איך מוצאים תחליף ל-20 עובדים זרים, ועל הדרך גם מצילים נערים אבודים?

"תקשיבו, אני נואשת, לא יודעת מה לעשות, כל הפיליפינים ברחו מבית האבות, כיוון שהם חששו להידבק בקורונה, ונשארתי עם 20 קשישים, המון עבודה וחוסר משווע בכוח אדם. אנה אני באה?"...

כך היא הכירה אותם, את אותם נערי רחוב שישבו על הספסלים באחד המקומות בעיר בני ברק.

היא כלל לא תכננה מה לומר, איך זה ישמע, אם בכלל ישתפו איתה פעולה או איך יסתכלו עליה, היא פשוט יצאה מבית האבות ושחה את נפשה בפניהם.

בהתחלה הם שתקו. וכי מה יאמרו?

עד שאחד מביניהם, מנהיג החבורה, קרא לעברה: "אז מה את רוצה מאיתנו?".

"לא יודעת, באמת שאני לא יודעת", היא אמרה, כמעט נואשת. עוד לא עברה שניה אחת והיא הציעה: "אולי תעזרו לי? יש לכם תכניות להערב?".

הם הסתכלו אחד על השני ועליה בעיני עגל, במבט של "מה אנחנו אמורים לעשות עם הקשישים בדיוק?!".

וכאילו היא קראה את סגור לבם, היא מיד השיבה לרחשי לבם: "תקשיבו, זה לא מסובך בכלל, אני פשוט צריכה עזרה - להאכיל אותם ולטפל בהם קלות, לפחות עד שהפיליפינים יחזרו..." (מי ידע שרק אחרי חצי שנה הם יחזרו).

לאחר כמה מבטים אחד על השני, המנהיג אמר: "יאללה, מה יש לנו להפסיד? ממילא הספסלים יחכו לנו".

את כל זה סיפרה לי מיטל באחת משיחותנו. "תקשיבי, הבנתי שאת מחפשת סיפורים מעניינים לראיונות שאת עורכת בערוץ הידברות. לא יודעת אם זה מעניין, אבל אני מרגישה שיש כאן מסר".

"זה בדיוק מה שאני מחפשת", התרגשתי לשמוע את סיפורה. נשים פשוטות, עם אמונה תמימה, המאירות את העולם בטוב שבהן.

אחרי ששמעתי את כל הסיפור שלה, ממש התרגשתי מהרעיון. הלוואי שהיו משכפלים אותו בעוד מקומות.

כל החבורה נכנסה לבית האבות. היא הדריכה אותם בקצרה, שידכה לכל קשיש בחור, והחיבור האדיר שנוצר שם היה למקור השראה.

הקשישים חיכו כל יום לנערים שישמחו אותם ויטפלו בהם, מעין מושב רוח מרענן.

משפחות הקשישים הודו מקרב לב לכל אותם נערים, קנו להם מתנות, העניקו כספים ולא הפסיקו להודות ולהעריך.

מיטל - לא היתה מאושרת ממנה. למצוא כזה פטנט אדיר שייתן מענה מכל הבחינות לכל הצדדים - זאת היתה בהחלט יציאה מופלאה.

והכי הכי - מי שיצא נשכר מכך, היו הבחורים.

מדהים איך בתוך תקופה קצרה, הם הפכו מ"זומבים" המתהלכים ברחובות ומחפשים תעסוקה, לבחורים שמצאו משמעות בחיים, מצאו סיבה לקום בבקר, הבינו שיש מי שזקוק להם, ובאמת צריך אותם.

הם חזרו לעצמם אט אט, דיברו באדיבות, הפסיקו לעשות מעשי "רוח שטות", חזרו להתפלל, חלקם אף במניין. חזרו לברך, לשמור שבת ועוד.

המשפחות של הנערים לא הפסיקו להודות למיטל, אשר החזירה את ילדיהם למוטב, והיא, ברוב ענוותנותה, אמרה בבושת פנים: "לא עשיתי כלום... זה הכל ה' ארגן. מרוב שהייתי נואשת יצאתי מבית האבות, הסתכלתי לשמים ואמרתי בלבי - ה', אתה חייב לארגן משהו, לא בשבילי, בשביל הקשישים... ולא חשבתי מה ה' הולך לארגן. סידר את כולם מכל הבחינות."

מדהים לגלות עד כמה פעולה עקבית יכולה לעורר את האדם שבתוך האדם, את החלק אלוק ממעל שבתוכו.

וואו! לא יכולתי להפסיק להתפעל מהגאונות שבפשטות. כמה עצמה יש באישה אחת, שהפכה עולמות שלמים.

כמה כוח היא זרעה סביבה.

שוחחתי עם אחד הנערים, אבל היה חשוב לי לשמוע ממנו מה הוא עבר, והוא אמר לי : "אני שולח לך תמונות של לפני הכניסה לבית האבות - ואחרי. התמונות יעידו בעד עצמן. תראי את המבט בעיניים". החיצוניות בהחלט משקפת את הפנימיות.

המשכתי לשאול אותו בטלפון: "מה היתה הנקודה הכי עצמתית בתהליך שעברת?", והוא ענה משהו מדהים: "החיוך של הרב שמואל - אותו קשיש שליוויתי - בכל פעם שנכנסתי לחדרו. הבנתי שיש מישהו שבאמת צריך אותי. שמאמין בי, ששמח בי. לא רציתי לאכזב אותו.

הוא ביקש שנלמד ביחד. כבר יותר משנתיים שלא פתחתי ספר, אבל הרב ביקש... ואני יכול לשמח אותו. יש לי בידיים הכוח לשמח אותו. זה הכי נתן לי כח".

התרגשתי. כמה כוח קיבלתי כששוחחתי איתו.

שהרי כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, והנכון ביותר הוא להביט אל הנשמה של הילד. ולפעמים זה הילד שלנו...

כמה כוח קיבלתי מהשיח עם מיטל.

כמה לא פשוט להיות פשוט, אך כמה גאונות יש בפשטות. שנזכה...

האנשים האלה נמצאים מסביבנו כל העת, רק שנזכה לצאת מעצמינו ונוכל לפגוש אותם באמת.

אם את מכירה סיפור מרגש, שיכול לעורר אמונה וכח לנשות ישראל - אשמח שתכתבי לי למייל: 700moran@gmail.com