לכל ילד יש סיפור: קיצוצי מילים

כעשרים אנשים הגיעו לחנוכת הבית. הרב גולדשטיין קיבל כל אחד מהם במאור פנים.

אני, אילן החלילן, עמדתי בפינת החדר וחיללתי מנגינות שקטות.

גם ילדים רבים הופיעו. היו אלו חבריו של יעקב, בנו של הרב גולדשטיין. הם גרו בסביבה, ופשוט לא יכלו להרשות לעצמם להפסיד.

שבוע לפני שהגולדשטיינים עברו לדירה החדשה, כבר ניסח יעקב את ההזמנות. הוא כתב לכל אחד מחבריו הזמנה מפורטת, ובה הזמינם לקחת חלק במצווה.

וכך רשם יעקב למרדכי כץ, החבר הטוב ביותר שלו: "לחברי היקר, מרדכי! ברוך ה' עברנו לדירה חדשה ומרווחת. אני מזמין אותך, בתור חבר טוב, לבוא ולהשתתף איתי בשמחה הגדולה: שמחת חנוכת הבית! בבקשה ממך, השתדל לכבד אותי בנוכחותך! בתודה מראש, חברך לתמיד, יעקב".

לכל חבר מחבריו כתב יעקב מכתב מפורט כזה, והילדים, שלא היו מסוגלים להשליך מכתב כה יפה לפח, וגם חששו להשליכו כיוון שהכיל מילים קדושות כמו: "ברוך ה'" ו"חנוכת הבית", הגיעו למסיבה, כל אחד והזמנתו בידו.

"הי", צחק יעקב, "חשבתם שלא אכניס אתכם ללא הזמנה?".

כשתם טקס קביעת המזוזות בדירה והכול ישבו אל השולחנות, חזר יעקב על שאלתו: "נו, באמת, תסבירו לי, אתם רוצים לומר לי שבאמת חשבתם שצריך להראות הזמנה בפתח?".

"לא חשבנו כך", צחק מרדכי, "אבל לא יכולנו להיפרד ממנה. מאיפה אתה יודע לכתוב כל כך יפה?".

יעקב הרגיש לא נוח שמהללים אותו. הוא הצטנע וענה: "זה לא כל כך מיוחד, מה שכתוב פה, רק שכאבו לי הידיים, כי העתקתי את ההזמנה שלושים פעמים בערך".

"באמת?", התפלא אפרים, "למה לא צילמת?".

"רציתי לחסוך להורים שלי כסף".

"ו... למה לא חסכת במילים, כדי שהמכתב יהיה קצרצר?", שאל איתמר. "יש במכתב הזה המון מילים מיותרות. אם היה קצר יותר, היית יכול להכניס כל הזמנה לדף הרבה יותר קטן".

איתמר פרש את הדף לפניו על השולחן, הצביע וקרא: "'לחברי היקר, איתמר'. יכולת במקום זה לכתוב רק: 'לאיתמר'".

"לא, מה פתאום?", התרעם יעקב, "אם היית סתם איתמר לא היית מוזמן בכלל".

"נו, טוב", נכנע איתמר, והמשיך לקרוא את הכתוב: "'עברנו לדירה חדשה ומרווחת'. ומה חשבת, שלא ידעתי את זה? אתה מדבר על כך כבר כמה חודשים, יכולת לרשום רק את ההמשך".

יעקב התרגז: "באמת? עד שסוף סוף עוברים לדירה חדשה ומרווחת, אתה רוצה שאחסוך במילים על זה? זה ממש מסמר ההזמנה".

"ותראה את ההמשך", הוסיף איתמר: "'אני מזמינך להשתתף בשמחה הגדולה: חנוכת הבית!'. אתה מוכן להסביר לי בשביל מה הכפילות הזו? מה, אתה צריך ללמד אותי שחנוכת הבית זו מצווה גדולה? נראה לך שאני לא יודע את זה? למדנו את זה אפילו בכיתה!".

"אז מה?", קם יעקב ממקומו. הכוס שעל השולחן התהפכה וכל המיץ נשפך. "למצווה גדולה צריך לתת הדגשה גדולה!".

"ומה עם ה'בבקשה', וה'תודה' של הסוף?", התערב עכשיו ברוך.

"ומה עם ה'בס"ד' וה'בעזרת ה'', זו גם כפילות", בנימין לא טמן ידו בצלחת.

"ו'חברך לתמיד'?", התפרץ גדי. "מה חשבת, שבלי ההצהרה הזו לא הייתי בא?".

יעקב לא הסכים עם שום מילה ממילות הקיצוצים האלו. הוא קרא בקול רם: "אתם סתם כפויי טובה. אני מנסה לכבד אתכם, ואתם טוענים שהכול מיותר? שווה להתאמץ בשביל להיות אסירי תודה. אתם לא חושבים כך?

"אני מנסה לכבד את ה', לומר שכל מה שקורה לנו זה הכול בזכותו, ואתם אומרים שזו כפילות? שווה לכתוב פעמיים ושלש ואפילו ארבע פעמים שה' הוא האלוקים, לא?".

הילדים צחקו. "סתם צחקנו", הם הדגישו ואמרו, כאילו שיעקב לא הבין את זה. גם יעקב נדבק בצחוק, ורק אני, אילן החלילן, נעמדתי במקומי, הסתכלתי לחלל החדר וחיללתי: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא המתים יהללו...". ניגנתי וניגנתי וחיללתי במלוא כוחי.

בן רגע קט השתתקו המתווכחים, הקשיבו לנגינה, ויעקב אמר: "זהו, אז אני מרוצה מההזמנות ששלחתי. אני לא מסכים עם שום מילה שלכם! שום מילה! כל עוד יש לנו פה ויש גם עיפרון, אנחנו חייבים לדעת להודות על הכול, ולכבד את ה' - וגם, להבדיל את החברים".

הילדים הצטרפו לשירה יחד עם החליל שלי. מצב רוחם היה מרומם, ואני הרגשתי ששוב, כמו תמיד, הצלחתי לחלל את השיר הנכון במקום הנכון.

לרכישת ספרי מנוחה פוקס, לחצו כאן.