הבלגן של איה קרמרמן מזכיר לה ששליטה היא פיקציה בלבד

התגנבתי לחדר, סגרתי את הדלת וסובבתי את המפתח הכי בשקט שיכולתי, מתערבת עם עצמי כמה זמן יעבור מהרגע שיתפסו את ההתפלחות שלי ועד דפיקת הדלת הראשונה, אחת מני רבות. האמת, כבר כמה ימים שאני מתחבאת. לא רק מילדים שכנראה לא בוטחים בי שלא אברח להם וצריכים לוודא את מקום הימצאי התמידי בחודש האחרון. לא רק כי אני זקוקה למחשבה רציפה מרישא לסיפא כדי לכתוב את הטור. אני בעיקר מתחבאת מהמצב העגום של הבית.

בית פוסט־הירושימה

נדמה לי שאני מרגישה קצת כמו מדינת ישראל בחודש האחרון. חשבתי שהכול תחת שליטה. חשבתי שסידרתי במוצ"ש שעבר, רגע לפני שנסענו לנפוש. אמרתי לתומי, "מה יקרה אם אצא לקצת חופש?". כשחזרנו, בחמישי מאוחר בלילה, גיליתי שייבאנו איתנו כאוס חדש שלא היה פה. הבית, בתוך כמה דקות מרגע הכניסה שלנו, נראה פוסט־הירושימה. מהכפכפים המפוזרים המעידים כמה חול יש בים ועד לשקיות עם ציוד לתחילת שנת הלימודים. עדיין מסתובבות בבית מזוודות חצי מרוקנות, כאילו אני היחידה שיודעת את מקומן הסודי של מכונת הכביסה או של המזוודות הריקות. סלי הכביסה חווים דז'ה וו של חזרה בזמן ובטוחים ששוב אנחנו בי' באב. השבת פיזרה בבית את פירוריה, ושני בחורים בעלי קול בס צריכים לארגן את הבגדים שלהם לקראת החזרה לישיבה. שיהיה להם בהצלחה. חצי מהבגדים שלהם עדיין לא מכובסים, אולי כי הם לא טרחו להוציא אותם מהמזוודה.

חשבתי שאני מסוגלת לשחרר. תליתי בלבי שלט: אמא, חובבת שליטה, יצאה לחופשת בין הזמנים ותשוב בקרוב. אבל אתמול כבר דגדג לי בקצות האצבעות להחזיר את הכול למקום. בפנטזיות הגיעו צוות של עוזרות, כובסת ומגהצת, ולפינאלה מארי קונדו באה לפזר את הקסם שלה ולהשאיר רק את החפצים שמעוררים בי שמחה. מתברר שנפלתי לקלישאת ה"צריכה חופש מהחופש". מהשחרור הזה שאומר שמתישהו נטפל בבלגן. מבחינתי, מתישהו הגיע. כל מה שבא לי זה שהבית יריח מאקונומיקה ומאבקת כביסה וייראה כמו זה של קנאי הסדר והארגון בפינטרסט. אלה שמעבירים את התבלינים לצנצנות זהות עם תוויות אחידות, כאילו הגיוני לפזר כורכום מכתים לנצח על כל השיש. לא בטוחה אם פסח קפץ עליי בחמישה חודשי איחור, או בהקדמה של שבעה חודשים. מה שאני כן יודעת זה שהחזרה של הבנים ללימודים מסמנת לי את החזרה ללו"ז מובנה ומהודק. הגיע הרגע לאפס את כולם ואת עצמי. לא רוצה להתחיל את השנה במינוס, בגרירת שאריות מהעבר. הכי קל והכי נחוץ לי זה לאפס את הבית, ואי אפשר להתאפס כשבכל פינה אני רואה את מה שצריך עוד לסדר, לקפל ולקטלג.

בשבת בצהריים, בעודי מנסה לדחוק החוצה מחשבות של הכנה מקודש לחול, בעלי מפתיע ואומר: "אני רוצה לארגן מחדש את סדר הלימוד שלי. אני מרגיש שאני צריך לנפות דברים, לפתוח דף נקי לשנה החדשה. אני לא מדויק מספיק. נחוצה לי התבוננות על הסדרים שלי, מהלימוד עד לזמן התפילה". צחקתי. מצד אחד אנחנו מסונכרנים. שנינו צריכים איפוס. מצד שני תהיתי איך אני כולי אחוזה בחומר והוא משייט לו בעולמות רוחניים של דיוק סדר הלימוד. איך הוא בהתלבטות בין הרמח"ל, רבי נחמן והרב וולבה ואני שקועה בציוות טושים לפקקים שלהם?

ברגע אחד הוא האיר את עיני. אני מוכרת את עצמי בזול, עושה לעצמי הנחות ומחפשת את הדרך הקצרה. תמיד אני מרגישה שאני מחמיצה את חודש אלול, לא נותנת לו משקל מספיק, לא נהנית מהמלך שמטייל בשדה ובודק אם אנחנו מתכוננים כראוי לשנת השמיטה. השנה, בזכות בעלי, אני מתכוונת לא להחמיץ. אני הולכת לנפות. אני מתכוונת לדייק. עזבו את הבית, הוא החלק הקל בסיפור. כמה שעות של ילדים מחוץ לבית יניבו את התוצאה שאני חומדת. עד לבלגן הבא, שכנראה אמור ללמד אותי ששליטה היא פיקציה בלבד.

בלי זקנה רוחנית

ניסיתי להבין אם אפשר לקחת את עקרונות ארגון וסידור הבית לעולם הרוח. בתכל'ס אי אפשר, כי התכלית שלהם הפוכה. אחזור לשיטתה של מארי קונדו, גורו הארגון והקיפול. מטרת השיטה שלה היא ליצור לנו מרחב מוגן, מרחב מלא שמחה שמרגש אותנו מחד ומשרה עלינו רוגע מאידך. הרבה דרכים למארי. היא נותנת טיפים איך להגיע לפסטורליות הרצויה. המטרה שלה היא להשרות עלינו תחושת שליטה בחיים, ידיעה ואחיזה שאנחנו מנהלים אותם ולא הם מנהלים אותנו, על חפציהם, בלגניהם וכובדם. בניקוי רוחני אני שואפת בדיוק להפך. מצד שני, ארגון הבית והניפוי הרוחני הדרוש לי לשנה חדשה ומתוקה יכולים להתחיל בשלבים דומים. שניהם מבקשים מאיתנו לסור מרע. אז אני מבקשת לנפות. לא גרביים נטולות תאום, לא מפות מלאות כתמים מסעודות שבת נהדרות, לא נעליים קטנות שמחכות להיתרם. אני מבקשת לנפות משהו פנימי, לא כדי שאחוש שליטה (כמו שאיפתה של קונדו) או כדי שארפד את עצמי בטוב ביותר, ברך ביותר, במה שמשרה עלי שלווה. נהפוך הוא. אני לא רוצה להתקבע באזור הנוחות שלי. גם ככה עזבתי אותו כשהשארתי מאחור את האבטיח על הים בג'ינס וכשהתעתקתי לירושלים. גם בעומקא דליבא של התשובה שלי אני מסרבת להישאר באזור הנוחות. לא מוכנה להירדם בשמירה. אני רוצה להתקרב אל השם בלי פוס משחק, בלי זקנה רוחנית.

אני רוצה לבנות מחדש את הביטחון שלא אני ראש הפירמידה, אלא הוא. הסדר והבלגן, הברכות והקללות – כולם מאיתו יתברך. אני מבקשת להתמיד באמונה שזה בסדר להיות נטולת שליטה, כי ההגה נתון בידיו הרחומות. אני מבקשת להיות יותר מודעת מה בתוך ההתנהלות היומיומית שלי מכוון אליו, משבח ומפאר אותו. ובעיקר – מה לא. אני רוצה לעבוד על המידות שלי. לא להיות כמו אפלטון שהודיע שכשהוא אוכל הוא אוכל, ואז הוא זונח בצד את אפלטון, המרצה והפילוסוף הגדול. אלא כמו הרב אדלשטיין, שעצר את סעודת ראש השנה כדי לקרוא בעיניים בורקות את איגרות השנה־טובה של נכדיו. אני רוצה לדייק את הרצונות שלי, שיתכופפו לרצונות השם. אני רוצה להיות מאושרת בעולם שלו, זה שהוא מחיה בכל יום בשביל כולנו, זה שהוא בורא רק למעני. אני רוצה לעשות מצוות בשמחה. אני רוצה להרגיש שלא חסר לי כלום. אני רוצה להרגיש עשירה עם המינוס התמידי בחשבון. אני רוצה להפסיק להרגיש במינוס ולראות את הטוב בחיי. לראות את הטוב שאני. את הטוב שהוא בעלי, את הטוב של הילדים, של עם ישראל. אני רוצה לנפות מחיי את כף החובה שיש לי על עצמי. להפסיק לקטרג על עצמי. אני רוצה ליישם על עצמי את תכלה שנה וקללותיה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".