מי לא יתפוס דירה נטושה במרכז תל אביב? 5 נקודות למחשבה

"כיון שיצא לאוויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח"

תינוק נולד. ברגע אחד, הסתומים נפתחים והפתחים נסתמים. אסביר: ברחם, הנקבים של העובר סתומים. "מישהו" סגר את אותם פתחים בגוף העובר.

העובר ברחם אינו צריך לנשום מהנחיריים, אלא חי ברחם כדג בתוך מי השפיר. הוא אינו צריך לפתוח את הפה לצורך תזונה כיוון שהוא מוזן באופן מיוחד. בעת ההיריון יש מעין צינור, הידוע בשמו "חֶבֶל הטבור", המחבר בין השלייה של האם לגוף העובּר ומשמש להעברת מזון וחמצן מהאם לעובר, ומעבר של פסולת / הפרשות ופחמן דו-חמצני מהעובר לאם. רגע, ומה עם הנקב שלפי הטבעת? במהלך השהות ברחם, העובר אינו אמור להפריש צואה. הפרשת צואה מתרחשת רק לאחר הלידה! (הפרשת צואה במי השפיר עלולה לגרום למות העובר ואמו).

(צילום: shutterstock)

בעת הלידה, כשהתינוק יוצא לאוויר העולם, לאחר שתינוק נולד נפתחים האיברים שצריכים להיות פתוחים ונסתמים האיברים שצריכים להיות סתומים...

בעת הלידה העובר יוצא החוצה מגוף האם ומתנתק מחבל הטבור. ואז מתחיל העובר, שהפך לתינוק, לנשום את נשימותיו הראשונות דרך האף...הוא אוכל (יונק) דרך הפה! רגע, ומה עם החור שנפער במרכז בטנו? בעת הלידה העובר יוצא החוצה מגוף האם ומתנתק מחבל הטבור. ואז מתחיל העובר, שהפך לתינוק, לנשום את נשימותיו הראשונות. אבל מי סותם לו את החור בבטנו לאחר הניתוק מצינור- חבל הטבור שחיבר בינו לבין אמו? אלא באורח פלא, נוצר מין גלד באזור (לאחר כשבועיים אחרי הלידה, נושר הגלד ונשארת גומה-הטבור).

פלא זה מתואר בגמרא (נדה דף ל' עמוד ב): "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו ... ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי ( = פסולת) שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאוויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת"...

ר' שמלאי מתאר את ההבדלים הפיזיולוגיים בין מצב ההיריון למה שאחריו, הוא מדגיש שמה שמאפשר חיים אחרי הלידה – עצמאותו של היילוד באכילה והפרשה – הוא מה שעשוי לגרום מוות בזמן ההיריון!

עובדה זו מעידה בהכרח שזמן רב לפני הלידה תוכנן הפתח להיסגר בעת הלידה מיד ולתמיד. מי הוא זה שתכנן? מי "סגר" את הפתח ברגע הקריטי והנכון ביותר המאפשר חיות לוולד?...

האם יתכן שתהליך מופלא זה, שמעיד על יד מכוונת ודואגת, נוצר מעצמו ללא יוצר ומתכנן?

הזמנה למשפט

יום אחד מגיע שליח לביתו של אדם עם מכתב מבית המשפט ואומר לו שהוא מוזמן למשפט. האיש בתגובה החל להכות ולקלל את השליח.

שואל אותו השליח: "מה אתה רוצה מהחיים שלי? אני בסך הכל עובד בשליחויות, אני לא תבעתי אותך לדין, אני לא גרמתי לזה שיהיה לך עוגמת נפש הזו, אני בסך הכל השליח שמביא לך את ההודעה של אותו אדם שהחליט להעמיד אותך לדין"...

ההתנהלות של האיש המכה מוזרה ולא הגיונית. כל בר דעת מבין שהשליח לא צד בעניין ואין לבוא אליו בהאשמות. אבל גם אנחנו בחיי היומיום כועסים על "השליח"...

אם אתה כועס על אשתך, וחושב שאשתך עושה לך צרות, אתה פשוט כועס על האדם הלא נכון. במקום שתרים עיניים לקב"ה ותגיד לו "ריבונו של עולם, שלחת לי היום צעקות מאשתי, למה שלחת לי את הצעקות האלה? אני אתקן את המעשים כדי שזה לא יקרה יותר". במקום זה, אתה כועס על "השליח".

אישה שהילדים שלה לא נכנסו להתקלח בשעה מסוימת כמו שהיא ביקשה והיא צועקת ומתרגזת עליהם. תדעי לך אישה יקרה, הצעקות האלו הוא לא בכיוון הנכון. במקום זה, את כועסת על "השליח".

אדם שמקלל את נהג האוטובוס שאיחר, את הנהג שחתך אותו בכביש, את הבוס שפיטר אותו...אדם כזה לא מכיר את בורא עולם. הוא "שכח" אותו. אדם שכזה כועס על "השליח". ולצערי, כולנו נופלים בזה...

