"צעקתי לרופא: 'אני רוצה לחיות', והוא בכה: 'מצטער, עשינו הכל'"

"לא רציתי למות, רציתי לחזור הביתה, לגדל את הילדים שלי, אבל הבנתי שהמצב שלי קשה מאוד-מאוד", כאשר צביה חסון אומרת את הדברים הללו היא מצטמררת וקולה רועד. 21 שנים חלפו מאז אותה תקופה קשה, בה היא חוותה את הטראומה הגדולה של חייה, כשנקלעה למצב רפואי מסובך, והובהר לה כי רק נס יוכל להשאירה בחיים.

"לעולם לא אשכח את הרגעים האלו", היא אומרת, "אני לא יודעת במה זכיתי שהקב"ה שלח לי את הישועה, אבל אני יודעת שהשליחות שלי היא לספר את הסיפור הזה, כדי שאנשים יבינו שגם במצבים קשים מאוד אסור להתייאש, ושיבינו גם דבר נוסף – את הערך העצום שיש לקבלות שאנחנו מקבלים – ערך שבמקרה שלי נתן לי את החיים".

"במקרה הטוב תאבדי שתי רגליים"

לפני 21 שנה הייתה צביה ימים ספורים לאחר הולדת בתה הרביעית. "נולדה תינוקת מתוקה ויפהפייה", היא מספרת, "אמנם מיד אחרי הלידה לא הרגשתי טוב, אבל באותם ימים הייתה שביתה גדולה של רופאים, ולא היה מי שיתייחס לתלונות שלי. כך שוחררתי הביתה, למרות שהרגשתי שמשהו לא ממש כשורה.

"שלושה ימים לאחר מכן הרגשתי כאבים איומים. נכנסתי להתקלח ופתאום לא הצלחתי לנשום. זעקתי לבעלי שאני חייבת להתפנות לבית החולים, ואז שמתי לב שהרגל שלי הפכה להיות סגולה. לא הייתי צריכה להיות חכמה גדולה כדי להבין שהמצב לא טוב, וכבר אז שיערתי שכנראה יש חסימה של כלי דם.

"לא היו לנו הרבה ברירות, לקחנו את התינוקת שהייתה אז בת עשרה ימים, השארנו אותה אצל אמו של בעלי שהייתה בת 75, ונסענו לקופת חולים, שם הפנו אותנו בדחיפות לבית החולים, אל חדר מיון שהיה מלא ועמוס, כיאה לשביתת רופאים. רק בגלל שהייתי חצי מעולפת שמו לב אליי".

מה הרופאים אמרו? הם נבהלו מהמצב שלך?

"זה כנראה היה שילוב גרוע מאוד של רגל סגולה וקושי משמעותי בנשימה, מה שגרם לרופאים להזמין לי בדיקת דופלקס שבודקת את מצב הוורידים. עברתי את הבדיקה לאחר שעתיים מאז שהגעתי לבית החולים, ובמשך כל הזמן הזה סבלתי מכאבי תופת נוראיים. כאבי הלידה היו כלום לעומת מה שחוויתי באותו זמן".

(צילום: shutterstock)

בינתיים בעלה של צביה תכנן את המסיבה הגדולה לרגל הולדת הבת. "הוא אפילו לא הבין את המצב המורכב, לא העלה בדעתו שאנחנו עומדים להעביר שבועות ארוכים בבית החולים", היא נזכרת.

אבל מהר מאוד התחוור לו מצבה הקשה של אשתו. "נקרעתי מכאבים פיזיים ברגליים", מתארת צביה, "סבלתי גם מקושי רגשי כי לא יכולתי להניק את התינוקת שלי, והייתי מלאה בדאגה ובנקיפות מצפון לשלומם של שלושת הילדים הגדולים שנשארו בלי אבא ואמא".

רק בשעות הערב חזרו אליה הרופאים עם תשובה. "התקבלו תוצאות הבדיקה והן לא טובות, את צריכה טיפול יותר אינטנסיבי", כך אמרו לה. צביה סברה בתמימותה שמדובר בטיפול אנטיביוטי, אלא שאז הופיעה בחדר רופאה שהסבירה לה שיש לה ברגל קריש שחוסם את מעבר כלי הדם, ולכן היא מצויה בסכנת חיים. לדבריה, הדבר היחיד שיוכל לעזור הוא טיפול חדשני ומאוד מיוחד שאין להם הרבה ניסיון בו.

