הגיורת שרה דריבן ובתה שרון רוטר - במופע משותף: "לא ויתרנו אחת על השנייה"

בשנת 1938, שנה בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה - הצליח בחור יהודי צעיר בשם נפתלי פשוצקי לברוח משטחי פולין האנטישמית, ולהגיע לבדו לתחומי ארגנטינה. כעבור מספר חודשים, הכיר את בת זוגו הלא יהודייה – אירמה רודריגז, והחליט להינשא לה. השניים מתחתנים בנישואים אזרחיים, ונולדים להם שני ילדים. אלא שבמרוצת הזמן, כשהילדים בני שש ושמונה – מצפונו של ראש המשפחה נוקף אותו, והוא מחליט כי הגיע הזמן לגייר את משפחתו. "כולנו מתגיירים והוריי נישאים מחדש, בנישואים כדת משה וישראל", משחזרת שרה חיה דריבן, ששמה המקורי - צ'רנה קלרה (על שם סבתה), עוברת רק שנים מאוחר יותר. הוריה שולחים אותה לבית ספר יהודי ושם, לראשונה בחייה – מתוודעת דריבן לספר תנ"ך. "אני זוכרת שזה היה ספר מאוד מיוחד, והתחברתי אליו מיד. זה היה תנ"ך מצויר, ושם אני רואה לראשונה – ציור של אברהם אבינו שמתבונן בכוכבים. בתור ילדה, בעבורי זה היה מעין חלום. כבר בילדותי ידעתי שכך אני רוצה לחיות, ושאפתי להגיע למקום הזה, הרוחני והשלו כל כך, שהצטייר אז בעיני רוחי". מרגש לציין שאותו ספר תנ"ך מאויר מלווה אותה עד עצם היום הזה, ואת קירות ביתה שבקריית ארבע – מעטר האיור האהוב של אברהם אבינו, שאותו ציירה דריבן במו ידיה.

דריבן ובתה, שרון רוטר

על השאלה האם נחשפה בביתה לאי-אלו סממנים יהודיים (שלא לדבר על דתיים) עונה דריבן (62), כי להיות יהודי בארגנטינה או בכל מקום אחר בגולה, זה שונה בתכלית מלהיות יהודי בישראל. "ידענו שאנחנו יהודים, וגם השתייכנו לקהילה היהודית בלבד. הווי אומר שיש איסור מוחלט להתרועע עם גויים, ובכל זאת, היהדות שלנו לא באה לידי ביטוי במובן הדתי של המילה. היינו הולכים לבית הכנסת ביום כיפור, אוכלים גפילטע פיש בפסח, וזהו בערך".

בבגרותה, תופסת ארץ ישראל מקום נכבד בליבה, ואחרי התיכון – היא נשלחת מטעם תנועת הנוער אליה השתייכה, לשליחות בארץ. "מיותר לציין שמראה ארץ ישראל כפי שנתפש בדמיוני כל השנים, השתנה מן הקצה אל הקצה, ברגע שנחתתי כאן. הייתי בטוחה שאני הולכת לחוות חיים רוחניים כמו שחיו אבותינו, במלוא מובן המילה. אבל ברגע שראיתי את כל המודרניזציה כאן, הבנתי שבמשך שנים, בעצם דמיינתי סוג של פנטזיה".

תהליך ההתקרבות לדת והנישואין ל'שריף' מחברון

בסיום שנת השליחות, דריבן מבקשת להאריך את שהותה בארץ וכעבור חודשים ספורים, כשהיא בת 18 בלבד - היא נישאת לבחור שהיא מכירה, ולשניים נולדים שלושה ילדים. אחת מהם, הלא היא הזמרת שרון רוטר - יוצרת מוערכת שבעבר ליוותה את ברי סחרוף, וכיום (לאחר תהליך חיפוש אישי שהסתיים בין זרועותיה המחבקות של הדת) שרה ויוצרת ממקום אחר לגמרי. על ההופעות המשותפות שלה ושל שרון אומרת דריבן: "הגענו לזה אחרי דרך ארוכה וממושכת. כשאני התקרבתי ליהדות, שרון עדיין התבוססה במעוז התל אביביות, והיה קשה מאוד להזיז אותה מעמדתה הבצורה. ייאמר לזכותנו, שלמרות כל הקשיים והמלחמות, לא ויתרנו אחת על השנייה. היום, לאחר שגם שרון התחזקה ברוחניותה, היא אומרת שאני כמו הרבנית שלה", אומרת דריבן כשקולה רועד מהתרגשות.

לאחר נישואיה משלימה דריבן את חוק לימודיה האקדמיים בפקולטה לאמנות במכללת בית ברל, ומאז ועד היום – היא חיה ונושמת אמנות. היא מבקרת בגלריות לאמנות, מציגה את עבודותיה בתערוכות שונות, ובד בבד, מתחיל גם החיפוש הרוחני שלה לקרום עור וגידים. "תמיד הייתי טיפוס מעמיק ומחפש, כמו כל אמן, אני חושבת. אני מתחילה ללמוד נושאים שונים ואיכשהו אני נחשפת לכל מיני תכנים יהודיים. בנקודה זו, אני מבינה שיש דרך רוחנית מאוד ספציפית שיהודי צריך ללכת בה, ומרגישה שאני רוצה את התרבות הזו, שזה מדבר לנפש שלי".

אט אט מתחילה דריבן להתקרב ליהדות, והיא היחידה במשפחתה שבאמת מתעניינת בנושא. עם השנים הפער מתרחב, ונישואיה עולים על שרטון. כאן מתחיל משבר שמוביל לחיפוש עצמי מחודש, ולעזיבת המסגרות התרבותיות בהן היא נמצאת. "רציתי לרדת מהתרבות של עשו, כדי להתקרב לשורשים שלי. התעייפתי ממוזיאונים ומתערוכות, והתחלתי לחקור בכל מיני צורות מה זה עם ישראל, ומה החלק שלי בו. כשמצאתי את האמת, ברור היה לי שאני לא יכולה לחיות בשני העולמות".

מה קורה עם הילדים? איך שרון, למשל, מגיבה לכל העניין?

"אז קרה תהליך הפוך: אני נסוגה מעולם האמנות, בעוד ששרון נפתחת אליו ונטמעת בתוכו. כמובן שעשיתי כל מיני ניסיונות התקרבות לילדים, אבל זה לא כל כך הלך. העולם אליו השתייכתי, לא עניין אותם. הם היו שקועים אז בעולם החומר שבו חייתי אני, ולכן לא יכולתי לבוא אליהם בטענות". אחרי חמש שנים של התחזקות בגפה, מתוודעת דריבן לאלמן בשם אברהם, או, אם תרצו, 'השריף של חברון', כמו שדריבן מכנה אותו. השניים מתחתנים ודריבן מעתיקה את מגוריה לחברון. הילדים מקבלים את זה בשמחה, ומגיעים לחתונה.

"בזכות מסע מטלטל ביחסי אם-בת – נרקם המופע המשותף שלנו"

ביתם של בני הזוג הממוקם – לא פחות ולא יותר – באזור התעשייה של חברון, הוא 'מגרש המשחקים הענק שלי', לדברי דריבן. מדובר בהאנגר ענק שהקים אברהם לפני שנים, וכיום משמש כמעין בית הארחה לעשרות אנשים מדי שבוע. אפילו מעלית יש בתוכו. "זה בית גדול שמלא באמנות ורוחניות", מחייכת דריבן ומוסיפה, "ומדי שבוע מתארחות בו קבוצות שונות ש'נקלעות' לאזור, ומעוניינות לחוות את המקום יותר מקרוב".

לפני זמן מה, כתוצאה מתאונה קלה – ניזוקה בריאותם של אברהם ושרה חיה, והם נזקקו לטיפולי הידרותרפיה. "על הרקע הזה", מספרת דריבן, "החלטנו לבנות בריכה מקורה, שהיום מושכרת לגורמים שונים, ומהווה חלק מפרנסת הבית.

קיר הבית שנושא את ציורו של אברהם אבינו, פרי ידיה של דריבן

על המופע המשותף עם בתה, מספרת דריבן: "מתוך המקום היצירתי הזה שהגענו אליו בחיינו, כל אחת מהמסע האישי שלה, נוצר המופע המשותף של שרון ושלי. מתוך ההתרחקות לכאורה, נוצרה ביננו קרבה גדולה, ששתינו מברכות עליה".

"במופע המשותף אני מספרת את הסיפור האישי שלי, שבכל תחנה בו – שרון מבצעת שיר שכתבה, או שיר אחר שמתאים. במקביל, ישנה מצגת שמציגה את תמונות ילדותי בתחנות השונות. לאחר מכן, שרון מספרת את סיפור ההתקרבות שלה לבורא עולם שיש בו לא מעט חיזוקים באמונה והשגחה פרטית. בכלל, המופע כולו נושא אופי מאוד נוגע ואישי. לא ידעתי את זה עד שקיבלתי את התגובות, מנשים שונות שישבו בקהל. מאחר וכל אישה היא גם בת, ורובנו גם אמהות – המופע שלנו יוצק משמעות מסוג אחר ליחסי אם-בת. כידוע, זה נושא טעון אצל רוב המשפחות, אבל שרון ואני  ההוכחה שבזכות סבלנות, תפילות והרבה, הרבה, עבודה עצמית על המידות – זה אפשרי, וזה כדאי".