אתם שומעים את הרעש שעושים השכנים מלמעלה?

כשהיו ילדי קטנים, גרנו בקומה שנייה בבניין קומות. מעלינו גרה משפחה נפלאה. אם המשפחה היא חברתי הטובה עד היום.

לחברה זו יש עשרה ילדים. ברוך ה' כולם צדיקים, טהורים, מקסימים. כשהיו קטנים, הם היו מלאי חיים. היו מזנקים ממיטה למיטה, משחקים בכדור בדירה, משחקים בחבל ובגומי, וגם קופצים זה על הראש של זה.

כשהייתי עולה לשכנה, הייתי מלאת הערכה אליה. איך היא מסתדרת עם בית מלא ברעש ומהומה.

היא הייתה צוחקת ועונה: "אני מבקשת ממך, מנוחה, אם הם יפריעו לך יתר על המידה, אם הרעש יגבר ויוגזם, עלי ואמרי לי, ומצדי את יכולה לקחת מטאטא, לדפוק עם המקל על התקרה בכל הכוח, ואני מקווה שמישהו פה יבין את הרמז".

"יפריעו לי?", לא הבנתי את הדברים. "מה פתאום שיפריעו לי? הם כאן למעלה, ואני שם, למטה, אם לא הייתי נכנסת, לא הייתי יודעת ולא מרגישה. הילדים שלך מפריעים לך, את שומעת אותם, את רואה ואת בתוך זה. אני רחוקה מה לי ולבלגן שיש לך כאן?

חזרתי לביתי ושכחתי מהדברים שאמרה לי שכנתי.

מספר ימים לאחר מכן, היא נכנסה לביקור עם השניים הקטנים. היתר שיחקו בבית בנעימים. התיישבה ידידתי על כיסא שהצבתי לה ושתינו התחלנו לשוחח שיחת ידידות.

שנייה קלה חלפה ואני רואה אותה מביטה למעלה, אל התקרה.

עוד שתי שניות, שאני מנסה לדבר אתה, והיא פשוט לא איתי, ושוב היא מעיפה מבט למעלה אל התקרה. מבטה קשה. היא לא איתי. מה קרה?

"מנוחה", היא אומרת לי בקול רועד, "את זה את שומעת בכל רגע ובכל שעה?".

"את מה?", אני שואלת ולא מבינה.

"את הרעש הזה, של הזזת הכיסא, של הקפיצה מהמיטה, של סחיבת השולחן, את זה את שומעת כל כך חזק, ולא אמרת לי בכלל?".

ניסיתי להקשיב. מבטיחה לכם שלא שמעתי. רק כשממש הוכיחה לי שהקולות הדקים שנשמעו לאזני עד כה, הם קולות של הזזת כיסא, קפיצות וסחיבות, הבנתי למה היא מתכוונת.

"את זה את שומעת ולא אומרת?".

היא לא האמינה לי שהקולות פשוט לא הגיעו לאוזני, אבל אני באמת לא ניסיתי לנחם, באמת לא שמעתי.

כמה קשה לנו להבין את האחר. הלא כל אחד מפריע לו משהו אחר. כשמשהו לא מפריע לנו, אנחנו לא שומעים אותו. הוא לא בלקסיקון שלנו.

על פי רוב זה הפוך. אדם לא שומע את מה שקורה אצלו, לכן לא מבין למה זה מפריע לחברו.

אבל הנה, גם מקרים כאלו קורים בעולם.

אני למדתי משכנתי המיוחדת והמתחשבת, כמה חשוב לשים לב לדברים. אולי לברר אם הם באמת מפריעים, ולא לחכות ששכן יגיע ויתלונן בעצמו, לאחר שהחריש שנים, כי לא הרגיש נעים לבוא.