פרשת כי תצא: מה יקרה אם נכה את השור בשוט?

השור והחמור ידועים בתור בעלי חיים של עבודה. בשור משתמשים רבות לצורך עבודות השדה כמו חרישה וכדומה, והחמור נושא על גבו משאות, בעיקר לטווחים קצרים.

מתברר, שבתוך כל אחד מאתנו יש "שור" ויש "חמור" המניעים אותנו לפעול, או לחילופין – מונעים אותנו מלפעול, ומיד נבין את כוונת הדברים.

פרשת "כי תצא" נקראת תמיד בחודש אלול, והיא פותחת בעניין שבוית מלחמה. חכמי הסוד מגלים לנו, שפרשת שבוית מלחמה מכוונת גם כנגד נשמת האדם, אשר עלולה להיות שבויה במלחמת האדם עם האויב הגדול שלו – היצר הרע (עיין "אור החיים" ועוד).

אחד הכינויים שהנביא ישעיהו מכנה את היצר הרע הוא "שור" ו"חמור": "אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיהו ל"ב, כ'). בפשט הפסוק, הנביא מנבא את הצלחתם של ישראל, שבכל מקום שהם יזרעו הם ימצאו מים בשפע, התבואה תצמח והם יוכלו לשלוח את בעלי החיים שלהם לרעות במרעה דשן (רד"ק, מצודות דוד).

התלמוד (עבודה זרה ה ע"ב) מגלה רובד נוסף של הפסוק הזה: "אמר רב יוחנן משום רבי בנאה... אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים, יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם, שנאמר: 'אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם', ואין זריעה אלא צדקה. שנאמר: 'זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד' (הושע י', י"ב). ואין מים אלא תורה, שנאמר 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' (ישעיהו נ"ה, א'). תנא דבי אליהו, לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי".

רש"י על התלמוד שם כותב: "משלחי רגל - משלחים ומשליכין רגלי יצר הרע הבא על האדם מעליהם". כלומר, הפסוק עוסק ביכולת ובחובה שלנו לשלוח ולהשליך מתוכנו את היצר הרע אשר נקרא בשתי שמות – שור וחמור. כיצד אדם מבטל מעליו את השור והחמור? על ידי צדקה ("זורעי") ותורה ("מים"). נבאר.

מדוע היצר הרע נקרא שור וחמור?

שור מצטיין בכוחו (משלי י"ד, ד'), וחמור מצטיין בכושר הסבילות שלו.

ה"חמור" נקרא כך על שם היותו מייצג את ה"חומר" בעולם (מובא במהר"ל במקומות רבים). כל חומר בעולם, כשלעצמו הוא סביל ולא פעיל. החומר שואף תמיד לאנרגיה אפס. כדי שחומר יהיה פעיל, הוא צריך גורם חיצוני שיניע אותו.

החמור ידוע כלא זריז וכעצלן. טבעו הוא טבע החומר המושך תמיד לכיוון מנוחה, וצריך להכות אותו חזק כדי שהוא יזוז.

הפסוק כותב: "שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים" (משלי כ"ו, ג'). האלשיך הקדוש מבאר את הפסוק הזה כך: הסוס מטבעו הוא רץ, ובדרך כלל הוא לא צריך שוט כואב כדי להריץ אותו אלא רק סימן קל. אם הוא צריך משהו זה מתג, כלומר, דבר שיעצור אותו (מתג זהו דבר שמרסן ובולם – "בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם" – תהלים ל"ב). אם נזרז ונכה את הסוס בשוט, הוא ירוץ מהר מידי, לא נוכל להשתלט עליו והרוכב יהיה בסכנה גדולה. לעומת הסוס – החמור, הוא עצלן מטבעו והוא צריך שוט כדי ללכת. אם נשים לחמור מתג, הוא יהיה עצלן פי כמה.

כותב הפסוק, כשם ששוט לסוס ומתג לחמור משיגים את היפך התוצאה הרצויה, כך גם הכסיל. אם "נכה" כסיל, התוצאה תהיה הפוכה ממה שאנו מצפים מהם. אדם חסר דעת המקבל מכה, היא תועיל בכיוון ההפוך מהרצוי.

אם כן, מבואר בפסוק שהחמור הוא עצלן מטבעו. החמור הוא הבריאה בעולם הנקראת על שם החומר וכפי שראינו – כל חומר שואף למנוחה.

נמצאנו למדים, ששור מייצג את הכוח והפעילות האקטיבית, וחמור מייצג את המנוחה.

התלמוד ממשיל את היצר הרע לשור ולחמור, משום שעיקר טבעו של היצר הרע הוא שני הפנים האלה - שני כיוונים שאדם פועל בהם. כיוון אחד הוא הוצאת כוחו אל הפועל, והיצר הרע מנסה לעקם ולעוות את הפעילות לכיוון שלילי. זה נקרא יצר הרע של "שור". "יצר" מלשון צורה. היצר הרע נותן צורה לא נכונה לפעולות האדם.

הפן השני של היצר הרע נקרא "חמור". הפן הזה מקביל לכוח השני שישנו באדם, כוח ששואף למנוחה, לשבת במקום ולא לעשות כלום.

נשוב לדברי התלמוד: "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא". עניינו של עול שהוא שם את השור בתלם ובכיוון רצוי. העול ששמים על השור מיועד להוליך אותו בדרך שמתווים לו, ושהוא לא יסטה לימין או לשמאל. התורה מכוונת ומישרת את האדם – "פִּקּוּדֵי השם יְשָׁרִים" (תהלים י"ט). אדם תמיד פועל, החכמה היא לפעול באופן נכון ואת זה התורה מלמדת. "וכחמור למשא" הכוונה כנגד יצר הרע שנקרא חמור, המנסה לגרום לאדם לשבת במקומו ולא לעשות כלום וליצור מצבים של מנוחה במקום שלא צריך לנוח. על האדם לעשות את ההיפך, ולטעון את עצמו בכמה שיותר משא.

כעת מבינים אנו את הפסוק שהזכרנו: "אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיהו ל"ב, כ'). כדי לשלח את השור והחמור, אדם צריך תורה וצדקה. התורה מועילה לכוח השור, כאמור, והצדקה מועילה לכוח החמור. צדקה היא פעולה של השפעה ועשייה, וכל כולה היא אנטי חומר. החומר הוא כולו סבילות, כולו מקבל ומושפע, וכשאדם עוסק בצדקה, הוא עוסק בדבר שהוא ההיפך הגמור מהחומר. הוא עוסק בהשפעה ובעשייה ממנו וחוצה לו (בסיס הרעיון מובא במהר"ל, נתיב כוח היצר, על פי שיעורו של רבי משה שפירא).

הכרת האויב היא קריטית לניצחון במלחמה. פרשתנו מדברת על "כי תצא למלחמה על אויבך", וניסינו להכיר מעט שבמעט מכוחות היצר הרע.