלאת ימים של נפילות וקטנוּת אמונה. מהפה שלי עדיין מסתננות מילים שהשתיקה יפה להן, והגבות של ילדי מורמות עד למצח. אבל אני כן יכולה להגיד שלפני 17 שנה נולדתי מחדש. לא פחות. מאותו רגע, לעיתים בזחילת צב, לפעמים בשאגת נמר, גדלתי, השתניתי, התפתחתי, הפכתי חברבורותי. אותה אחת שהייתה שם לפני, איתי כל הזמן, זו אני. לטוב ולפחות. אבל כמות הפעמים שעברתי שדרוג גרסאות היא מפעימה. הכול, הכול בזכות אותה בחירה, שהתקבלה כי לא הייתה ברירה אחרת. הנשמה צעקה, המטריקס התגלה, הדלת נפתחה ושתי הרגליים כבר היו עמוק בפנים. תאמינו לי שניסיתי לברוח.

ממחזוּר בקבוקים ועד מספר הילדים

את בחרת בדרך הזו. אין לי אפילו מה לומר. נכון, אני בחרתי. לכל בחירה יש ההשלכות שלה. אבל לומר את זה, זה כמו להסתכל על עץ מלא פירות ולהתעלם מהם, לבעוט בהם. לבטל אותם. זה לכפור בעיקר. במי שהפכתי להיות. במציאות שלי. בטוב שיש בה. הכול, כל מה שיש לי, כל מי שאני, זה בזכות הבחירה.

זה מספר הילדים שזכיתי ללדת ולגדל.

זה החינוך שאני נותנת לילדים האלה. לא רק למצוות, לתורה, לאמונה. אלא גם לכבוד לאחר. לערבות הדדית. בעצם גם אלו חלק מהמצוות.

הדרך שבה אני מקבלת את בעלי אחרי יום עבודה.

החיוך שאני מתאמצת לחייך כשהוא מעצבן אותי. האמונה שהוא לא שק החבטות להוצאת העצבים שלי. האמונה שהכנסנו שותף שלישי לזוגיות, ומרגע זה יש פה שכינה לשמור עליה.

כיבוד ההורים שלי.

השתיקות שאני שותקת כשבא לי להתפוצץ.

המעשר שלפעמים מרגיש לא מספיק, כי נתינה וצדקה הן לא רק ציווי, הן אמונה עמוקה שהשתרשה בתוכי. בזכות הבחירה.

זה איך שאני קוצצת ירקות בשבת, איך שאני לא מוציאה חתיכה מכוערת של כוסברה.

זה כשאני מחליטה שעכשיו לא אבכה, לא אכתוב את הטור, את המילים שזולגות על הלחיים, כי שבת היום.

זה המאבק האינסופי, המרגש ומלא הענווה בלכסות את הראש.

אלו הבגדים שאני לא לובשת והבגדים שכן. זה להתלבש בצורה מכובדת, מכבדת את הילדים, שאני אמורה להיות המשכוכית שלהם.

אלו התפילות שלי, שאני מתפללת שנים על אנשים שאין להם מושג שהם בכלל בלבי. זה לבכות על אמא לארבעה שחלתה במחלה הארורה, כאילו היא החברה הכי טובה שלי. כי אני מרגישה פיזית את האהבה שלה למשפחה שלה. את הפחד שלה להילקח מהם.

זה להחזיק חזק, להאמין שאין ייאוש בעולם כלל. גם כשאני רואה שאחרי שנות תפילה, דבר לא השתנה.

אלו הבקבוקים שאני ממחזרת, כי ה' ברא את העולם ולכן עלי לכבדו.

זה איך שאני כותבת, זו בחירת הנושאים.

זו התקווה שה' שפתי יפתח ופי יגיד תהילתו, כל יום מחדש. הבחירה בדרך החיים הזו היא הסיבה בכלל שמישהו נתן לי דף ריק בעיתון ואִפשר לי לכתוב בו את אשר על לבי. כי לבי השתנה. התרכך. בעיקר למד להכיל יותר. יותר מורכבות, יותר אנשים. יותר ישראל.

אלו המילים שאני משתדלת ממש לא להוציא יותר מהפה, בלי שאף אחד חינך אותי שהן מכוערות ופוגעניות.

אלו הדברים שאני נמנעת מלראות, כי הבחירה שלי מזכירה לי שיש בתוכי חלק אלוק ממעל, שלא שייך שייצרבו בי ובו מראות מיותרים.

זה כל הזמן למדוד את עצמי כמה אני עושה את רצונו של ה', כמה סטיתי. כמה רחוק הלכתי. זה לשאול את עצמי כמה נחת רוח אני עושה לו כשאני מקדשת את החול, כשאני מתעטפת בקודש.

זה לנסות להיות בהודיה כי יש לי כל כך הרבה, והכול ממנו יתברך. לא תמיד קל לראות את זה. לפעמים פשוט יותר לראות את החסר. את מה שאין וצריך להשלים. אבל הבחירה בדרך החיים הזו אומרת לא. גם כשהדרך צרה, תסתכלי סביב, ה' הניח פרחים יפים וריחניים במיוחד לכבודך.

זו אני. זה החלק הטוב ביותר שבי.

זו הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים. בחירת החיים שלי.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".