רוני פתח את המכתב ונדהם: זה מה שכתב לו ראש הישיבה, אותה נטש

הגאון רבי יצחק זילברשטיין סיפר על רוני (שם בדוי), תלמיד ישיבת פוניבז', שבעקבות משבר קשה עזב את הישיבה ואת שמירת המצוות. יום אחד קיבל גלויה מחבר בשם שמואל. הוא לא זכר חבר בשם כזה, אך כשפתח את המכתב – התעלף כמעט. היה זה ראש ישיבת פוניבז' מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ״ל, שכתב לו: "יקירי ואהובי, בכל מקום שאליו הגעת, בכל מקום שבו אתה נמצא, אני רוצה לפגוש אותך ולשוחח איתך".

רוני לא היה יכול לעמוד מול פרץ רגשותיו. הוא עזב את הבסיס והגיע לגבעת הישיבה. שם פגש את ראש הישיבה, שהמתין לו כל כך, הקדיש לילה שלם כדי לשוחח עמו, ובסופו של דבר - שב לישיבה.

"כל אחד מאתנו מקבל מכתב כזה בחודש אלול מהקב״ה עצמו", כותב הרב שמואל ברוך גנוט בטורו השבועי ב'יתד ננאמן'. "בורא עולם, בחיבה גלויה, מבקש מאתנו בתחנונים: בכל מקום שאתם נמצאים, מכל מקום שאליו הגעתם, צאו מהבוץ, אני רוצה אתכם שוב לידי. בואו אליי, בואו, רק תבואו".

"כשאנו ניגשים השנה ליום הדין, אין צורך להכביר במילים ותיאורים על 'מי יחיה ומי ימות'", כותב הרב שמואל ברוך גנוט בטורו השבועי ב'יתד נאמן'. "אלפי חולים, מאות נפטרים. מאות אלפי מתים בכל רחבי תבל. 'מי יעני ומי יעשר' בצורה הפשוטה ביותר. 'מי ינוע ומי ינוח, מי ישקט ומי ישלו', מתערבבים ומתחברים לשאגה שכולנו נשמע השנה באופן מיוחד בימים הנוראים. בקשה ותחינה שהובלעה עד כה ברשימת בקשות ה'אבינו מלכנו'. כן, כמובן. הכוונה היא ל'אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך', אותה נזעק, ככל הנראה, כשמסכות על פנינו.

"אבל לפני האלול כהכנה ליום הדין, כהכנה לראש השנה, יש את ה'אלול' עצמו. זמן עצום ונפלא, זמן מסוגל ומיוחד במינו, של 'אני לדודי ודודי לי'. קרבת א־לוקים עצומה מאין כמותה.

"יש אנשים שאלול מכניס אותם לחרדות ופחדים, אימה ומתח", ממשיך הרב גנוט. "אנשים שלא הבינו באמת כמה נפלא הוא אלול, מייחלים להיכנס מתחת השמיכה ולישון עד מוצאי יום הכיפורים, אם רק יכלו. אך אם נשכיל להבין איזו מתנה מתוקה נתן לנו הקב״ה, ה'ידיד נפש אב הרחמן' שלנו, לא רק שלא נרצה לברוח מאלול, אלא נחכה לו בכיליון עיניים בכל שנה ושנה.

"אנחנו, לפחות רובינו, אנשים רגילים. כאלו שמאד רוצים שכל המשפחה שלנו תהיה בריאה ושלמה, שיהיה לנו מספיק כסף לכל מה שאנחנו צריכים, שיאהבו ויעריכו אותנו, בבית ובחוץ. שהחיים שלנו יהיו קלים ונחמדים ושבכל דבר שנעשה נראה ברכה. יש לנו רשימת מאוויים גשמיים-חומריים. אנחנו רוצים שקט ושלווה, הרבה בריאות, סיפוק וכבוד. שיהיה לנו תמיד מצב רוח טוב ושיהיה לנו טוב בעולם.

"אבל באמת, אם נתבונן פנימה עמוק עמוק בלבבנו: זה כל מה שאנו צריכים? בריאות ושקט, נחת ומצב רוח טוב, פרנסה, דירות מסודרות לילדים וקצת כבוד?

"ברור שלא. הרי אנחנו יודעים שהדבר החשוב ביותר בעבורנו, תכלית החיים שלנו, היא קרבת א־לוקים. אולי ביום יום, כשאנחנו אצים רצים, אפילו סביב עסק התורה והמצוות המקיפות אותנו כל הזמן, אין לנו רגע לעצור ולהעמיד לעצמנו את התכלית שלנו. אבל אם נעצור לרגע נגלה את הדבר הפשוט הזה, שאנחנו רוצים להתקרב להקב״ה, להתחבר אליו באמת. לעסוק ב'מכתב לא-לוקים' שלו ולקיים את מצוותיו-רצונותיו באמת, בלב שלם, ביראה ובאהבה.

"ואז מגיע אלול, וגם אם אנחנו מתמהמהים, לא תמיד מתחברים מיד בהתחלה, הרי תמיד בסוף אנחנו מתקרבים, חושבים יותר לעומק, מתרחקים מכל מה שאבינו מלכנו לא רוצה ועסוקים בכל מה שהקב״ה רוצה וחפץ בו.

"חשוב לדעת כי עצם האלול, העשיה הברוכה, הלימוד הרצוף, התפילות הנרגשות, דקדוק ההלכה והחשש מכל נושא הפוגם בבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, מקדם אותנו למטרה האמיתית שלנו, להתקרב להשי״ת ולעשות את רצונו, וזוהי ההכנה הנדרשת ליום הדין", מסיים הרב גנוט את דבריו.

הרב חיים זאיד - למה אני אוהב את חודש אלול? הרצאה שחייבים לשמוע: