מתנועת הנוער של מרצ לחסידות חב"ד: מורן קורס בסיפור חיים מטלטל

כשהיתה בגיל העשרה, הבטיחה מורן קורס לעצמה שהיא לעולם לא תתחתן, לא תביא ילדים לעולם, ובטח שלא תהיה שומרת מצוות. היא היתה פעילה אז בתנועת הנוער של מרצ, חברה לערבים מתוך תחושת נאורות, והלכה באדיקות לכל הפגנה של "תנו לחיות לחיות". בנוסף, התנדבה מורן בסדנאות "מהות", בעמותה לנוער בסיכון ובמחלקת ילדים בבית החולים. כל זאת בזמן שהיא עצמה עברה טלטלות רבות, והגיעה למקומות לא פשוטים. אולם ברבות השנים הפכה הנערה שונאת ה'דוסים' לחסידת חב"ד, אמא לשישה. את דרכה אל היהדות היא החלה בזכות לא אחר מאשר ילד קטוע רגל בן 7, שהראה לה באופן מוחשי מהי אמונה בה'.

כולם שבים

"גדלתי בקרית אונו, הבת הקטנה מבין ארבעה, וכשהייתי בת 7 הוריי התגרשו", פותחת מורן את סיפורה. "עם השנים, שלושת אחיי הגדולים חזרו בתשובה, כל אחד בדרכו שלו. זה התחיל אצל אחותי, כאשר היא היתה בצבא. עלו אצלה שאלות על החיים, ובדיוק באותו זמן בחור איתו היא היתה בקשר החל להתקרב ליהדות. עברו עליו כמה ניסים גדולים, שהוא לא יכול היה להתעלם מהם. אחד מהם היה בלילה בו הוא שמר כחייל ליד ג'נין. בשלב מסוים הוא שמע רעש בשיחים שמולו, וכמה שניות אחר כך נורה לעברו צרור כדורים ארוך. הכדורים יצרו סימנים רבים על הקיר מאחוריו, ואילו הוא יצא ללא פגע. זה היה נס אדיר, וחבר שלו, בחור שומר מצוות, אמר לו כי עליו להודות לה' על החיים שקיבל במתנה. כאות תודה, המליץ לו החבר להתחיל להניח תפילין, והסביר לו ארוכות על מהות המצווה. זו היתה תחילת ההתקרבות שלו ליהדות, ובהמשך הוא קיבל על עצמו עול תורה ומצוות באופן מלא. בשלב מסוים, הוא אמר לאחותי שהיא מוזמנת להצטרף אליו בתהליך ההתחזקות, או שהם ייפרדו. כך החלה גם היא את תהליך התשובה שלה, והיום הם נשואים באושר, הורים לשמונה ילדים".

תהליך התשובה הדביק גם את אחותה הבכורה של מורן. "היא היתה אז כבר אמא לשני ילדים, ראתה מהו שולחן שבת, והחליטה שגם היא רוצה כזה דבר מיוחד. בעולם בו לא שומרים מצוות יש כל הזמן הסחות דעת - מכשירים ניידים, מסכים ועוד, ואילו היופי הזה גילה לה שאפשר להתמקד נטו ביחד המשפחתי. היא נרשמה לסמינר של ערכים, אך בעלה התנגד לכך. לכן אחותי אמרה לו, שבזמן שהיא תשב בשיעורים, הוא ילך לבריכה. אלא שמשהו אחד השתבש, והוא שבבריכה לא היו מים. כך מצא גם הוא את עצמו יושב בשיעורים, והתחבר ליהדות. היום הם הורים לחמישה ילדים".

אחיה של מורן מצא את דרכו אל היהדות דווקא דרך המדע. "הוא למד במכון ויצמן, ובאחד הימים הגיע לדבריו של אלברט איינשטיין, האומר שעולם מתוחכם כמו שלנו לא יכול להיברא מעצמו, וחייב להיות בורא שיצר אותו. בעקבות אותה תובנה, ובכלל ההסתכלות על הטבע, הוא הגיע לישיבה, והיום הוא אב לחמישה, שומר מצוות".

מדרון חלקלק

במקביל לחזרתם של אחיה בתשובה, רק החלה מורן את גיל ההתבגרות רווי הטלטלות. "הייתי אז במגמת אמנות באחד מבתי הספר הנחשבים באזור המרכז, רקדתי סלסה, והופעתי על במות נחשבות במקומות רבים. עם זאת, ממש באותו זמן התחלתי גם להסתובב בחברה לא פשוטה, כאשר בני הנוער סביבי הגיעו אמנם מבתים עשירים בתל אביב והרצליה, אך פרצו גבולות רבים. אני, למשל, גלשתי באינטרנט, ופגשתי אנשים שאף פעם לא היו כפי שהם הציגו את עצמם על המסך. הבריחה הזו של כולנו הגיעה מתוך כמיהה ליותר אהבה ויחס, והשתקה של הכאב דרך בריחה למקומות הרסניים".

יחד עם זאת, מצאה לה מורן מקומות התנדבות רבים. אולם גם שם לא היתה המציאות פשוטה, ומכל מקום כזה, היא יצאה עם מסקנה לחיים. "בגיל 13 הגעתי לעמותת 'עלם', המסייעת לנוער במצוקה", היא נזכרת. "התפקיד שלי היה לצאת לרחוב, לדבר עם בני נוער, ולהזמין אותם לארוחה בחינם באחד מבתי הקפה בתל אביב. ישבנו שם לדבר על החיים, ובשלב מסוים היתה מצטרפת לשיחה עובדת סוציאלית. אחרי שזה קרה, אני הייתי מוצאת איזשהו תירוץ ויוצאת מהזירה, ובני הנוער היו ממשיכים בשיחה איתה, וכך מגיעים גם לטיפול. אילו מישהו מבוגר היה מזמין אותם לתוך בית הקפה, הם היו מרגישים מאויימים ולא רוצים להיכנס, לכן התפקיד שלי בכל הסיפור הזה היה חשוב כל כך".

ההתנדבות ב'עלם' הפגישה את מורן עם הסיפורים הקשים ביותר. "דיברתי עם חבר'ה שהיו גדולים ממני בכמה שנים, ושמעתי על מצבים נוראיים אליהם הם הגיעו. הם כולם שמו לעצמם גבול, ובהתחלה למשל, אמרו לעצמם שסיגריות כן וסמים לא. אבל לאט לאט כל אחד הרחיב את הגבולות שלו, והרשה לעצמו קצת יותר. כך הם הגיעו עם הזמן לחוסר שליטה בהתמכרויות, להפקרה של גופם ונפשם, ולפעמים אפילו לסכנת חיים.

"אני זוכרת, למשל, מישהי שהתחננה לישון אצלי בבית, אך העובדת הסוציאלית מנעה את זה בתקיפות. היא הבהירה לי כי אם אותה בחורה תגיע לביתי אפילו פעם אחת, היא תפתח בי תלות וגם תגנוב את חפציי, משום שכבר אין לה שליטה על מעשיה. היה קשה מאד לראות בחורה במצב כזה ולסרב לעזור לה, אבל הבנתי שאין לי ברירה. בכל אופן, מתוך הקשבה לכל כך הרבה סיפורים מורכבים, הרגשתי באופן ברור שמשהו במדרון החלקלק הזה, בו הייתי נתונה גם אני, הוא לא נכון. מצב זה הוביל אותי להבנה שאני לעולם לא אתחתן, ובטח שלא אלד ילדים ואגרום להם כזה צער. לא ידעתי איך להגדיר את זה באותה תקופה, ורק אחרי שבגרתי וחזרתי בתשובה הבנתי בדיוק מה היה שם. הבנתי שאם אדם הוא עבד של התאוות שלו, הוא רק נופל יותר ויותר. בנוסף, היום אני יודעת שמנגד, עבד ה', אשר מחובר לעשיה משמעותית, עולה ומתעלה.

"בכל אופן, אותה תחושה הובילה אותי לכמיהה למשהו אחר, עוד לא ידעתי מהו, אבל ידעתי בבירור איפה אני לא רוצה להיות".

