"חיפשתי שיטות רוחניות, אבל היהדות לא הייתה אופציה"; ראיון חשוף עם ברק גרוסברג

"ערב אחד ישבתי בבית של ההורים שלי במרכז תל אביב ופתאום שמעתי נגינת חליל יפיפייה מהחלון", אומר ברק גרוסברג כשאני שואל על ניצני חזרתו בתשובה. "חשבתי שזה יהיה עוד ערב אבוד, אבל בזכות הערב ההוא חיי השתנו וקיבלתי אותם במתנה. התקרבתי לחלון וזיהיתי שמי שמנגן הוא אבי פיאמנטה. אבא שלי היה המנהל של האחים יוסי ואבי פיאמנטה לפני שחזרו בתשובה, ובזכות כך הכרתי את הצלילים המיוחדים שלהם. הוצאתי את הראש מהחלון, וראיתי שהצליל בוקע מחצר בית הכנסת. תמיד ידעתי שהוא שם, אבל הוא אף פעם לא עניין אותי. כאוהב מוזיקה מושבע הנגינה של אבי דווקא כן עניינה אותי אז נכנסתי לחצר בית הכנסת, אבל איך שהגעתי ההופעה נגמרה.

(צילום: שגיב כהן)

"עמדתי בכניסה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואחרי כמה שניות אחד החב"דניקים ניגש אלי. לחב"דניקים יש חושים מיוחדים לקליטת אנשים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם ולהתחבר אליהם. למקום קראו 'ממעל ממש'. זה סוג של בית חב"ד בלב תל אביב. החב"דניק החליף איתי כמה מילים, והציע לי להישאר להתוועדות. היה אחלה אוכל ואבי דיבר שם, אז נשארתי. התיישבתי ליד חסיד חב"ד שהתחיל לדבר איתי, שאל מה אני עושה בחיים, ועניתי שמוזיקה. הוא שאל איזה סוג, ואני לא מבין מה הוא רוצה ממני. מה הוא מבין במוזיקה שאני אוהב בכלל? הוא חרדי, כובע וחליפה שחור לבן, מה הוא קשור לעולמות שלי?

"בסופו של דבר עניתי שאני עושה מוזיקת רוק, והוא אמר שגם הוא בקטע. שאל איזה נגנים אני אוהב, אמרתי שם של נגן מפורסם, ומאותו רגע נכנסנו לשיחה של שעתיים על אותו נגן. איזה סולואים הוא ניגן, באילו אלבומים, איזה גיטרות היו לו וכו'. הוא חידש לי הרבה, וזה שבר לי כמה סטיגמות בראש. שנים הכניסו לי לראש שדתיים לא נחמדים, שלא יכול להיות לי דיבור איתם, שהם לא מקבלים חילונים וכו'. פתאום הכל התרסק לי מול העיניים. משהו שם שבה אותי. זיהיתי חברות אמיתית.

"בסופו של דבר תל אביב היא מקום מאוד מנוכר. יכולים להיות לך הרבה 'חברים', אבל בסופו של יום אתה מחפש הרבה פעמים מישהו לדבר איתו ולא תמיד יש לך עם מי. לעתים קרובות זה סביב אינטרסים. ודווקא עם אותו חב"דניק זה כן קרה. אחרי שעתיים-שלוש נגמרה ההתוועדות, ויצאתי משם עם תחושה שהיה מאוד שונה ממה שחשבתי. אמרתי לעצמי שנראה לי שאחזור לשם מתישהו. באמת היה לי מאוד מפתיע ונחמד".

"חשבתי שהלך עליי"

דירתו של ברק גרוסברג, תל אביבי נצחי, מאירה פנים לבאים בשעריה. אנו נפגשים בה בשעת צהרים מאוחרת, שעות ספורות לפני שיארוז את כליו ויצא לעוד לילה מוזיקלי סוער. גרוסברג, 29, נשוי ואב לשניים, הנו יוצר ונגן גיטרה פעיל ופורה במיוחד שניגן בעבר ועודנו מנגן עם אמנים מוכרים ומצליחים מאוד.

לדבריו, החיבור למוזיקה הופיע בחייו בגיל מאוד צעיר, ונראה שלא עזב מאז. "נולדתי למשפחה חילונית במרכז תל אביב", הוא מספר. "אבא שלי, שאול גרוסברג, היה מפיק מוזיקלי ידוע, וזה השפיע על כל הבית. הוא היה מחובר חזק לתעשיית המוזיקה. בעיקר לעולם הרוק. הוא למשל היה זה שגילה את ברי סחרוף, רמי פורטיס ועוד רבים וטובים. אביב גפן וחמי רודנר היו מגיעים כנערים לערבי הקרנה של הופעות של להקות מחו"ל שהוא היה מארגן. אמא עבדה בתחום הפרסום, אחותי היא עיתונאית ומפיקה בטלוויזיה ואחי מתעסק בהפקות מוזיקה ויחסי ציבור.

"התרבות הכללית שהייתה בבית הייתה של חו"ל, אפילו לא ישראלית חילונית. והבית היה מאוד שמאלני. ברור שמצביעים למרצ. למדתי בתיכון עירוני א' במרכז תל אביב, ולמי שמכיר זה כבר יגיד הכל. בגיל 12 החלטתי שאני גם רוצה לנגן בגיטרה, אז לקחו אותי לשלמה מזרחי שהיה נגן בכיר ומורה מבוקש לגיטרה, ונכנסתי לזה מאוד חזק. אחרי חצי שנה אצל שלמה כבר ניגנתי בצורה טובה. בגיל 13 הקמתי להקה וניגנו חומרים מקוריים שלי. גם בתיכון למדתי מוזיקה ובגיל 15 הייתה לי להקה יותר רצינית. בשנה ההיא גם על אותה במה בהופעה עם ברי. אמנם השקעתי בתיכון המון במוזיקה, אבל לצד זה גם הייתי תלמיד מצטיין עם חמש יחידות בפיזיקה, מתמטיקה ואנגלית".

(צילום: יענקי אלהרר)

 לא הרגשת קושי ליצור בתל אביב, עיר כה רוויה באמנים?

"זה באמת היה לא פשוט. למרות שההורים שלי גרים במרכז תל אביב עזבתי את הבית שלהם לדירה שכורה, עבדתי בחנות מוזיקה, ולא הפסקתי להשקיע ולחלום בגדול. בנוסף לכך, לגמרי חייתי את חיי הלילה של תל אביב. הרבה פעמים הייתי קם אחר הצהרים, יוצא בלילה ומבלה. בין לבין גם מופיע. נתקעתי בלופ התל אביבי, וזה לופ מאוד שלילי שקשה לצאת ממנו. אתה רץ אחרי כסף כי שכר הדירה יקר, ובשאר הזמן אתה מחפש לממש תאוות. אחרי שנתיים כאלה הרגשתי שלא יכול להיות שזו התכלית שלי. שאלה החיים. לא סבלתי ולא הייתי מסכן אבל לא היה נראה לי שאלה החיים הנכונים לחיות. הרגשתי שאם זו התכלית, אז לא בא לי עליה. חיפשתי משמעות. היום אני יודע שזו הנשמה שלי שקראה לי.

"מהמקום הזה של החיפוש אחר רוחניות התחלתי לחפש כל מיני שיטות רוחניות. היהדות בכלל לא הייתה אופציה בשבילי. זה לא היה נראה מזמין בגלל כל מה ששמעתי עליה מהילדות ועד אז. הרבה חברים שלי התעניינו בבודהה ותורות המזרח, אז חשבתי שאולי שם אמצא פתרון למצב, ונכנסתי לכמה קורסים בפלורנטין. גיליתי בקורסים האלה סיסמאות מאוד יפות, כמו 'הבורא מקבל את כולם' ו'כולם צריכים לאהוב את כולם', ואהבתי את האנרגיות הטובות שהיו שם, אבל התוכן הזה לא תפס אותי באמת. לא מצאתי שם את הפתרון לפלונטר שהייתי בו.

"החוויה החזקה שחוויתי בבית הכנסת הותירה עלי רושם, אז מדי פעם הייתי מגיע לשם. הגעתי גם בפורים, זה היה ביום חמישי, ותוך כדי הקרנבל שהלך שם ניגש אלי בחור בשם ירון עם כיפה קטנה ובלי זקן ואמר לי: 'אתה בא מחר לשבת'? חשבתי שהוא מדבר על מקום מסוים אז שאלתי מה הכתובת של שבת. הייתי כל כך מנותק. הוא ראה שאני לא קולט אז אמר שהוא גר בתל אביב ושאבוא לסעודה בשבת. נתתי לו את המספר שלי, אבל לא הייתי בעניין לבוא.

(צילום: יענקי אלהרר)

"יצאתי משם, הלכתי להופיע, ולמחרת בשתיים התעוררתי מצלצול הטלפון. ירון על הקו, שואל איפה אני. לקח לי כמה שניות להיזכר, וכשהבנתי מי זה אמרתי לו שלא נראה לי שאבוא. הוא לא ויתר, אמר שמחכים לי ושיש עוד חבר'ה שבאים. המקום של החיפוש הרוחני המשיך לדגדג לי אז בסוף הסכמתי. ארזתי מהר תיק עם כמה חפצים והזמנתי מונית. ההורים שאלו אותי לאן אני הולך - אם ההורים היו יודעים שאני הולך למשפחה דתית הם היו קושרים אותי למיטה, אז אמרתי להם שאני הולך למסיבה והם זרמו".

איך הייתה הנחיתה בסביבה כל כך שונה?

"האמת שזה היה מוזר מאוד. אפילו מפחיד. אבל משהו משך אותי לשם. נמשכתי לאור. הגעתי לקומה שהוא אמר לי שבה נמצא הבית, ואני רואה דלת חצי פתוחה. נכנסתי בקטנה כזה, ואני רואה זוג חב"די עם חמישה ילדים מסורקים, מוכנים לכבוד שבת קודש. חשבתי בלב שהלך עליי. מה אני קשור לשם. שאלתי איפה ירון, ואמרו לי שהוא גר ממול. הרגשתי הקלה גדולה, דפקתי על הדלת שלו וראיתי עוד שלושה חבר'ה כמוני. נכנסתי ושאלתי את ירון אם הוא שומר שבת, הוא ענה שכן אבל שאעשה מה שאני רוצה. אמרתי שאני רוצה לשמור ולכבד אבל לא יודע איך, והוא אמר 'פשוט תכבה את הפלאפון ויהיה בסדר. תכף נלך לבית הכנסת ומשם נזרום'.

(צילום: אלה אורגד)

"התחלנו ללכת לבית הכנסת, הגענו לאיזה בניין, עולים עוד קומה ועוד קומה ואני שומע שירה מאוד חזקה. נכנסנו סוף סוף, ואני קולט שיש שם איזה מאה איש. שמעתי ששרים חזק 'לכה דודי' וזה תפס אותי. הביאו לי סידור, מרוב שלא היה לי מושג החזקתי אותך הפוך, ואפילו אמרתי קטעים מתפילת ראש השנה ויום כיפור. נגמרה התפילה, וירון אמר שהולכים לאכול. חשבתי שנשב לאיזה סושי, או שהוא הזמין פיצה, אבל אנחנו מתקדמים לכיוון הבית שלו ואני רואה שהוא נכנס לדירה של החב"דניקים. ראיתי שהשולחן היה ערוך באופן מרשים ביותר, ושהאוכל נראה מדהים, וחשבתי לעצמי שאם זה ככה כל שבת אני מגיע לחב"ד יותר.

(צילום: יענקי אלהרר)

"הסעודה הייתה עשירה בחומר וברוח, ובכלל השבת כולה הייתה לי חוויה מעולה, ואמרתי לעצמי שאם מה שחוויתי חווים כל שבת אז זו טעות כל כך גדולה לא לשמור שבת. הייתי אז לגמרי חילוני, לא הנחתי תפילין, לא ידעתי שמברכים על אוכל, ממש כלום, אבל החלטתי להתחיל לשמור שבת. זה היה תהליך ארוך, לא קרה תוך שבת אחת וגם לא תוך עשר שבתות, אבל ברוך ה' בסוף זה קרה. וזה היה פתח משמעותי לכל הדברים הטובים שהגיעו בהמשך".

אני גיטרה

"הדברים התקדמו", מוסיף גרוסברג, "ופעם בחודש בערך הגעתי לישיבת חב"ד 'תומכי תמימים' ברמת אביב. וככה המשכתי להתחזק עוד ועוד כל הזמן. עדיין הייתי יוצא בשבתות עם חברים, בלי טלפון וארנק, פשוט יושב איתם. אחרי שנתיים העליתי הילוך, והתחלתי לשמור שבת כהלכתה. לאט לאט התקדמתי גם בחיצוניות, כובע במקום כיפה, ציצית בתוך המכנסיים, התחלתי להניח תפילין ולאכול כשר. וכמובן ללמוד תניא. התניא תפסה אותי חזק. אבל הזמן עבר, ועדיין לא עשיתי את המהלך הכולל. החבר'ה בישיבה הציעו לי לטוס לרבי, הם חשבו שזה מה שיעזור לי להשלים את המהלך. הייתי צריך להוציא ויזה אבל חשבתי שלא יתנו לי כי חשבו שאשאר. הלכתי לשגרירות להוציא ויזה לארה"ב, חשבתי שיעשו לי בעיות עם זה, אבל ב"ה קיבלתי ויזה. זה היה בח"י אלול, ובטוח זה עזר".

(צילום: יענקי אלהרר)

אנשים רבים מתארים את החוויה ב-770 כמשהו עוצמתי וסוחף.

"זה באמת מאוד חזק. את כל התאוריות והדיבורים ששמעתי על חב"ד וכוחה -פתאום ראיתי מול העיניים. לימוד התורה, מסירות הנפש למען כלל ישראל, מפעל השלוחים, הדאגה לכל יהודי, האש בעיניים. ראיתי את זה מולי והבנתי שאני רוצה להיות חלק מזה. חלק אמיתי, לא באמצע. חלק מהמהפכה שחב"ד עושה בכל העולם. כשחזרתי לארץ כבר לבשתי כובע, חליפה וכל מה שצריך. החלטתי להפסיק להסתתר. נכנסתי ללמוד כמו שצריך בישיבה ברמת אביב, בהמשך פגשתי את אשתי והתחתנו, וכיום יש לנו בני בנים הקרואים על שם שניים מאדמו"ר חב"ד – מנחם מנדל ושלום דובער. אני עדיין גר בתל אביב ומנסה להיות שליח כאן, להשפיע כמה שיותר טוב שאפשר".

כיצד אתה מחבר את המוזיקה שנהגת לנגן עם חייך החדשים?

"האמת שברוך ה' זה משתלב מצוין. המוזיקה היהודית יכולה להכיל המון גוונים בתוכה. ובכלל – בכל דבר אפשר להשתמש גם לטובה. הקב"ה ברא את כל מה שהוא ברא בשביל תכלית מסוימת. וכן, גם את מוזיקת ה'רוק'. אחד הדברים החשובים לי הוא לפנות לכל העולם, ולא רק ליהודים. לכן הוצאתי עד עכשיו בעיקר שירים באנגלית. יש לי רצון להפיץ בכל העולם שהיהדות מחפשת להביא חיבורים ושלום, למרות שלפעמים זה לא נראה ככה. יש ארגונים בעולם שרוצים להראות שהיהדות וישראל לא מאחדים ורק יוצרים בעיות ומלחמות. אבל חשוב לומר שזה לא נכון. להגיד את האמת.

(צילום: נח וולף)

"מעבר לכך, הקב"ה נתן לגויים את שבע מצוות בני נח, וזה מוכיח שגם לגויים יש חלק בתורת ישראל. זו השלמות הרוחנית שהם יכולים להגיע אליה. וגם על המצוות הללו הוצאתי שיר, באנגלית כמובן. בנוסף לכל זה הסינגל האחרון שנקרא 'דה גולדן רול', כלל הזהב, שמדבר על 'ואהבת לרעך כמוך'. שהוא באמת כלל הזהב ביהדות. השיר הוא בסגנון רוק מקפיץ, וכאן הרעיון היה להראות שהיהדות בכלל והחסידות בפרט שואפות לתיקון עולם, ושכל אחד צריך לאהוב את האחר כמו שאוהב את עצמו - גם אם הוא לא דומה לו. אם אתה אוהב מישהו שמתנהג בדיוק כמוך זה גם קשה, אבל פחות מאתגר. העניין הוא באמת לאהוב מישהו גם אם הוא מאוד שונה ממך.

"מעבר לשירים שאני מוציא ומקווה שיתפרסמו בכל העולם, ב"ה אני גם מנגן בהרבה מאוד הופעות ואירועים לכל סוגי הקהלים. אני מופיע המון במרכזי יהדות בכל הארץ, ושם בדרך כלל אני משלב את הסיפור האישי שלי עם שירים וניגונים חסידיים וחומרים מקוריים שלי. יש רב חשוב בחב"ד שמנחה אותי בדרך, כי לפעמים יש שאלות שצצות – קירוב זה עניין מורכב, והעצות שלו מאוד עוזרות לי ומכוונות אותי. וכמובן שאני משתדל שכל מה שאעשה יהיה לרצונו של השם יתברך".