בורא עולם מנווט את חיינו. הבה נזכור תמיד: בכל פעם שאנחנו רוצים משהו, עושים השתדלות וזה לא מסתדר, המשמעות היא שבורא עולם מונע זאת מאיתנו – לטובתנו, והוא מכוון אותו למסלול אחר, טוב יותר. הוא מסובב הכל, והכל בשליטתו. עלינו לשאת את עינינו אליו ולשנות את דרכנו. הוא הכתובת לכל בעיה שיש לנו והוא גם הפתרון...

דירה נטושה במרכז תל אביב

מה שהרבה אולי לא יודעים, שבמשך כ- 2000 שנה כשהיינו בגלות, ארץ ישראל הייתה שוממה, איש לא הצליח ליישב את הארץ ולהפריח את השממה, ורק מאז שעם ישראל חזר לארצו לפני כ-70 שנה, אנו עדים לתנופת התיישבות ולפריחה בלתי רגילה בארץ ישראל!

למרות התנאים האטרקטיביים של חבל ארץ זו, בתקופה שעם ישראל אינו נמצא בארצו, האדמה מכריזה על "שביתה" והופכת למדבר. אף אחד לא מצליח ליישב את הארץ ולהפריח את השממה! אבל כשהיהודים חוזרים לארץ ישראל, ארץ ישראל חוזרת גם היא לעצמה. כל עוד עם ישראל בארצו – ארץ ישראל מלבלבת ופורחת.

איך זה יכול להיות?! מה השתנה? מישהו "דאג" לשמור עליה.

רק לשם המחשה, אם אדם היה משאיר דירה נטושה במרכז תל אביב במשך שנה - כמה אנשים היו פולשים לדירה? כל שכן דירה נטושה במשך 20 שנה, ואין צריך לומר 2000 שנה, ועם כל זה, ארץ ישראל, פיסת הנדל"ן האטרקטיבית ביותר בעולם, אף על פי שעמדה בהפקר וללא בעלים, נשארה במשך 2000 שנה ארץ עזובה, ריקה ושוממה? זה נוגד את כללי הביקוש וההיצע! זה פלא אדיר!

הפלא מתעצם שמבינים שמדובר בהבטחה של אלוקים לעם ישראל - שבמשך שנות הגלות הארוכות, הארץ תהיה שממה ולא תיתן פריה לאויבי ישראל (ויקרא כ"ו, ל"ב-ל"ד). ומאידך הקב"ה גם מבטיח שעם ישראל יחזור לארצו, ושארץ ישראל השוממה תחזור לפרוח ולתת פריה בשוב בניה אליה בתום ימי הגלות (יחזקאל ל"ו, ח').

נתבונן: מי יכול להתחייב לנבואה כה בלתי הגיונית ופרדוקסאלית? ומי הוא זה שיכול לעמוד בהבטחתו ולקיימהּ?! רק בורא העולם ושליט ההיסטוריה מסוגל לזאת, ישתבח שמו לעד.

מסלול החמצן

נשימה היא אחד התהליכים הכי חשובים בגופנו. היא מספקת לתאי הגוף חמצן המשמש כדלק חיוני לתאים על מנת שיישארו בחיים וימשיכו לפעול בצורה תקינה.

לצורך הולכת החמצן לתאים עלינו לשאוף אוויר לריאות, להוליך אותו בדם ולספק אותו לתאים בגוף. כדי להגיע לתאי הגוף מהאוויר, החמצן צריך להתמוסס בדם ולעבור בו לכל התאים בגוף!

רגע, כיצד החמצן שאנו שואפים פנימה, מגיע לכל תא ותא בגוף?

אוויר נכנס אל הריאות באמצעות מערכת הנשימה. הריאות מורכבות ממיליוני בלונים קטנים מאד שנקראים "נֹאדִיוֹת", והן עטופות בכלי דם קטנטנים הנקראים נימים.

כאשר האוויר שאנו שואפים ממלא את נאדיות הריאה, רק החמצן שבו חודר ומפעפע דרך "הקירות" של נאדיות הריאה ונכנס אל תוך נימי הדם שמסביב ולתוך הדם שזורם בתוכו. ו"תאי-הדם האדומים" (Red Blood Cells, או בשמם האחר "כדוריות דם אדומות") שנמצאים בנימי הדם, מובילים את החמצן אל כל תאי הגוף.

תאי דם אדומים מותאמים היטב לנשיאת חמצן בזכות ההמוגלובין המצוי בהם – מולקולות מותאמות לקשירת חמצן. ההמוגלובין (Hemoglobin) זו מולקולה שנמצאת בתוך תאי הדם האדומים, ושנושאת את החמצן מהריאות אל תאי הגוף. כל כדורית אדומה מכילה מספר רב של מולקולות המוגלובין.

המוגלובין כנשא חמצן צריך להיות בעל יכולת לשנות בהתאם לתפקיד את הזיקה שלו לחמצן, זאת כיוון שמלבד לשאת את החמצן הוא גם לשחרר אותו. ההמוגלובין פולט את החמצן כשתאי הדם האדומים עוברים בנימי דם ברקמות שבהן רמות החמצן או לחץ החמצן נמוכים.