טלי, אשתו של עמי מימון, משתפת ברגעי ההתמודדות עם שמואל - בנה השביעי, שחלה וסבל מנכות ומוגבלות קשה. מורן קורס פגשה אותה בראיון עטוף בכאב והמון אמונה:

התנדבות הרסנית

במקביל, התנדבה מורן גם בגרינפיס, עמותה המעודדת שמירה על איכות הסביבה. "כבר מגיל 11 בחרתי להיות טבעונית, ובהיותי בת 15 הצטרפתי לארגון", היא אומרת. "היתה להם ספינה עם חדרים שונים, בה הם ממחישים את נושא השמירה על העולם. אני הדרכתי שם קבוצות, סיפרנו לאנשים על החור באוזון, ועד כמה חשוב לא להשתמש במוצרים חד פעמיים. אלא שבלילה, אחרי שכל המבקרים הלכו, המציאות נראתה אחרת. היו כאלה שנשארו לישון בספינה, ושם הם חגגו עם יותר מידי ירוק, שגרם להם להתעופף אל מעבר לגופם. אנשים נשואים לא שמרו על נאמנות זוגית, ובכלל כל הגבולות נעלמו.

"אני בתוכי הרגשתי תחושת גועל, ולא הבנתי איך אנשים ששומרים על ערך כמו איכות הסביבה, בוגדים בערכים חשובים פי כמה, כמו שמירה על כבודם העצמי ועל גבולות הקשר הזוגי שלהם. הם נראו כלפי חוץ כל כך ערכיים, אך בפנים המצב היה רקוב. ושוב שאלתי את עצמי - איפה יש ערכים אמיתיים?"

מקום התנדבות נוסף, בו לקחה מורן חלק, הוא עמותת SOS למען בעלי חיים. "הפגנו בכל מיני מקומות, ואחת ההפגנות היתה נגד מפעל שעשה ניסויים על בעלי חיים, עבור מזון לתינוקות. נכנסנו לתוך כלוב ענק כדי להרגיש כמו החיות, ופתחנו בשביתת רעב. ההפגנה באמת הצליחה, והניסויים על חיות באותו מפעל פסקו, אלא שבעקבות זאת, על פי מה ששמעתי תקופה אחר כך, הם הוציאו פורמולה שפגעה בחייהם של תינוקות. הייתי מזועזעת אז מההבנה שבעקבות אותה הפגנה נפגעו חיי תינוקות רכים, וראיתי איך לפעמים רחמים על חיות יכולים להוביל לאכזריות על בני אדם. שוב פגשתי אנשים שרוצים לעשות טוב, אך עושים זאת במקום הלא נכון ובאופן לא מדויק, ואני רציתי כל כך משהו אחר, אמיתי יותר".

ואם לא די בזה, הדריכה מורן גם בצופים. "הראשג"ד, שהיה המדריך שלנו, העביר לנו חומר, אותו לימדנו אנחנו את החניכים. באחד הימים הוא סיפר לנו על השואה, איך היא הגיעה בהדרגה, ואיך בהתחלה רק הגבילו את היהודים בהגבלות שונות. ואז הוא הסביר לנו, שזה בדיוק מה שאנחנו עושים לערבים. זה היה בתקופה בה שמעון פרס דיבר על מזרח תיכון חדש, ואם יש משהו שכואב לי מאד מהעבר שלי, הוא שהעברתי את הערכים האלה לחניכים שלי הלאה. היו לי אז הרבה חברים ערבים, וזה היה נחשב 'מגניב' ממש. הדבר המעניין הוא, שככל שהעמקתי באידיאולוגיה הזו, כך שנאתי יותר ויותר את החרדים, וראיתי בהם את מקור כל הצרות. משם למדתי בהמשך שמי שמרחם על אכזרים מתאכזר לרחמנים".

נראה שעם כל המקומות המבולבלים שהגעת אליהם, היה בך צמא גדול לאמת

"כן, ואת העניין הזה אני חייבת לזקוף לזכות האחים שלי, שלא הפסיקו להתפלל עליי. אחותי ראתה באותה תקופה נערה שנכנסת למקומות לא בריאים, ובכל זאת המשיכה לשאת תפילות עבורי מול נרות השבת. אחי גם אמר לי שהוא תמיד ידע שאחזור בתשובה, כי ראה את החיפוש הגדול של הנשמה שלי. כיום ברור לי שרק בזכות כל התפילות האלה, נשארתי שמורה ומוגנת, למרות כל מה שחוויתי. יש פסוק מתהילים שהולך איתי כבר שנים: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע', ובאמת זכיתי להיות עטופה, גם בתקופות בהן לי עצמי לא היה שכל להתמודד באופן נכון".

בהיותה בת 16, הגיעה מורן גם לסדנת "מהות". "מדובר בסדנה בה אנשים לומדים לפרוק כעסים, לסלוח, ולאהוב את עצמם. מגיעים לאותן סדנאות אנשים עשירים, בני 40+, כאלה שנחשבים מסודרים בחיים. יש להם הכל, ובכל זאת - חסרה להם אהבה והם הולכים עם הרבה מאד כאב בלב. באחד הימים, התחלקנו לזוגות, ואישה בת 60 בחרה בי להיות הדמות של אמא שלה. היא החלה לצעוק על אותה דמות והכפישה אותה ברמות קשות, ואני הייתי המומה מגודל הכאב שהיה לאישה הזו בלב. כשיצאתי מאותו ערב, שאלתי את עצמי - האם גם אני אראה כך בגיל 60, מלאת כעסים וכאב? ובכלל - האם גם אני אהיה רעבה כל כך לאהבה עד גיל מבוגר? לאותם אנשים לכאורה היה הכל, אבל היתה חסרה להם מהות פנימית, ואני רציתי משהו אחר, אבל שוב - לא ידעתי מהו".

ובכל זאת, בשביל זה הם הגיעו לסדנא, כדי ללמוד דרך חיים נכונה

"כן, אבל היום אני יכולה לומר, שהם דיברו הרבה על אהבה שאדם נותן לעצמו, ושכחו את הקשר עם ה'. כאשר אדם לומד לאהוב את עצמו זה חשוב, אבל הוא עדיין נמצא במקום בו הוא עושה את מה שנוח לו, ולא את מה שנכון עבורו באמת. לעומת זאת, התורה מכוונת אותנו לחיות חיים המכוונים לא לפי מה שנוח לנו, אלא לפי מה שנכון לנו באמת. כאשר אדם עובד את ה', יש לו מטרה גדולה יותר מאשר רק לשים את עצמו במרכז. לדוגמה, אדם שאוהב את עצמו ועושה את מה שנוח לו - מתגרש כאשר לא טוב לו בנישואין, ואילו אדם שעושה את מה שנכון - מתמודד עבור חיי הנישואין שלו למרות הקושי, ועושה עבודה פנימית עם עצמו, כדי לבנות בית יציב וטוב. מי שהקב"ה הוא מרכז חייו, ולא הוא עצמו, זוכה לעבודה פנימית מדויקת בהרבה, ולצמיחה מהמשברים ברמה אחרת".

לפני כ-5 שנים חדר מחבל לביתה של משפחת אריאל דרך חלון חדרה של בת ה-13.5. בפיגוע זה נרצחה הלל הי"ד, ומאז אמה רינה מנציחה את זכרה בדרכים שונות, ביניהן בספר מיוחד לבת מצוה, שבו אם ובת יוכלו ללמוד ביחד הלכות. מורן קורס פגשה את האם השכולה, שמעה ממנה על רגעי האימה ועל הסיפורים המרגשים בעקבות ההנצחה:

ילד בן 7 מחזיר בתשובה

את הצמא הגדול של מורן לאמת, הרווה דווקא ילד קטוע רגל בן 7. "בהיותי בת 17 התנדבתי במחלקת שיקום ילדים בתל השומר, ונהגתי לשמור בלילות על ילדים שהיו מאושפזים לאורך זמן", היא מתארת. "היה זה בתקופת האינתיפאדה השניה, ולמקום הגיעו לא פעם ילדים שעברו פיגועים. אחד מהם היה עשהאל שבו, שהיה אז בן 7. מחבל נכנס לבית שלהם ורצח את אמו ושלושת אחיו לנגד עיניו. הוא עצמו ניצל בזכות אחותו שנפלה עליו, ובגלל רגע אחד בו עצר את נשמתו, כאשר המחבל בא לבדוק אם הוא מת. עשהאל איבד את רגלו, אשר נורתה באותו פיגוע, והיה מאושפז לאורך זמן. בלילות בהם הייתי לצידו, נפעמתי מכמות האמונה שהיתה לילד הצעיר הזה. שאלתי אותו איך הוא מקבל את מה שקרה, והוא אמר לי שיש אלוקים בעולם, ושכל מה שהוא עושה זה לטובה. היה לו קשה, הוא כאב מאד, אבל היתה בתוכו איזושהי קבלה שקטה ואמיתית של מה שקרה".

ביום אחר, הגיעה מורן לבית בו נפגע עשהאל. "אביו הגיע לשם בפעם הראשונה לצורך צילום כתבה ל-CNN, ואני ראיתי אותו בוכה מול אלבום התמונות של משפחתו, אשר היה אחד השרידים היחידים מהשריפה שפרצה בבית בעקבות הפיגוע. הוא הסתובב בין עקבות המחבל לטיפות הדם, שעדיין היו על הרצפות. זה היה מזעזע, ומאוחר יותר שאלתי אותו איך זה הגיוני שאחרי כל מה שהוא עבר, הוא לא זרק את הכיפה, ועדיין ממשיך להאמין. המשכתי גם לתהות באוזניו איך הוא לא כועס על הקב"ה על מה שעשה לו. הוא ענה לי, 'אני לא כועס על הקב"ה, אלא מודה לו על שנתן לי את אשתי והילדים. הם היו המתנה של החיים שלי, וה' שנתן הוא זה שעכשיו לקח'. אחרי התשובה שקיבלתי ממנו, נותרתי ללא מילים. הוא באמת היה במקום של הודיה, ואני לא הצלחתי להבין מאיזה חומר אנשים כמוהו קרוצים".

בני משפחת שבו לא היו היחידים שפגשה מורן. "ראיתי בבית החולים דתיים וחילונים שעברו פיגועים, ושמתי לב איך בצד החילוני יש יותר כעס והתפרקות, ואילו בצד הדתי אנשים מצליחים להתמודד בצורה מאמינה יותר, לאסוף את עצמם מהכאב ולהמשיך קדימה. המראה הזה לא אפיין רק משפחה אחת, אלא חזר על עצמו פעם אחר פעם. בלילות הארוכים שלי שם, היו לי אינספור שיחות עם אנשים, והעליתי בפניהם את כל השאלות שעלו במוחי. בהתחלה חשבתי שזה משהו באופי שלהם, אך הם הסבירו לי שהאמונה בה' נותנת להם את הכוח. מה שהדהים אותי, הוא לגלות איך בסדנת המהות פגשתי אנשים עשירים, אך חסרי עוצמה פנימית, ואילו פה אנשים, דווקא בכאב שלהם, שידרו מתוכם עוצמות אדירות".

צדיק בחלום

המפנה שהחל בבית החולים, צבר תאוצה בזכות כמה מילות עצה שנתנה לה אחת ממשתפות סדנת המהות. "היא אמרה לי 'יש לך נשמה גבוהה, המקום שלך הוא לא כאן, מתאים לך ללכת ל'אסנט', מספרת מורן. "שבוע אחר כך כבר עליתי לצפת, בלי לתאם מראש עם אף אחד ובלי לדעת לאן בדיוק אני מגיעה. כאשר ירדתי מהאוטובוס, ראיתי חבורת בנות לבושות בצניעות שהולכת לכיוון מסוים, והחלטתי ללכת אחריהן. אותן בנות הגיעו בדיוק ל'אסנט', וכשנכנסתי, ראיתי מולי הרבה אנשים חרדים והתחלתי לחשוש. אבל כבר הגעתי לשם, וגם גיליתי שנותרה בכל המתחם רק מיטה אחת פנויה. כך נשארתי שם לאותה שבת". 

בליל שבת, חלמה מורן חלום מיוחד. "בחלום ראיתי מול עיני אדם צדיק. היתה לי אז קרובת משפחה במצב רפואי לא פשוט, ואותו צדיק אמר לי כי הרפואה שלה תהיה בזכות ההתקרבות שלי לה'".

מה חשבת כשהתעוררת?

"הייתי בהלם, לא הבנתי מה עושה אדם צדיק אצלי בחלום, ועוד יותר נדהמתי לראות את פניו של הצדיק הזה בתמונה על הקיר, ולגלות שזה הרבי מליובאוויטש. נדהמתי גם מעצם המחשבה שתהיה השפעה על הריפוי של קרובת משפחתי בזכות ההתקרבות שלי לה', וההבנה הזו עוררה אותי והזיזה אצלי משהו בנפש".

באותה שבת התקיים במקום סמינר, ומורן נכנסה לשיעור התורה הראשון בחייה. "לא הבנתי מילה ממה שהרב דיבר, אבל הרגשתי שבמילים שלו יש אמת. זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה חשתי שהאמת לא נמצאת ברעש ובצלצולים, אלא בקול דממה דקה. כל החיים שלי היו מלאי אקשן מטורף, ואילו דווקא פה, בשקט הזה של מילות הרב, היה משהו אחר".

כאשר חזרה מורן מאותה שבת, היא סיפרה על החלום לאחותה, וזו הציעה לה לקבל על עצמה משהו לרפואתה של אותה קרובת משפחה. "הרגשתי כי עליי באמת לעשות זאת, ואחרי החוויה המיוחדת שהיתה לי ב'אסנט', החלטתי לקחת על עצמי שמירת שבת. אני זוכרת איך בהתחלה חברה התקשרה אליי בליל שבת, ושאלה אם ארצה לבוא למסיבה. עניתי לה שאני לא יכולה כי החלטתי לשמור שבת, והיא הסבירה לי שאם ככה, אז גם בטלפון לא שייך עבורי לדבר. בעקבות הדברים שלה, השבת הבאה עברה עליי בשיעמום גובר, כי הבנתי שאסור לי לעשות כל מיני דברים, אבל לא ידעתי מה אוכל להכניס לזמן שלי במקומם".

לקראת השבת השלישית אותה שמרה, כבר הפנתה אותה גיסתה למשפחה מארחת. "זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה ראיתי אמא ואבא יושבים יחד עם הילדים שלהם סביב השולחן, וזה גרם לי לפרוץ בבכי", היא מספרת. "מאז היותי ילדה קטנה, לא חייתי בתוך מציאות של גרעין משפחתי מלוכד, והיחד האוהב והעוטף הזה התגלה אליי בפעם הראשונה, והמיס לי את הלב".

משם, המשיכה מורן ללימודים במדרשה. "במקום הזה החלה ההתקרבות המשמעותית שלי לדרך התורה. קראתי שם ספרים שלמים ועשיתי עבודת נפש אינטנסיבית. כאשר פגשו אותי חברותיי מהעבר, הן אמרו לי שאפילו הפנים שלי השתנו, ונעשו עדינות יותר. הייתי אז חיילת, בתפקיד נחשב של מאבחנת מחקר בחיל האוויר, אך עם הזמן, הרגשתי שכבר לא שייך עבורי להמשיך שם, ובדרך נס הצלחתי להפסיק את השירות. שנה אחר כך, כבר הייתי בדרכי ל-770, בית מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו יורק".

כאשר ירדה מורן מהמטוס, הגיעה קרובת משפחתה לאסוף אותה. "היא פסיכולוגית ידועה באחת הערים הגדולות בארה"ב, ואמרה לי 'מורן, לפני שאת מגיעה לרבי שלך, אני רוצה לדבר איתך'. היא סיפרה לי על כך שלפני שהוריי התגרשו היא הגיעה לרבי וביקשה שזה לא יקרה, והוא נתן לה דולר ואמר לה שיהיה בסדר.

ואז היא המשיכה, 'אבל בסוף ההורים שלך התגרשו, אז תביני שכל הדולרים האלה - אין בהם אמת'. היא היתה בעלת אמצעים רבים, וניסתה לשכנע אותי להישאר במנהטן לטובתי, תוך הבטחה שהיא תממן לי דירה, רכב ולימודים אקדמאים. היה חשוב לה מאד שלא אחזור בתשובה בגיל כה צעיר, ושאצליח לבנות את עצמי כפי שהיא הבינה לנכון. אך אני לא ויתרתי, וברגע שדרכו רגליי בבית המדרש של הרבי, הרגשתי שהגעתי הביתה. התחושה בתוכי היתה שהקב"ה הרים אותי מהמקומות הכי נמוכים, ומול עיני עלה הפסוק 'מאשפות ירים אביון'. שם כבר היה ברור לי שאני לא רוצה את מנהטן, הדירה, המכונית והכסף, אלא רק קרבת ה'".

איך בכל זאת מסתדרת לך התשובה ההיא של הרבי עם המציאות?

"ובכן, מסתבר שצדיקים רואים למרחוק, כי בסופו של דבר, אחרי 15 שנים הוריי שבו זה לזו. אבל האמת היא שזה רק חלק מהסיפור, כי הרווח הגדול באמת מכל זה הוא שבזכות הטלטלה הזו כולנו חזרנו בתשובה, וגם עשינו עבודה רגשית רבה כדי לבנות את עצמנו מחדש. כל זה לא היה קורה בדרך אחרת, ולכן ה'יהיה בסדר' של הרבי היה כל כך מדויק".

תקופה אחרי שחזרה ארצה, הגיעה מורן לשלב השידוכים. "ההורים שלי דאגו, ולא ראו בעין יפה את הרעיון שאפגוש מישהו בשידוך ואתחתן איתו מהר כל כך. באחד הימים, אבי התלונן על כך בפני אחד מלקוחותיו, ואותו לקוח החזיר לו בתלונות על בנו החוזר בתשובה. בסופו של דבר, הם החליטו שאם כבר הילדים שלהם השתגעו, אולי כדאי לשדך ביניהם. כך, לאחר תקופה, קם ועלה השידוך ביני לבין בעלי".

"מורן, קיבלת מתנה"

כיום מורן היא אמא לשישה, שנוגעת בתחומים רבים. היא מורה בתיכון, מוסרת שיעורים, מטפלת רגשית וזוגית, מדריכת כלות ומנחה קבוצות לנשים ונערות בנושא מודעות ונשיות. ואם לא די בכך, היא גם כותבת טורים אישיים ומשמשת בתור כתבת השטח של 'הידברות'. בנוסף, היא מפעילה קבוצה בשם "נקודת התבוננות", אשר נפתחה לפני פחות משנה וכבר חברות בה כ-1,000 נשים. בקבוצה היא מעלה סיפורי השגחה פרטית, מאמרים מחזקים, טורים שהיא עצמה כותבת, וכן ראיונות מהתוכנית 'לא Mובן Mאליו' באתר הידברות.

לא Mובן Mאליו: מורן קורס במפגש מרגש עם בת חן אלישביץ, שחלמה להיות ספורטאית – אבל התאונה והנכות שינו את חייה. והכי לטובה:

איך הגעת לעשיה כזו ברוכה, אחרי כל הטלטלות שעברת בנערותך?

"אפשר לומר שדווקא ה'מפגשים' המעניינים שהקב"ה סידר לי בחיים, הובילו אותי לזה. בזכות כל המקרים הקשים שראיתי מול עיניי, והמצבים הנמוכים בהם הייתי אף אני, בחרתי להשקיע לאחר נישואיי בעבודה נפשית אינטנסיבית, ולמדתי טיפול זוגי ורגשי. וכאשר מתחילים לעבוד על הנפש, זוכים להשתנות ואפילו לשמוח בכל ה'מתנות' שצברנו בדרך. תובנה נוספת שצברתי עם הזמן, היא שאם לא אהיה במקום של הודיה, אפול מיד לייאוש ותלונות. לכן כיום, גם כאשר עולה כאב, אני שואלת את עצמי איזה צד חיובי הוא מביא לי לחיים ולאן הוא מצמיח אותי. רק כך הצלחתי להגיע למקום בו אני יכולה לומר שטוב שעברתי דרך כל המקומות האלה. ועוד יותר מזה, כיום המציאות הזו משרתת אותי כדי לעזור לאנשים באופן חיובי. כשמגיעה אליי מטופלת, למשל, אני לא נבהלת משום דבר שהיא מספרת, וגם מאמינה בכוח שלה לשינוי, כי אם אני הצלחתי, אז כל אחת יכולה".

ובכל זאת, יש רגעים בהם עולה לך ההתנהגות האוטומטית מהעבר?

"כן, אבל אני יודעת שעם כל הנפילות שלי, ה' אוהב אותי, ואני תמיד מכוונת בטיפולים הרגשיים שלי, להרגיש את אהבת ה' וקרבת ה'. זה הבסיס לכל, ועליו נבנה כל השאר. ההבנה שהקיום שלי לא תלוי במעשיי, אלא הוא עצמו חיוני, ואני אהובה כל כך על ידי ה' יתברך, זה מה שנותן לי כוח בחיים. בנוסף, יש לי סדר לימוד קבוע מידי יום, שמכניס דעת תורה לראש. עם כל ההשפעות השליליות שמגיעות מהעולם שחודר אלינו מסביב, אני מרגישה צורך יומיומי לדבוק בלימוד הזה, כדי להצליח לדייק את עצמי כל הזמן".

במהלך הזמן, זכתה מורן לכתוב ספר בשם 'דבי, קיבלת מתנה'. "הספר מדבר על בחורה שיצאה בשאלה וחזרה, כשבדרך היו לה הרבה שאלות אמוניות. כתבתי אותו אחרי שהגיעו אליי לטיפול נערות רבות, וראיתי שבין כולן עובר קו אחיד. כולן האשימו את כל העולם במצב שלהן, והיה חשוב לי להוביל אותן למקום של לקיחת אחריות על חייהן, כדי שמתוך כך הן יצמחו. את אותו הדבר עוברת דבי בסיפור, ובעצם בונה את האישיות שלה דרך תהליך נפשי עמוק".

מתחת ידיה של מורן יצאו גם קלפים טיפוליים. "רציתי להוציא ערכות קלפים במשך תקופה ארוכה, כי בתור מטפלת רגשית, היה חסר לי משהו כזה שמגיע ממקום של קדושה", היא אומרת. "זה קרה באמת כאשר שברתי אצבע ברגל, ומצאתי את עצמי מרותקת למיטה למשך שבועיים. כאשר יכולתי כבר לקום, הקלפים היו מוכנים להוצאה לאור. ראיתי שם באופן מוחש עד כמה הירידה היא לצורך עליה".

ערכת הקלפים הראשונה, בשם "התבוננות ושיח", מביאה ציטוטים חזקים מהמקורות, עם שאלות עומק עליהם, ו-11 אפשרויות של הפעלות. הערכה השניה, בשם "כיוון ועוצמה", מאפשרת השלמת משפטים, כמו "אחד הדברים הכי משמעותיים שאני רוצה לקחת מבית הוריי לחיים שלי הוא…" הערכות מאפשרות שיח פורה וחיזוק הקשר בין אנשים, ומשתמשים בהן בני זוג, הורים וילדים, חברים לסדנא ועוד. 

לסיום, היא אומרת "מה שחשוב לי הוא, שכל אדם ידע שיש לו הרבה יותר כוחות נפש ממה שהוא חושב, וכי כל אחד יכול לעשות בחיים שלו שינוי. אני עצמי הגעתי למדרשה בחודש אלול לפני 18 שנים, וברוך ה' - היום אני במקום אחר לחלוטין. ועדיין, העבודה רבה, שהרי "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", וההתקדמות הרוחנית היא אינסופית ומרתקת. הקב"ה איתנו, והוא אוהב ומכוון אותנו כל הזמן. יש לנו כאן אמנם עבודת חיים, אבל כאשר עושים אותה - היא הופכת למתנת חיים".

היא הייתה בת 23, בתחילת התשובה, כשנכנסה לבית הכלא בארה"ב – תחילתו של מסע נפשי קשה ומפרך, ועם זאת חשה את יד השם מלווה אותה בכל צעד ושעל. מורן קורס פגשה את אבישג סלומון ושמעה את סיפורה המטלטל: