פרשת שופטים לאור המהר"ל: מה קורה לאבן שנזרקת על הקיר?

עד שקר שזמם לגרום רעה לחברו ע"י עדותו נענש באותו עונש שאותו זמם לגרום לחברו. כך נאמר (דברים י"ט, י"ח- י"ט): "ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך".

ברם, הגמרא במסכת מכות דף ה' עמ' ב' מבארת כי מכיוון שנאמר "כאשר זמם" ולא נאמר "כאשר עשה", הרי שהדין של "עדים זוממים" נאמר רק במקרה שבית הדין פסקו את הדין אך טרם ביצעו אותו. אך אם גזר הדין גם בוצע, אין הורגים את העדים הזוממים. ובלשון הגמרא "לא הרגו – נהרגים, הרגו - אין נהרגים".

הגמרא תמהה על כך, מדוע אם בוצע הדין אין העדים הזוממים נהרגים, הרי הדברים קל וחומר, שהרי אם עושים "כאשר זמם" ונפרעים מעדים שרק זממו רע ולא הסתייע בידם, הרי שבוודאי נכון להיפרע מן העדים אם זממם גם יצא אל הפועל? על כך משיבה הגמרא "שאין עונשין מן הדין", כלומר, לגבי ענישה חל כלל לפיו קל וחומר אינו תקף וצריך מקור מפורש.

לאן נעלם ה"כאשר זמם" כאשר הדין בוצע?

דין זה, לפיו עדים שרק זממו עושים להם עצמם כאשר זממו, אך אם זממם גם נעשה, אינם נענשים, מעורר קושי מהותי. אכן, כדי להעניש צריך מקור הלכתי, ובתורה לא נאמר הכלל של "כאשר זמם כן יעשה לו" כאשר הדין כבר בוצע. אבל, איננו מבקשים להעניש את העדים על ה"כאשר עשה" קרי על ביצוע זממם, אלא על "כאשר זמם", כלומר על כך שהם זממו להרע.

וכי להיכן נעלמה הענישה בגין זממתם רק מכיוון שהדבר גם נעשה?

יתירה מכך, הוצאת הדין אל הפועל היא לעולם לא פועלו של העד. עד אינו מעניש אלא מביא את הדברים לבית הדין שדן בעניין ובית הדין הוא שמכריע ומעניש את האדם הנדון.

ובכן, בהבאת הדברים השקריים בפני בית הדין אין הבדל בין מקרה שבו בית דין ענשו את הנדון או שטרם עשו כן, שהרי העד מצדו עשה את מעשיו באותה המידה בשני המקרים. מדוע אם כן שלא ייענשו העדים על ה"כאשר זמם" שלהם, רק מכיוון שגורם אחר, קרי בית הדין, עשה מעשה?

ובכלל, מה הגיונו של הדין? כיצד ייתכן כי מי שלא רק זמם אלא גם גרם לתקלה בפועל לא יחול עליו הדין האמור? בעקבות תמיהה זו כתב המהר"ל בספרו "באר הגולה" באר ב' "ועל דבר זה מרמזים באצבע, ואומרים כי דבר זה הוא 'כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים' (משלי י', כ"ו) להחמיר על מי שלא עשה יותר ממי שעשה".

כי המשפט לאלוקים הוא

הרמב"ן מיישב קושי זה באומרו כי "בזכותו של ראובן (הנדון) שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה. אילו היה רשע בן מות לא הצילו ה' מיד בית הדין, כאשר אמר הכתוב (שמות כ"ג, ז') 'כי לא אצדיק רשע'. אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו העדים, כי הוא בעוונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב (תהילים ל"ז, ל"ג) 'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהישפטו'. ועוד, שלא ייתן ה' לשופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, 'כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט'".

כלומר, השופט הוא בשר ודם ואין לו סמכות לשפוט את זולתו, אלא שהוא פועל מכוח שליחות אלוקית. "המשפט לאלוקים הוא" ואין בית דין של מטה עושה דבר אלא אם כך נגזר בבית דין של מעלה. ממילא, אם הנדון הוא צדיק וחף מכל רשע, לא תארע תקלה לבית הדין ולא יסתייע להרגו. כלל זה הוא שגורם לזממת העדים להתגלות. אולם, אם הנדון הומת ע"י בית הדין, אות הדבר כי ביקש ה' את עוונו ונמצא רשע שהגיע לו למות. אמנם לא בעוון זה אך מן הסתם בעוון אחר. ההריגה מוכיחה אפוא כשלעצמה כי העדים לא זממו להרוג אדם צדיק אלא אדם רשע וממילא לא חל עליהם הדין של "כאשר זמם". 

ברם, שהסבר זה של הרמב"ן מעורר תמיהה חמורה, שהרי לדבריו מה יהא אם העדים הוזמו ולא בוצעה זממתם, ומיד לאחר מכן באו שני עדי אמת והעידו שאותו נדון עבר עוד קודם לכן עבירה אחרת ובעקבות כך הומת הנדון מכוח עדותם. האם יעלה על הדעת כי מכיוון שהתברר כי הנדון היה רשע גמור, לא יחויבו העדים הזוממים מיתה על זממתם?

"כאשר זמם" ביעור הרוע שעדיין מפכה באדם

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר כי מהות הדין של "כאשר זמם" מצויה בסיפא של הפסוק, שבו נאמר "ובערת הרע מקרבך". תכלית הדין של "כאשר זמם" היא לבער את הרוע שמצוי בעדים הזוממים. ביעור הרע נעשה רק כשבפנינו רוע צרוף הבוער באדם. רוע הוא חד וחריף כשהוא נמצא בעולם המחשבה של האדם, לפני שמומש, בבחינת "הרהורי עבירה קשים מעבירה". אך הרוע מאבד את תוקפו והלהבה שוככת כשהרצון מתגשם. יתירה מכך, ביעור הרע נחוץ כשהרוע מפעפע באדם, ולא כשהוא נמצא בעברו. מי שמבקש נקם אחוז בתאוות הנקם וזו מפכה בו בכל עת. אולם, לאחר שביצע אמרתו, המורסה יצאה ממנו והתאווה שבו התפוגגה. ברור שעשה מעשה נורא, אך המעשה נמצא בעברו ואילו הוא כבר מרוקן ובשל נפשית לתיקון. הדין של "עד זומם" אינו ענישה על מעשה שהוא נחלת העבר אלא כילוי הרע המצוי באדם בהווה ומשנעשתה הזממה ויצאה אל הפועל הרי שהעד כבר עבר את שלב הרוע.  

אבן שנזרקה לקיר חוזרת לזורק - רק אם הקיר לא נפל

המהר"ל מוסיף ממד נוסף של עומק לדברים ומבאר כי המונח "כאשר זמם" מלמד שאין המדובר בענישה אלא שמחשבת האוון של העד היא עצמה שבה אליו וחלה עליו.

המהר"ל מביא לכך שני משלים: משל לספינה ששטה בים במהירות כדי לנגח ספינה אחרת הבאה מולה ולהטביעה. אם הספינה האחרת חזקה ממנה, הרי שבמרוצתה להתנגשות זו היא פועלת למעשה להטביע את עצמה. רוע של אדם זומם  - מתממש. אבל, על עצמו. לעומת זאת, אם הספינה האחרת טבעה, לא ניתן עוד לומר שהמרוץ מולה הוא רוע שיתממש על ראשה של הספינה שדהרה מולה להטביעה. אם הרוע התממש על הזולת הרי שהוא פג ואינו יכול לחול על ראשו של הזומם עצמו.

בדומה לכך, אדם שזרק אבן על קיר יצוק ואין האבן חודרת לכותל ואינה ממוטטת אותו, הרי שהאבן שנזרקה שבה אל הזורק. "כן אם אדם רוצה להביא דבר על אחר, ומפני שהוא שלא כדין, מתהפך עליו. אבל אם נגמר המעשה, שוב אין לומר כי אותו מעשה יתהפך עליו, שהרי אדרבה, נגמר המעשה, ואיך יתהפך עליו?"

רוע שאינו יכול להתממש שב לבעליו

בהתאם לכך מבאר המהר"ל את דברי הגמרא במסכת סנהדרין דף מ"ט עמ' א' "לעולם תהא מן המקוללים ולא מן המקללים". המקלל קללת שווא עושה מעשה שלא כדין, אך הכלל הוא כי "קללת שווא לא תבוא". ממילא, הרוע יחזור על המקלל עצמו כמו אבן שלא חדרה את הקיר שאליו נזרקה. בדרך זו מובנים גם דברי חז"ל במסכת שבת דף צ"ז עמ' א' "כל החושד בכשרים לוקה בגופו"', כי כאשר חושד אדם בחברו אין הדבר חל על אותו אדם, שהרי המחשבה היא שקר. אבל האנרגיה נשמרת ואינה נעלמת ואותה מחשבה נהפכת וחלה על ראשו של החושב עצמו. מי שזורק אבן אל הקיר והאבן שבה על ראשו - לא הקיר העניש אותו אלא הוא שהביא את האבן על ראשו שלו.  אין המדובר בענישה חיצונית אלא האדם עולל זאת לעצמו ודן את עצמו.

חיוב כאשר זמם - ממונא ולא קנסא

הרעיון האמור מקבל ביטוי ברור גם בעולמה של הלכה. בדיני הממונות בהלכה יש שני סוגים של חיוב: סוג אחד של חיוב מטיל על המזיק, או על הנוטל ממון שלא כדין, להחזיר את המצב של בעל הנכס לקדמותו ולהשלים את חסרונו. לחיוב זה קוראים "ממונא" (חיוב ממוני). חיוב זה נועד לתיקון מצבו של הניזק. סוג שני של חיוב מטיל על אדם לשלם "יתר על מה שהזיק". זהו אמצעי של ענישה המכונה "קנסא" (קנס). תכליתו של חיוב זה היא תיקונו של האדם המזיק. כך למשל, כאשר גנב מחויב לשלם כפל, הרי שתשלום הקרן הוא "ממונא" ותשלום הכפל הוא "קנסא".

מהו דינו של עד זומם? לכאורה, מכיוון שדין עד זומם חל רק כאשר הנדון לא נפגע במאומה והזממה לא יצאה אל הפועל, הרי שמדובר בחיוב מסוג של "קנסא" ולא בחיוב מסוג של "ממונא". ברם, שגמרא ערוכה היא במסכת בבא קמא דף ד' עמ' ב' כי חיוב של עדים זוממים הוא בגדר של "ממונא". הכיצד?

דבר זה מבאר הרב אלחנן וסרמן בספרו "קובץ שיעורים" כתובות אות ק"ח, כי "אין חיובם של עדים זוממים מצד עצמם אלא שחיובו של הנדון נופל עליהם". כלומר, אין זו ענישה של העדים ע"י גורם חיצוני, אלא שפסק הדין שהם ניסו להחיל על הנדון חל כהווייתו על ראשם. ממילא, כשם שאצל הנדון מדובר היה בחיוב מסוג של "ממונא" - כך גם אצל העדים הזוממים זהו אותו חיוב עצמו.

חיובו של הנדון חל כהווייתו על ראש העדים

לפי עיקרון זה מבאר הרב אלחנן וסרמן, בספרו "קובץ ביאורים" מכות אות ה', באופן מרהיב את דברי הגמרא במסכת מכות דף ב' עמ' ב'. הכלל הוא כי מי שגנב ממון ואין בידו להחזיר את הגניבה הרי שהוא נמכר בגניבתו לעבד. מה הדין במקרה הבא: עדים זוממים העידו עדות שקר לפיה הנדון גנב כספים מחברו. לנדון אין כסף להשיב (הוא גם לא גנב ממון וממילא אין ממון זה בידו להשיבו) ועל כן התוצאה הישירה של עדותם הייתה אמורה להיות כי האדם הנדון יימכר לעבדות. העדות הוזמה ומבקשים לעשות לעדים "כאשר זמם". לעדים הזוממים יש כסף. הכלל הוא שהעדים הזוממים מחויבים בממון כפי שזממו ואם יש בידם להשיבו - אין הם נמכרים לעבדות ודי בחיובם הכספי. מדוע? הרי זה לא מה שהם זממו? הם זממו עבדות ולא רק חיוב ממוני?

אין זאת אלא שדין עד זומם אינו בגדר של ענישה וממילא אינו צריך להיות מידתי ולא צריך להיות תואַם בין המעשה לבין התוצאה. החיוב שחל על הנדון מוחל כהווייתו על ראשם של העדים וממילא, כשם שאילו היה לנדון כסף המאפשר לו להשיב את הגניבה הוא לא היה נמכר לעבד, כך גם הדין החל על העדים מעניק להם את אותה אפשרות להשיב כסף חלף מכירתם. חל עליהם הדין שביקשו להחיל על הנדון והיישום הוא כבר פרטני שלהם.

ההסבר לכך הוא כאמור, שאין המדובר בנקמה או בענישה חיצונית שאמורה להחיל על העד פסק דין המותאם למעשיו, אלא אותה פסיקה עצמה של הנדון עוברת ישירות אל העדים כשהאנרגיה השלילית של העד אינה שבה ריקם, אלא חלה על ראשו של העד הזומם.

הנה כי כן, המהר"ל מעניק לנו הבנה פנימית בכלל של "כאשר זמם", ממנו נגזרת הבנה בכל פרטי הדין. ההבנה היא כי מחשבת האוון של העדים חלה על ראשם, כמו אבן שאדם מטיח בקיר השבה על ראשו. לא הקיר העניש אותו אלא הוא שהביא את האבן על ראשו שלו ועוצמת הפגיעה היא כעוצמת הזריקה.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט