המתנה הכי טובה שקנינו לאמא

זה היה לפני הרבה מאוד שנים, הייתי אז ילדה קטנה.

יום ההולדת של אמי קרב לבוא. ישבנו כל האחים, כשהגדול בן שמונה שנים, וחשבנו מה קונים לאמא לכבוד יום הולדתה.

לכל אחד מאתנו הייתה מטבע קטנה. ביחד זה הפך לסכום שבראייה של ילדים קטנים הוא סכום גבוה עד מאוד.

אחד מאתנו הציע לקנות לאמא מגבת חדשה. אחד חשב שאמא תשמח בסינר מיוחד, ועוד ילד הציע לקנות קופסא לתכשיטים. תיבה מנגנת.

על פי הרעיונות האלו, יצאנו לחנות השכונתית. הייתה זו חנות קטנה ועלובה באותם ימים. אבל אז, כשנסיעה ברכב לא הייתה פשוטה, וגם אנו היינו ילדים קטנים, לא חשבנו על חנות אחרת.

מגבת עלתה אז כסף רב, גם הסינר, וכמובן התיבה המנגנת שהייתה קופסה מיוחדת לאחסון תכשיטים.

"כמה כסף יש לכם?", שאל המוכר, לאחר שהבין שלא נצליח לרכוש מגבת יקרה, סינר למטבח או תיבה מנגנת שעליהם הצבענו.

הראינו לו.

אני זוכרת עד היום באיזה כבוד התייחס אלינו, כשהכסף שבידינו היה שווה כקליפת השום.

הוא ליטף את זקנו, והתיישב במקומו. הוא הסתכל סביבו וחשב לעצמו.

אנחנו הבטנו בו כמו במלאך שיכול לפתור את כל בעייתנו.

והנה, הוא באמת נפנה אלינו. "יש לי משהו" – הוא אמר.

הוא ניגש אל ארון צדדי והוציא משם קישוט. ברבור קטן עשוי חרסינה. חלק מהברבור היה שבור.

"אבל זה שבור" – אמר לי אחי בשקט.

"לא נורא" – לחשתי לו חזרה, "העיקר שיש לנו מתנה".

הבנו, בלי שאמרו לנו, שהכסף שלנו היה כסף קטן מדי, ושאם לא ניקח את הברבור השבור - אז לא יהיה לנו כלום.

הוא עטף לנו את המתנה.

הבאנו לאמא את המתנה.

איזה אושר פרץ מעיניה.

בעינינו הילדותיות הבנו שהיא פשוט מאוהבת במתנה, וברכנו בלבנו את האיש שידע מה למכור.

בהבנתנו הילדותית חשבנו שהיא לא רואה את השבר, וברכנו בלבנו על כך.

את הברבור הניחה אמא על מדף זכוכית בבית. עד היום (למעלה מ-50 שנה) הוא מונח על מדף שמור. חפצים רבים, הרבה יותר יקרים, כבר הושלכו מהבית. הברבור שם.

ברבור קטן, עלוב, שבור, נתן לנו במשך שנים להרגיש שאנחנו שווים. הצלחנו לקנות מתנת יום הולדת, אהובה כל כך ומרגשת כל כך. אם לא הייתה כזו, האם אמא היתה משאירה אותה על המדף כל כך הרבה שנים?

עד היום, כשמבטי נפגש בברבור הזוקף את קומתו, אני מרגישה מלוטפת. ילדה קטנה של אמא.