מיומנה של טלפנית: מה שנשאר ברכב שלכם כשאתם יוצאים ממנו

החיים ניתנים לנו במתנה בכל יום, בכל רגע ובכל נשימה, אבל מלבד לדקלם את זה כמו שכל ילד יודע, ישנם שחווים זאת על בשרם בצורה מצמררת, ונחרדים מהקו הדק שמפריד בין החיים למוות, ומהקלות הבלתי נסבלת להגיע למקום אחר.

אני נאלצת לצאת הפעם ממוקד השיחות, ולהעביר לקוראים מקרה מהשבוע, שקרה קרוב מאוד אלינו, וחשוב להבין כמה הוא נוגע לכל אחד ואחד, ואין פה יוצאים מהכלל.

כמו הרבה משפחות שיוצאות בחופשה לפארקים, יצאה משפחת איקס המורחבת - הורים אחיות גיסים וגיסות וכמובן ילדים עליזים וצוהלים. אחת מבנות המשפחה ובעלה, הגיעו אף הם ברכב המשפחתי בשעה 10 בבוקר עם חמישה ילדים, שהקטנה שבהם בת חצי שנה. הילדים הוציאו במרץ את אופניהם, וההורים הוציאו את מרכיבי הארוחה ושאר ירקות, והתכוננו להיפגש עם שאר המשפחה הנופשת. לאחר כשעה הביטה האם סביב, ושאלה, כבדרך אגב, היכן אפרת (בתה בת החצי שנה). הילדים משכו בכתפיהם, והבעל שאל בדאגה: "מה, היא לא אצלך?". האם הביטה בבעלה, ואמרה בצעקה: "אתה אמרת שאתה לוקח אותה ושומר עליה!".

מובן שהתפתחה שם סערה. ההורים קמו ורצו לרכב, שחנה למזלם בצל, "במקרה", אך החום הכבד שרר בכל מקרה. הרכב נפתח, והילדה הכמעט אבודה התגלתה כשהיא רטובה מזיעה ומבכי שהלך ונחלש. נשימתה הכבדה ופניה האדומות לא השאירו מקום לספק מה היה קורה אילו... רק בנס הילדה חזרה לעצמה לאחר שקיררו אותה כראוי עם המים הקרירים שברשותם.

מעט לפני, כשהם הגיעו, ולפני ששכחו את התינוקת, עמדה הסבתא לידם והתעקשה שיוציאו את הילדים מהרכב מיד. הם הרגיעו אותה שהכל בסדר, אבל היא המשיכה להתעקש ואמרה בנחישות: "אני לא זזה עד שתוציאו את הילדים". הם בקשו שהיא תתקדם, ושלא תדאג, כי ברור שהם מוציאים את הילדים.

הסבתא, שהדאגה לנכדיה מלווה אותה תמיד, התפרצה כעת, לאחר המעשה, בצעקות קשות ובלתי נשלטות על השכחה הבלתי נסבלת, בפרט כשהתבקשו לעשות זאת בזמן הנכון.

אחת מבנות המשפחה במקום ההתרחשות הוסיפה וספרה לי שאחותה האחרת, שהגיעה אף היא לפארק, ראתה את בעלה מתכווץ ורועד. דיבורו נעתק מפיו, וכל זה עקב סיפור דומה במשפחתו לפני זמן מה, שהסתיים באסון. אחותו נשכחה ברכב גדול נעול, ורק למחרת בצהרים גילו אותה ללא רוח חיים מתחת לספסל האחורי. הוא רגיש ולא מסוגל לשמוע סיפורים מהסוג הזה.

אם זה לא מספיק, אז גם לגיסה אחרת במשפחה קרה מקרה לפני שנים ספורות, שבנס הסתיים בטוב. היא בקשה מבעלה לקחת את התינוקת מהמטפלת ברכבו, דבר שמעולם לא עשה. היא חששנית גדולה, והזהירה אותו לא לשכוח חלילה את התינוקת ברכב. היא חזרה על כך כמה פעמים. אבל התגובה שלו הייתה: "אחרי כאלה אזהרות, אין מצב שזה יקרה".

אבל זה קרה, והיא נשארה "רק 20 דקות" ברכב בצהרי היום החם. הם הוציאו אותה חמה, אדומה ואפאטית. רק לאחר שקיררו אותה והרטיבו את גופה היא ניתנה להם שנית במתנה.

אני חייבת לציין שכל מי שהוזכר כאן הוא הורה אחראי, שאמר "לי זה לא יקרה". וזה אומר שכולנו פועלים על האוטומט, ופחות עם מחשבה לפני כל פעולה. הטלפון ישב הרבה זמן על ספסל הנאשמים, אבל יש מקום להושיב את החיים הלוחצים ואת עומס המטלות וההספקים.

הסיפור הזה לא התפרסם בחדשות ולא בעיתונים, ולולא החלטתי לפרסם אותו, הוא היה עוד סיפור אנונימי, אחד מהרבה סיפורים דומים על תינוקות שכמעט נקטפו בגלל אי שימת לב. המספרים שהפכו למגפה מחייבים אותנו לא להוריד את הנושא מסדר היום.

נכון שאנו אמונים על "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", והכל רק ברצונו, אבל עדיין יש לנו הרבה מרחב פעולה. לפני כל התנעת רכב לעצור (באוטומט) ולשאול (במחשבה) - איפה אצלי נקודת התורפה, ואיזו פעולה מעשית הכרחית תגרום לי שלי זה לא יקרה. וכמובן, תחינה מן הלב לאדון הכל, שהנסיעה תסתיים בטוב.

"תכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה".