פרשת כי תצא
פרשת כי תצא: "לא נורא, בן דוד יקר, רק באתי לבשר לך כי בעוד יומיים תיפח רוחך"
איך יתכן שהקב"ה מתיר באופן מיוחד דבר שבדרך כלל אסור? מהו ה"שכר" של החוטא, ומה מרוויח מי שנכנע לתאוותיו?
- הרב אברהם יצחק
- פורסם י"א אלול התשפ"א |עודכן
(צילום: shutterstock)לבטח אירע לכם פעם, שפניתם למשרד ממשלתי כלשהו כדי לקבל את המגיע לכם, פקיד הורה לכם איזו ניירת להגיש, ואחר שהגשתם נעניתם בשלילה. קרה לכם?
יפה. וכמה פעמים מצאתם את עצמכם מתעמתים עם הממונים על אותו פקיד, בטענה: "אבל עשיתי כל מה שהפקיד אמר, והבאתי כל מה שביקשתם, אז למה שללתם?".
כעת נעצור את התסריט, וננסה יחד להיכנס לנעליו של החייל, עליו מספרת פרשתנו.
* * *
פרשתנו עוסקת בתחילתה בנוהל "מלחמת רשות", המתיר להחיות שבויי מלחמה (עי' רש"י כ"א, י'), ומורה כי באופן מוחרג, במידה וחייל יהודי חשק בנישואי שבויה שראה, הותר לו הדבר (אחר תהליך נוקשה), וזאת מפני ש"אם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור" (רש"י, כאן).
מאמר מוסגר. מכאן אנו למדים, שכל תרי"ג מצוות התורה צוו אחר ירידה לסוף דעתו של אדם - שיכול הוא לקיימן לו רק ירצה! הראיה, שכאן ירדה התורה לסוף דעתו של החייל, שמתוקף חמדתו החריגה בשדה הקרב, הותר לו האסור על מנת שלא יחטא.
נשוב לעיוננו. אחר שהותר לחייל לשאת את אשת יפת התואר, התורה פונה לעסוק ב"שלום הבית" של החייל והשבויה, ובדור ההמשך שלהם - וולד שובב שנטה למרי.
בתורה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה ... וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה ... כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה ... כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (כ"א, י'-י"ח).
ידועים דברי רש"י המקשר בין ג' הנושאים: "אם נשאה, סופו להיות שונאה... וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה".
הבה ננסה להבין את הסיפור.
החייל נקלע לסיטואציה מבישה, בה ההלכה "נאלצת" להתיר לו נישואי שבויה נוכרית. והנה, אחר שציית הלה להלכה - הוא "זוכה" בשנאה יוקדת לאשה שנשא בהיתר, ולבן "תכשיט" – סורר ומורה...
בנוסף, את בנו הסורר תולים אחר סקילתו, כדין הנסקלים (סנהדרין מה), וכאילו אומרים לו: "נו תראה, בבקשה, היה שווה?!".
וקשה. הלוא "יפת תואר - התיר לו הקב"ה" (שפתי חכמים, ד') - אז מה רוצים מהחייל המסכן?!
* * *
בעיירה אחת התגורר אדם שהתפרנס מקבורת בני אדם, ועשה את מלאכתו בנאמנות ובמסירות.
לימים בגרו בנותיו. הצעות שידוך החלו לזרום, אך מאחר שלא היה לו די ממון להתחייב בעבורן, אף שידוך לא יצא לפועל.
נו, מה יעשה? בני עירו מתים לאיטם, ואין לו מספיק פרנסה בשביל להתחייב בכתובתן...
ייגע הקברן את מוחו, ונזכר. בן דודו גר בעיר הגדולה, גביר מפורסם ועשיר גדול ששמעו הולך לפניו. "לבטח ישמח לסייע לי", כך קיווה.
הגיע הקברן אל אחוזת הגביר, נקש בדלת המגולפת, וזו נפתחה כדי חריץ צר.
"מי אתה?", נשמע קולו של בן דודו דרך החריץ.
הקברן הופתע. "מה ז'תומרת?", תמה, "אמך ואבי אחים, וכי כה השתניתי עד שאינך מזהני?".
הגביר, שהבין את מטרת ביקור קרובו, סירב לגלות שהוא מכירו. הוא העמיד פני זר.
"לא נורא, בן דודי", הפטיר הקברן, "בסך הכל באתי לבשרך, כי בעוד יומיים תיפח רוחך. סיבת היותך קרוב משפחתי הייתה רק המניע לדאגתי לך. תנוח בשלום על משכבך. שלום".
הגביר נחרד. הוא פתח את הדלת והכניסו לביתו, הגיש לו משקה צונן והתעניין במצבו. הקברן סיפר שהוא זקוק ל-50,000 רובל לשם השאת בנותיו, והגביר העניקם לו מיד.
"מנין הגיעה אליך הידיעה שהנני נוטה למות?", שאל הגביר בחרדה את בן דודו.
הקברן התחייך והסביר: "ראה, אני קברן במקצועי, ומתוקף תפקידי מודע אני לסימפטומים המאפיינים את טרום המוות. על פי רוב, הסימפטום העיקרי הוא אובדן הכרה. משראיתי שאיבדת את ההכרה בי, הסקתי כי בקרוב תמות... אך עתה, שנוכחתי לדעת כי הנך מכירני, הסר דאגה מלבך, כי מצבך הוטב".
* * *
"רצה הקב"ה לזכות את ישראל - לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות כג), כי "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בר"ר מ"ד, א'); המצוות מזככות אותנו מן הרע שדבוק בנו. הן מווסתות את יצרינו האפלים ומחשלות אותנו להתמודדות עם אתגרי החיים.
המאבד הכרתו בהבנה יסודית זו, מדמה בעיניו כי חי הוא, אך אין בינו לבין המת מאומה. שניהם חסרי חיות! הוא ישרך עצמו בדרך חתחתים, עד שייווכח כי הבלי החומר - אך מקסם שווא הם!
כעת נשוב אל חיילנו הנחשל.
הוא יוצא למלחמה, עינו רואה ולבו חומד. מודע הוא לאיסור, אבל החמדה... אוי, החמדה מטעה לחשוב כי טוב יהיה לו אם יתפתה.
אבל הקב"ה - החפץ בטובתנו, ומתוך כך אסרנו לשאת נוכריות - חפץ אף בטובתו של אותו חייל מפותה, ומנסה להניאו ממעשיו.
"סתם הכתוב דלת בפניו, להבאישה בעיניו... להמאיסה בעיניו" (חינוך, תקל"ב; עי' דברים כ"א, י"ב-י"ג); הלו, תתעורר! תתגבר! אני רוצה בטובתך!
לו השכיל החייל להבין שאיסורי התורה לטובתו הם, ואם ה' אסר בתורתו נישואי נוכרייה, אז הוא לא חפץ בה - אף שהותרה לו כעת באופן מוחרג - הרוויח. אך אם יטעה עצמו לחשוב שירוויח מן הנאסר, הגיונו יוכיח לו כי טוב רב היה מרוויח אילו היה מתגבר.
הוא מתחתן. התאווה נחה מסערתה, ואז הוא מגלה עם מי הוא חי... קודם הוא לא הבחין בכך, כי אהבתו הייתה תלויה בדבר. כעת בטל הדבר, וממילא בטלה האהבה...
הוא שונא את אשתו, ואחר תשעה ירחים הוא זוכה לבן, שכאביו - גם הוא איננו שולט בתאוותיו, בחשבו כי טוב ירוויח אם יטעם מן האסור.
ואנו, שכבר מכירים ב"שכרו" של החוטא –
האם נמעד שוב?
לרכישת הספר "בכל לבי דרשתיך" על הימים הנוראים וחג הסוכות, מאת הרב אברהם יצחק, לחצו כאן.