הצד הכאוב של החזרה ללימודים: הרבנית ימימה מזרחי בטור מטלטל

אני רוצה לדבר על הנקודה הייחודית הזו שנקראת "תחילת הזמן". "כדאי לכן לחזור בתשובה", אני אומרת לנשים בכנסים שלי. "כי אצל החרדים, מתחילים את שנת הלימודים השבוע, ואילו אצלכם בחינוך הכללי מתחילים בערך בפסח...". 

ואחרי החיוכים, חייבים להתייחס לצדדים המורכבים של החזרה ללימודים. ויש. מאוד. חשבתי על זה הרבה השבוע, כמי ששולחת בנים לישיבות ברוך ה', וכמי שעם האיש שלי, הרב חיים, יש לנו ישיבה לנושרים, "אבני קודש". חשבתי על הנקודה הזאת, שבנים גדולים לא בוכים. בנים גדולים שהולכים לישיבה – לא בוכים.

א', מפני שהם בנים, ובנים לא בוכים (כביכול).

ב', מפני שהם כבר גדולים ומה אכפת להם האחים והבית ואמא.

ג', הם הולכים לישיבה ומה פתאום לבכות כשאתה הולך לכזו שליחות קדושה?! הרי כל הסיפורים בגמרא מדברים על אלה שבוכים כי הם לא הולכים לישיבה. כך למשל הסיפור שגדלנו עליו על גבי אליעזר בן הורקנוס שאבא שלו משאיר אותו בבית: "אתה לא הולך ללימודים, תעבוד אצלי בשדה" והוא בוכה, בוכה, בוכה.

אבל כשאני מביטה בנערים ה"נושרים" (במירכאות!) בישיבה היקרה שלנו, אני חושבת שאולי אלה ילדים שלא הוּרשו לבכות בלילה הראשון בישיבה. אולי הם לא הִרשו לעצמם לבכות. ואז מוצאים אותם, אחרי שנים, בוכים. בקרנות רחוב. לבד בשדה. "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה נֹפֵל בַּשָּׂדֶה", כותבת הפרשה. אדם בודד-בודד שאף אחד לא יודע איך פתאום זה קרה לו. אולי לא נתנו לו לבכות? לא שמענו את בכיו!

והפרשה שלנו, "משפטים", לא מתביישת להכיר בפחד של גבר גדול שיוצא לשדה הקרב. והיא תגיד לו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!" כך אמרתי לילדים שלי שיצאו השבוע. "אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם – אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".

ממה הם פוחדים?

והפרשה המדהימה - הם לא פוחדים מהחומר הקשה בישיבה. הם גם לא פוחדים מהתרגילים הקשים בשדה הקרב. מהריחוק מהבית הם פוחדים; "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ". הצער שלהם הוא הבית, אווירת הבית ותחושת הבית. כן, גם בנים;

"כֶּרֶם" אלה כל היצירות שהם עשו. איך הבן שלי אומר לי כשהוא יוצא – "אמא, שלא תעזו לגעת לי בזה (אנחנו לא יודעים איך קוראים להיאחזות הלא חוקית הזו שהוא בנה בחדר) עד שאני חוזר".

"אירוסין" – אלה הקשרים המשפחתיים. נכון שבבית האחים רק הולכים מכות, אבל בישיבה אין לו את הפורקן הזה והקירבה, ולהיות בלי הגנות ובלי מסכות.

הגעגוע לבית אוכל בהם בכל פה כשהם יוצאים לשדה הקרב הזה.

אז לומר להם: "המלך בשדה, בשדה, בשדה". וכשהם אומרים (ואנחנו אומרות עבורם) בימים האלה את פרק כ"ז בתהילים שמדבר על פחד, כי דוד המלך, הלוחם הגדול, פוחד; "ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא... בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי" – תגידו בכוונה, כל מי שיש לה בנים שיצאו לחיידר / לתלמודי התורה / לישיבות: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'. שגם כשאני הולך רחוק ללמוד תורה, אני ארגיש בבית. שִׁבְתִּי בְּבֵית ה', שאני אקח איתי את הבית למקום שאיננו בית. שאני ארגיש ש- "אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַה' יַאַסְפֵנִי".

איך אתה לא פוחד לבכות על אבא ואמא, דוִד? אתה כזה מצביא. אתה כזה לומד תורה!

"כי אבא. אמא. בית. כל מיני יצירות שהשקעתי בהם. אני מתגעגע, אמא".

ואת תגידי לו "מותר לך. ותבכה עכשיו, שחלילה לא תבכה אחר כך בשדה עזוב".

זו ברכת הדרך שלי לכל הבנים היקרים: המלך בשדה, הולך איתך. הוא יהיה לך לבית. הבית הולך איתך לישיבה ואתה חוזר ממנו – הביתה.

ויהי רצון שה' יראה את כל הדמעות שלהם בלילה על הכרית וייתן להם, בזכות כל זה, תחושת בית.