מה האפקט הרוחני של מעשים שליליים? הרהורים לפרשת שופטים

בעולם מלא מזימות ותככים, מעניין לפגוש את ההתייחסות המחמירה של התורה בפרשתנו לעדים ש'תפרו תיק' למישהו והעידו עליו עדות שקר. העונש אותו קובעת התורה על מזימה זו – הינו חינוכי ומרתיע כאחד 'וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו'. העדים הללו הנקראים 'עדים זוממים' - יעמדו במקום הנידון לקבל את העונש, אותו פסק בית הדין על הנאשם - על פי עדותם השקרית. אם זממו לחייב את הנאשם מליון שקל הם יפצו אותו במתן הסכום הזה, אולם אם זממו להוציא אותו למות או להלקותו בבית דין – יספגו הם עצמם את העונש ופסק הדין כמו שהוא יחול עליהם.

זה לשון התורה: "וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו: וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ". (פרק י"ט – י"ח – י"ט)

ההרתעה הינה מאד אפקטיבית (וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ) יש כאן גם מימד מסויים של נקמה והשבת הכבוד האבוד לנאשם שנערך לו רצח אופי - על לא עול בכפו, וכפי שיוסבר להלן יש כאן גם אלמנט של טיהור האוירה 'וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ'.

המעניין ומעורר תהיה, הוא דין התורה כי כל זה אמור כאשר עדיין לא התבצע גזר הדין, אולם במקרה שזממם יצא אל הפועל והנידון אכן הומת, לא קיים העונש האמור. ההסבר הפשטני לכך הוא שבמקרה זה העונש אינו מספיק כדי לכפר.

אולם רעיון מעניין שכותב מהר"ל נותן פן נוסף לענין. לדעתו מזימה שפלה ומחשבת זדון הנשארת 'בכח' מרעילה את העולם, היא חייבת להתבער ולצאת אל הפועל, ולכן את אותה מחשבת זדון מוציאים אל הפועל בכך שפסק הדין חל על העד הזומם "וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו". אולם כאשר מחשבת הזדון כבר יצאה אל הפועל הרי זה ככל מעשה עול או גרמת רצח הנידונית על פי פרמטרים אחרים. אין זה שייך לפרשת 'כאשר זמם' שעיקר מגמתה לבער מן העולם את מחשבת הרוע והזדון.

אם קרינה פוגעת בשכבת האוזון, ומשפיעה בעקיפין על היקום, ישנה קרינה רוחנית שלילית הפוגעת לא פחות. ישנם בעולם גם כוחות מאגיים ומחשבה שלילית לא רק מעכירה את היחסים הבין אישיים, כפי שניתן לראות לעיתים קרובות (כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם – משלי כ"ז) אלא כשהיא נשארת בעלת עוצמה פוטנציאלית הינה פוגעת באטמוספירה הרוחנית, מעכירה את היקום ומזהמת את האויר(ה). לפי חוקי התורה מעבר לצורך להעניש את החוטאים – יש צורך בתיקון העולם ומניעת זיהום אויר רוחני 'וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ'.

וכשאנו עוסקים ב'תיקון' של חודש אלול עלינו לתת את הדעת גם לדברים הללו, גם להשפעות עקיפות של מעשינו, גם על כך נדרש לתת דין וחשבון...

זיהום רוחני

לעיל בפרשה זו (י"ט, ז' – י') אנו מוצאים את הציווי בו נאמר למשה לקבוע 3 ערי מקלט עבור הרוצחים בשוגג, עוד בהיותם בעבר הירדן – מקום נחלת שנים וחצי השבטים - בטרם באו אל הארץ. ולאחר מכן כאשר יבואו אל הארץ יש לקבוע שלש ערי מקלט נוספות, עבור אוכלוסיה הגדולה בהרבה. בתלמוד מוסבר הצורך להרבות בערי מקלט ב'גלעד', משום ששם היו יותר שכיחים מקרי רצח. רבי צדוק הכהן (מגדולי ההוגים של החסידות - 1910) תוהה: הרי ערי המקלט נועדו לרוצחים בשוגג ומה הקשר לעובדה שבגלעד ישנם יותר מקרי רצח זדוני? והוא עונה על כך, כי ההשפעה העקיפה של מקרים אלו גורמת זילות בחיי אדם, מזהמת את האוירה הרוחנית ומשפיעה בעקיפין על מקרי הרג בשוגג.

את ההתייחסות לאפקט הרוחני של מעשים שליליים בכלל ומעשי רצח בפרט אנו חוזרים ומוצאים להלן בפרשת עגלה ערופה.

שוב בהמשך אנו פוגשים את הרעיון דלעיל בהתייחסות למקרה רצח לא מפוענח. לא מחפשים את הש.ג. האשם בארוע או באי הפיענוח. גם כאן אנו מוצאים את התייחסות התורה לרבדים הנסתרים של השפעת המאורע ולדרכי התיקון לזיהום האויר הרוחני שהוא גורם.

בפרק כ"א נאמר: "כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ ה' אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ". כאשר ידוע מי הרוצח והוא בא על עונשו, יש בכך גם טיהור של ההשפעה השלילית הפסיכולוגית – חברתית כמו גם של ההשפעה המאגית של ארוע כזה על האטמוספירה הרוחנית בסביבה. לעומת זאת כשלא נודע מי הכהו - יש צורך לטפל במקרה בדרכים אחרות. העובדה שאין אשמה ישירה או עקיפה אינה פוטרת מאחריות. דוקא העיר הקרובה אל החלל נושאת באחריות מוסרית על עצם העובדה שבקרבה ארע רצח והיא גם זו הזקוקה במיוחד לתהליך של 'טיהור רוחני': "וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל: וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל". הכפרה במעשה זה באה לעורר את העם, לזעזע, לא לתת למקרים כאלו להכנס לסדר היום.

את האחריות המוסרית לוקחים בראש וראשונה המנהיגים זקני העיר כאמור: "וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל: וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה שָֽׁפְכוּ֙ אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ". מה הכונה בהצהרה זו? האם אכן אנו חוששים שהם הרוצחים? כותב על כך רש"י על פי התלמוד 'וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה'. הוה אומר אם בית הדין והרבנים לא דאגו שעובר אורח ימצא לו מקום אכילה 'בית הכנסת אורחים' ואף יזכה לליווי במקום יציאה לדרך מסוכנת, הריהם נושאים באחריות, הם לא יוכלו לומר 'ידינו לא שפכו את הדם ועינינו לא ראו'.

רק לאחר כל התהליך ניתן לטהר את העם ואת הארץ מהוירוס או החידק ההרסני של אוירת רצח. לאחר כל זאת ניתן לצפות שמקרה כזה לא יקהה את הרגש המוסרי ואת המצפון המזדעזע. ואז ניתן לבקש מהבורא כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ ה' וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם'.