מיומנה של טלפנית: שיחה עם הכפיל של אבא שלי

באחד הפעמים ענה לי אדם מבוגר בשם אייזיק. לא מוכר כלל, וחדש במערכת. מיד כשהחל לדבר, התרגשתי מאוד. קולו היה כקולו של אבי, זכרונו לברכה. דומה כל כך, שהתאפקתי מלקרוא לו אבא. כל צורת דיבורו ההססנית, מבטאו הפלמי-צרפתי ואפילו טעויות הלשון שמאפיינות כל כך עולי ארצות מערב אירופה היו שמורות רק לאבי ז"ל. צורת הפנייה הצנועה, עם הרצון להיטיב וההתרגשות שהנה הוא עושה את הטוב ביותר – לתרום להידברות -. יכולתי לחתום על זה שהוא מחייך. הרי קולו של אדם מסגיר הרבה מאוד, והייתה שם הרבה ענווה.

לרגע דמיינתי שאולי אבא עשה גיחה מעולם האמת רק כדי שאשמע אותו. אולי ראו את הרצון העז שלו לעשות לי תמיד טוב. אולי אפילו שם לא יכלו לעמוד בפני רצונו. התגעגעתי לאבא כל כך. הקול המוכר כל כך עשה את בשרי חידודין חידודין. עד היכן יכול הדמיון להיות מושלם? דמיינתי שעוד רגע הוא יוסיף.

(מה שלומך, נחמהלה), "רגע, כמה צריך לתרום?".

"כמה שאתה רוצה, כמה שאתה יכול", ממש כמו אבא שלא היה בטוח שהוא עושה את המקסימום. "יש לך אשראי?".

"מצטער, אין לי אשראי, אבל אשמח להכניס לכם לחשבון הבנק". גם לאבא לא היה.

(אני מכניס לך לחשבון בינתיים 200 שקל, בסדר, נחמה?) "מאתיים שקל בינתיים, זה בסדר?", עדיין מהסס.

"כל מה שתעשה זו זכות גדולה".

(תגידי מה חשבון הבנק שלך. אני רק לוקח את העט. אני בתור לפקיד. אני כותב) "רגע . אני מחפש עט , מה החשבון שלכם. "רגע רגע", וכאן הוא קרא בקול, "נחמה, תביאי עט!".

הופה, מי זאת נחמה? לא יאמן, אבל מישהי בשם נחמה ענתה. אולי גם לו יש בת נחמה.

לאחר מסירת פרטי חשבון הבנק, הוא וידא וחזר שוב על פרטי החשבון בהתרגשות, שהנה הוא זוכה להיות שותף.

(את צריכה עוד טובה, אולי חסר לך משהו?) "אני יכול לבקש ממך טובה? תתקשרי בבקשה להזכיר לי להפקיד את התרומה".

"בעזרת ד'".

(נחמה, הרגע הכנסתי לך כסף לחשבון. הלוואי שלא יחסר לך כלום...) "להידברות מגיע הרבה. הלוואי שיהיה לי תמיד לתרום. אל תשכחי להתקשר כל חודש-חודשיים".

"ודאי שאתקשר, בלי נדר". וכי העלית על דעתך שאשכח? הלא בזכותך נזכרתי בכל השיחות שלי עם אבא.

השיחה הסתיימה, אבל הדמעות כמעט הרטיבו את פני, על הזכות לדבר עם הכפיל של אבי. הרי זה נתן לי הרבה כוח. מובן שזכרתי את שמו, והמשכתי הלאה לתרומות.

יום אחד ענתה לי נחמה.

"אבא שלך, אייזיק, נמצא?".

"אבא שלי? הוא בעלי...".

"אוי, סליחה, הייתי בטוחה שזה אביך".

"ממש לא. למה חשבת?", צחקה בקול.

"אין לי מושג למה, כך חשבתי". את לא תוכלי להבין, אבל פגשתי את אבא בדמותו. אם רק הייתי מציאותית יותר, הייתי מבינה שאייזיק נשמע מבוגר מאוד, ומסתבר שבניו ובנותיו כבר מזמן בגרו ועזבו את הקן.

כמובן שלא סיפרתי לה על הזיותי, אבל חשתי חובה לומר לה את הצדדים הטובים של בעלה, כי הרי אני מכירה אותם מאבי.

"בעלך הוא בן אדם מיוחד, הנכונות שלו לתת, הרצון וההתלהבות שלו להיות שותף בולטת במיוחד. הוא נשמע עניו אמיתי".

"מה את אומרת, איך הספקת להכיר אותו כל כך בשיחות קצרות כל כך? אבל היטבת להגדיר אותו".

"מסרי לו תודה מהידברות".

"אמסור לו את דבריך".

פעמים אנו מקבלים בונוס - מילה טובה, כסף או הארת פנים. אבל מסתבר שאף אחד לא חשב איזה בונוס הוא נתן רק מהעובדה שהזכיר לנו את יקירינו.