השעה הבאה עברה עליהם במרוץ נגד הזמן: "בעלי ניסה לברר דרך שר"פ ועסקנים רפואיים, אך ככל שהוא בירר והעמיק יותר כך התברר לו שהטיפול שמוצע לנו אינו פשוט בכלל. בסופו של דבר שוחח בעלי עם עסקן רפואי מוכר והוא ביקש לשוחח איתי. הוא הניח את כל האמת על השולחן ואמר לי: 'המצב שלך לא פשוט, באחת מהרגליים יש לך קריש דם, וברגל השנייה המצב קשה. אם לא תנותחי אז במקרה הטוב תאבדי את שתי הרגליים'. כששאלתי מה יקרה במקרה הפחות טוב, הוא שתק, ואז אמר: 'עדיף שלא נחשוב על זה'".

צביה לא הייתה זקוקה ליותר מכך כדי לתת את הסכמתה לטיפול, וכך היא מצאה את עצמה מועברת לחדר הניתוחים. "אני זוכרת את עצמי באותם רגעים קריטיים, כשאני מבינה עד כמה שהמצב חמור, מתפללת להקב"ה ואומרת לו דבר אחד ויחיד: 'אם אתה מוציא אותי בחיים מכל הסיפור הזה – אני מבטיחה להתחזק בצניעות, לא אלך יותר עם מכנסיים'". צביה מדגישה כי זו הייתה מבחינתה קבלה גדולה, שכן היא אמנם הגדירה את עצמה תמיד כמסורתית, אך עד אז לא הקפידה כלל על לבוש צנוע. "הייתי אז בת 37, וידעתי שהחיים שלי לא ייראו עוד כפי שנראו. עם הקבלה הזו נכנסתי לטיפול".

"אחותי אמרה לאבא בחלום: 'תשמור מקום לצביה'"

הניתוח שהיה אמור להימשך שעתיים נמשך בסופו של דבר כשש שעות. "זה היה טיפול עם הרדמה מקומית, כך שסבלתי מכאבים ומצד שני הייתי מטושטשת מאוד, ולא ממש הבנתי מה קורה סביבי", מתארת צביה.

אבל יש פרט מצמרר שזכור לה מאותן שעות: "חלמתי חלום מאוד מפחיד, ראיתי את אבא שלי שנפטר כשנה קודם לכן, כשהוא חופר מסביב לבית שלי, ואחותי הגדולה ניגשת אליו ואומרת לו: 'אבא, תשמור מקום לצביה'. כשהתעוררתי מהטיפול הייתי מבוהלת מאוד, כי הבנתי שזה לא חלום טוב".

בדיוק אז הגיעה גיסתה לבקר אותה, ושמעה ממנה את הדברים. "גיסתי הייתה מקורבת מאוד לרב ידוע ומוכר. היא ביקשה ממני רשות לפנות אליו ולהעביר לו את שמי  לתפילה. נתתי את אישורי, ואז אחרי כמה דקות היא חזרה אליי וסיפרה שהרב אמר לה שהמצב שלי לא טוב, ולכן צריכים להחליף את שמה של התינוקת. השם שנתנו לה כמה ימים לפני כן היה 'ליאת אביה'. הרב אמר שזה שם לא טוב, ושצריכים להחליף אותו ל'לאה נחמה'. התגובה הראשונית שלי הייתה: 'מה פתאום? זה שם של חרדים!' אבל הגיסה ממש התחננה, ואני בסופו של דבר אמרתי: 'אם זה מה שיציל אותי, אז ששמה יהיה 'לאה נחמה'".

אלא שמהר מאוד הגיעה תפנית נוספת. "כעשר דקות לאחר מכן, הרב יצר קשר עם גיסתי ואמר לה: 'אני מבין שהמצב של גיסתך קריטי, היא מהלכת על חבל דק, צריכים לעשות שינוי שם מידי, אך לא ל'לאה נחמה', אלא ל'נסיה', כי רק נס משמיים יציל את האישה הזו'".

וכך באמת קראתם לתינוקת?

"כן", משיבה צביה, קולה נשנק, "עוד באותו יום בעלי הלך לבית הכנסת לעשות שינוי השם, זמן קצר לאחר מכן נגשו אליו הרופאים ואמרו לו שחייבים להוריד אותי שוב לחדר הניתוח, כי תוצאות הבדיקות לא טובות. יש מרכיב בדם שלי שמגיב בצורה הפוכה, ולכן המצב רק הולך ומחמיר".   

הבנת את מצבך?

"בוודאי שהבנתי. ידעתי שאני לא רוצה למות, אני רוצה לחזור הביתה ולגדל את הילדים שלי. בינתיים גיסתי הגיעה אליי עם צמר גפן טבול בשמן מיוחד, כסגולה כלשהי, גם עשו לי פדיון נפש, והתחושה שלי הייתה שעם ברכה של הרב, פדיון נפש, שינוי השם, וכמובן – הקבלה הגדולה שלי בנושא הצניעות, הטיפול חייב להצליח".

בכניסה לחדר הניתוח השכיבו הרופאים את צביה והודיעו לה שהם הולכים לשוחח עם פרופ' שאמור להנחות אותם לגבי הטיפול. "בינתיים נמנמתי קצת, עברו כמה שניות, אבל לי זה היה נראה כמו נצח-נצחים. אני זוכרת סביבי חושך מוחלט, לא ראיתי כלום, רק חושך, הרגשתי שאני עולה למעלה... ניסיתי לקרוא לרופאים, אבל קולי לא נשמע. בסופו של דבר הגיעה קרן של אור, ואחרי כמה דקות הופיעו הרופאים והמנתחת.

"ואז הרופא האחראי אמר לי: 'אנחנו ממש מצטערים, אבל אין טעם להמשיך לתת לך את הטיפול, כי הוא לא יהיה יעיל'. פתאום הבנתי את המצב שלי ואת המשמעות של הדברים, התפרצתי לתוך דברי הרופא וזעקתי: 'אבל אני לא רוצה למות, נעשה הכל כדי שהטיפול יצליח – נמכור את הבית שלנו, ניסע לטפל בחו"ל, בכל מקום בעולם, מה שתגידו– נעשה'.

(צילום: shutterstock)

"הרופא בעצמו בכה כשהוא אמר לי: 'גברת, אני מאוד מצטער. את המקסימום מבחינה רפואית כבר עשינו, באמת שמיצינו הכל. מה שנשאר לנו זה רק להתפלל'.

"בסופו של דבר הוחלט בכל זאת לנסות לטפל. הם העלו אותי על שולחן הניתוחים, ותוך כדי כך שמעתי אותם משוחחים על כך שזו הפעם השלישית בלבד שהם מבצעים את הטיפול הזה – אצל החולה הראשון זה הצליח, אצל השני נכשל ואילו אני החולה השלישית, שאצלי הצליח הטיפול באופן חלקי".

מחטים וצינורות ננעצו בשתי רגליה של צביה, הכאבים היו נוראיים, הטיפול חלף וטרם היה ברור מה מידת הצלחתו. "העבירו אותי לטיפול נמרץ, ושם אושפזתי במשך למעלה מחודש, כשהרופאים כל הזמן סקפטיים מאוד לגבי מצבי, מדווחים על דימומים בחלל הבטן, עליות ומורדות, ובעיקר חוסר וודאות לגבי העתיד".

"הנחתי את כיסוי הראש והרגשתי שמשהו מתחולל"

את הימים במחלקת טיפול נמרץ זוכרת צביה באופן מעורפל למדי. "הייתי מטושטשת מרוב תרופות, אבל הבנתי שמצבי גרוע, וגם ידעתי שאני מתגעגעת לילדיי עד כלות הנשמה. בינתיים אמא של בעלי בעצמה הייתה צריכה לעבור באותם ימים טיפול רפואי, כך שהיא אושפזה בבית החולים. נוצר מצב בו התינוקת הקטנטונת גדלה אצל הדודים, הילדים הגדולים יותר נזרקו מבית לבית, ואני שכבתי במצב קריטי כשאף אחד לא יודע מה צופן לי העתיד".

באחד הימים הגיעה גיסתה של צביה למחלקה, וסיפרה לה כי הרב התקשר אליה והתעניין בשלומה. "סיפרתי לו שאת עדיין מאושפזת והוא אמר שכדאי שתקבלי על עצמך קבלה נוספת", היא אמרה לה.

צביה מציינת שברגע הראשון היא חשה סוג של כעס, ואמרה לגיסתה: "כבר קיבלתי על עצמי לא ללכת עוד עם מכנסיים". אבל הגיסה התעקשה: "הרב המליץ שתקפידי על כיסוי ראש".

באותו רגע צביה נשברה. "זה היה נראה לי חסר היגיון – הרי אני עובדת בבית ספר חילוני, המורים שיושבים לידי בחדר מורים אוכלים סנדוויץ' עם נקניק כשהם שותים קפה עם חלב, הרב רוצה שיעשו ממני קרקס? התחננתי לגיסתי שתעזוב אותי ושתשאיר בצד את הרעיון ההזוי הזה. גיסתי באמת עזבה, אבל בעלי התחנן ובכה כמו ילד קטן: 'בבקשה, את רואה שאין שום דבר אחר שעוזר, תנסי את זה, תקבלי על עצמך לכסות את הראש'. חזרתי שוב ושוב על המילה 'לא', אבל בעלי התעקש והודיע שהוא לא עוזב אותי ולא יוצר לעבודה, עד שלא אתחייב.

"בסופו של דבר אמרתי לו: 'בלי נדר אשים כיסוי ראש', אבל בעלי לא הסתפק בכך, הוא אמר לי: 'תגידי עם נדר', ואני שרק רציתי שיעזוב אותי במנוחה, התחייבתי: 'עם נדר אשים כיסוי ראש'. רק אז הסכים בעלי לצאת, ואני נשארתי בבית החולים עם הידיעה שהתחייבתי על הדבר הגדול ביותר בחיי".

ימים ספורים לאחר מכן הגיע הרב בכבודו ובעצמו לבקר את צביה בבית החולים. "הרופאים אישרו לנתק אותי מהמכשירים למשך כ-20 דקות, כדי שאוכל לשוחח עם הרב", היא מספרת, "והשיחה אתו הייתה מרגשת, עדינה וכל כך מכבדת. אחרי שהוא הסביר לי על החשיבות הגדולה שיש בכיסוי הראש אצל אישה נשואה, אמרתי לו: 'אני מבינה את זה, וגם יודעת שנדרתי נדר ושאני חייבת לקיים'. ואז הרב שאל אותי: 'אם אגיד לך ברגע זה לכסות את הראש, כך תעשי?' ואני השבתי 'כן'. באותו רגע הרב פנה לבעלי וביקש ממנו: 'לך לקנות לאשתך כיסוי ראש'. בעלי התכוון לקנות בחנות המתנות מתחת לבית החולים, אבל הרב עצר אותו והודיע: 'תיסע למאה שערים ותבחר לה כיסוי ראש מכובד לשבת וכיסוי ראש ליום-יום'".

צביה עוצרת את דבריה וקולה נרגש: "מדהים לראות כמה גדול הכוח של תפילה ואמונה, וכמה גדול כוחו של הקב"ה. בעלי קנה לי עוד באותו יום כיסוי ראש לבן, יפהפה, ועוד כובע אלגנטי, הוא גם תלה מאחוריי פלקט גדול עם הכיתוב 'המלאך הגואל אותי'. אחר כך ברכתי: 'שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה', קשרתי את המטפחת על הראש, והרגשתי שמשהו מתחולל בתוך הגוף שלי. לא ידעתי להסביר מה בדיוק, אבל כמה שעות לאחר מכן לקחו ממני הרופאים בדיקות דם והודיעו שהמצב משתפר. לאחר 24 שעות בישר לי הרופא שאני עוברת למחלקה פנימית רגילה. הוא בעצמו לא ידע להסביר מה קרה, ואיך זה שאחרי כמעט חמישה שבועות שהייתי במצב קריטי השתפר מצבי, אבל אני הבנתי שקרה כאן משהו מעבר לטבע".

כאשר הועברה צביה למחלקה הפנימית קרה גם דבר גדול נוסף. "ראיתי שיש התרחשות גדולה סביבי, אבל בעלי ובני משפחתי התעקשו לשמור על הווילון סגור. פתאום בעלי הופיע כשהוא גורר עריסה. זו הייתה התינוקת המתוקה שלי. לא אשכח את הרגע הזה בכל חיי. בכיתי, צחקתי, נישקתי אותה, לא הייתי מסוגלת לעזוב אותה... שמונה ימים לאחר מכן הושלם הנס, כאשר שוחררתי מבית החולים".

* * *

תהליך ההחלמה של צביה לא הסתכם ביום אחד. "חלפו חודשים ארוכים עד שנגמלתי מההליכון הרפואי – דבר שאיש מהרופאים לא האמין שיקרה, בהמשך השתמשתי במקל, ולאחר מכן אפילו אותו לא הייתי צריכה", היא מפרטת, וגם מוסיפה: "אני מספרת את הסיפור שלי 21 שנים אחרי שהוא התרחש ומרגישה שהנס מלווה אותי עד היום. ריבונו של עולם נתן לי את החיים במתנה, ובכל בוקר כשאני קמה וממלמלת 'מודה אני לפניך', אני מתכוונת לכל מילה. הקב"ה הוא היחיד שדואג לנו ומחולל לנו ניסים, צריכים רק לתת מעצמנו ולבקש".