ההמוגלובין מעניק לכדוריות את הצבע האדום, ובחסרונו, צבע הכדוריות בהיר וקיימת אנמיה. תפקיד הכדוריות האדומות חשוב מאד בתהליך הנשימה - הן קושרות חמצן מהריאות (באמצעות ההמוגלובין) ומובילות אותו לרקמות הגוף, קולטות פחמן דו חמצני מתאי הגוף השונים ופולטות אותו בחזרה לריאות. הפחמן הדו-חמצני עובר מסלול הפוך מזה של החמצן: מתאי הגוף הוא מפעפע אל הדם, ומשם - לאוויר שבנאדיות, ולבסוף הוא נפלט החוצה.

רמה תקינה של המוגלובין הכרחית לשם חמצון תקין של כל תאי הגוף. בעזרת החמצן התאים מפיקים את האנרגיה הדרושה לנו לפעולות השונות, וכך אנו יכולים, למשל, להפעיל את השרירים או לחשוב.

מלבד מסלול פלא זה, איך יצר את מולקולות ההמוגלובין בכזו גאונות? מי תיכנת אותן "לדעת" מתי לספוג חמצן, ומתי להפטר מהחמצן על מנת שגופנו יתפקד כמו שצריך?

אבל למה?

לאחרונה עם ישראל עבר טלטלות ואסונות הקשים לעיכול.

האסון במירון בליל ל"ג בעומר, ובו, עקב מעיכה וחנק שנגרמו מדוחק הקהל, נספו 45 גברים וילדים. אסון קרלין, האסון בבית הכנסת בגבעת זאב, אירוע רב-נפגעים שהתרחש בכניסת חג השבועות, ובו עקב קריסת טריבונה בבית כנסת בגבעת זאב, נהרגו שלושה אנשים, וכ-220 נפצעו. אסון קריסת הבניין במיאמי, שבו קרס בניין מגורים בן 12 קומות. באסון נהרגו 98 יהודים.

(צילום: דוד כהן / פלאש 90)

מדובר באירועים שלא נתפסים בשכל האנושי, ואנשים שואלים "למה?", "איך זה קורה ליהודים שומרי תורה ומצוות? איך זה קורה בכלל לבני אדם?". אנשים שואלים, מקשים ורוצים לקבל תשובות לשאלה למה בורא עולם עושה לנו כאלה אסונות? וניתן להרחיב שאלה זו גם לאסונות פרטיים. למה נפטר תינוק בגיל שלושה חודשים? למה הזוג המקסים לא זוכה לילדים כבר 30 שנה? למה הפלונית הצנועה והחסודה לא מתחתנת? ועוד ועוד...

אבל אני הפסקתי לשאול! למה? כי אין באמת תשובה שתוכל להניח את דעתי. כי אני מבין שהשכל שלי מוגבל ואיני יכול להבין את זה. אמנם ניתן לתת הסברים רבים לאסונות ולייסורים כגון שבורא עולם רוצה להוציא אותנו חזקים ומחושלים וטובים יותר ממצבנו הקודם, לנקות ולטהר את האדם מכתמי עוונותיו, תיקונים מגלגולים קודמים וישנם גורמים וסיבות וטעמים נוספים, וכולם לטובה. אבל לעניות לדעתי, למרות מגוון ההסברים, השכל האנושי שלנו לא באמת יכול להבין את זה. ולראיה, אחרי כל אסון שמתרחש, הספקות צצות והשאלות שוב עולות ועולות...

למה הדבר דומה?

לילד בן שלוש שאבא שלו לוקח לו מהיד חטיף שוקולד לאחר שבנו זה עתה סיים חטיף שוקולד אחד. הילד בוכה, צורח, לעיתים גם מטיח אשמות באבא, ואני שואל: האם באמת שיש הסבר שיניח את דעתו של הילד בן השלוש? הרי ברור לכולנו שיש לאבא מספיק סיבות טובות והגיונות, שכולן לטובתו של הילד, כגון לשמור על בריאות השיניים, רצון שיאכל דברים מזינים ועוד... כל הסבר, בכל דרך שהיא, לא יניח דעתו של הילד. כי שכלו מוגבל.

כאלה אנחנו ביחס לקב"ה. אנחנו כמו ילד בין השלוש. אין לנו יכולת באמת להבין את אבא שלנו, בורא עולם, ולכן קשה לנו. לכן, במקום מראש לחפש שוב ושוב הסברים שיניחו את דעתנו, צריך להבין שאין לנו את היכולת להבין זאת באמת. אז מה כן ניתן לדעת? בהמשך לאותו משל, צריך להפנים ולדעת שלא משנה מה, אין אבא שמתאכזר ונוקם בילד שלו. להיפך, כל מה שאבא שלנו עושה, זה לטובתנו ובזה צריך להתחזק. וזו המחשבה שאני (משתדל) לאמץ להתמודדות עם האסונות, קשיים ומכשולים והיא הנותנת לי כוח להתמודד!

"אבא, אני לא מבין כלום ואני גם לא באמת יכול להבין את מערך השיקולים והפעולות שלך. אבל אני כן יודע שאתה עושה הכל לטובתי...".