הכרת הטוב – ההכנה הטובה ביותר לראש השנה

עם ישראל וגם גדולי ישראל נהגו להרבות באמירת תהילים בחודש אלול עד אחרי יום הכיפורים, מנהג זה אף מובא במשנה ברורה ש'נוהגים בכל יום של ימי החול החל מראש חודש אלול ואילך לקרא בציבור עשרה מזמורים' (תקפא סעיף קטן ב'). מנהגים שונים בענין זה, אך הכל מודים ש'תהילים' שתמיד טוב נעים ומעורר - הרי שבימים אלו ערכו שבעתיים לעורר את מידת הרחמים ולהמתיק את הדין.

גילוי מעניין ולא ידוע הזדמן לידי השבוע בספר הלכתי חסידי, המשייך את המנהג הזה עם רמז שכתב האריז"ל (פע"ח שער ראש השנה פ"א) 'ויאמרו לאמור אשירה להשם' – ראשי תיבות אלול (שלא כסדר). על פי זה כתב בספר 'ליקוטי מהרי"ח' - יש מקור לקריאת ספר תהילים - 'תהילות שירות ותשבחות' בחודש אלול.

הבה ננסה להעמיק בקשר בין תהילים לחודש אלול. תהילים הוא ספר תפילות ותחינות וזה מתאים לחודש אלול, הוא גם ספר של דבקות בה' מה שמתאים ל'אני לדודי ודודי לי' - ו'אין דבקות יותר נפלא מאמירת תהילים כראוי כל היום' - ועל האמירה הזו חתום לא אחר מאשר רבי חיים מואלאזי'ן, בספר נפש החיים שער ד' א'.

ספר תהילים הוא כנראה בעיקר תהילה ושבח שירה והודאה לבורא עולם, ומכאן שמו, ודוקא על כך בא הרמז של חודש אלול 'ויאמרו לאמור אשירה להשם' – ראשי תיבות אלול. לאמור כי יש לנו משימה חשובה בעבודת ה' של הימים הללו להודות להשם ולהכיר בטובתו. זה חלק עיקרי ב'אני לדודי ודודי לי' (ר"ת אלול!).

הכרת הטוב – סוד הדבקות

החיבור והדבקות עם הקב"ה תלויה במידת הכרת הטוב והחסד שלנו על כל מה שהוא גומל אתנו דבר יום ביומו, וכך מלמד אותנו רש"י בפרשתנו בפירושו הפשטני על הפסוק 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה' (כ"ט ג') – 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת – להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו'.

רבים משתוקקים לדבקות ולקשר עם הקב"ה, רבים מנסים ליישם את הרעיון האלולי של 'אני לדודי' ולהתחבר אל המלך - והנה רש"י מגלה כאן את הסוד, רש"י חושף בפנינו דרך קלה ופשוטה להגיע לדבקות בה' - 'להכיר את חסדי ה' ולידבק בו...'

ואולי זו גם הסיבה ש'אין דבקות יותר נפלא מאמירת תהילים כראוי כל היום' כמו שכתב רבי חיים מואלאזי'ן, כי הרי ספר תהילים הוא ספר שירות ותהילות, ואמנם נשים לב הוא מתייחס לאמירת תהילים כראוי, הוה אומר בהתבוננות ושימת לב! (ואגב, כדי שלא תהיה טעות: רבי חיים מואלאזי'ן מתכוון לציין בזאת, שעל אף ש'אין דבקות גדול יותר מאמירת תהילים כראוי', אנו מצווים לעסוק בלימוד תורה ולא רק באמירת תהילים, והסיבה לכך מוסברת שם ואינה מנושא מאמרנו זה).

פרשת 'כי תבא' כפתיח לראש השנה

אולי זהו טעם נוסף לכך שיש לקרא פרשת כי תבא לפני ראש השנה (מסכת מגילה דף ל"א) – וזאת לא רק משום 'תכלה שנה וקללותיה' כאמור שם, אלא גם כדי שנפנים את ההכרה שהטובה והברכה ביבול ובפירות היא מאת ה' ובהשגחתו המיוחדת. פרשת ביכורים על כל הנכלל בהבאתם הינה ביטוי של תודה לבורא הנותן את היבול והשפע. החשיבות שהתורה מייחסת למצוה זו מתבטאת גם במעמד הבאת הביכורים שהיה חגיגי ביותר, ובקבלת פניהם של מביאי הביכורים על ידי אנשי ירושלים וכל הערים בהם עברו בדרכם, והיא מסמלת את ערכה של הכרת הטוב במערכת החיים של היהדות. הרמב"ן בדבריו המפורסמים בסוף פרשת בא, מעמיד את ההכרה הזו כתכלית רוב המצוות. ההכרה במקור השפע, ההודאה כי הכל ממנו יתברך ולא כוחנו ועוצמתנו עשו לנו את החיל הזה – כמו גם נתינת התודה על כך הם מערכת הקשר שלנו עם הבורא.

ומכאן - לסליחות

במנהג אשכנז יתחילו לומר סליחות רק במוצאי שבת הקרוב, והפתיח הקבוע הוא: 'לך השם הצדקה ולנו בושת הפנים'. כך נגשים לבקש סליחה, מכירים שעלינו להתבייש כי ה' עושה אתנו צדקה בכל עת ואנו לא רק מחסירים את הכרת הטובה אלא אף מתנהגים לעיתים קרובות באופן בלתי הולם, עוברים על מצוותיו ומצדיקים את הביטוי 'עם נבל ולא חכם' אותו נקרא בשבת שובה בפרשת האזינו (דברים ל"ב ו') ביטוי אותו מפרש רש"י: 'שכחו את העשוי להם'.

היה היה איש ששמו 'נבל', מסופר עליו בתנ"ך בספר שמואל (א' פרק כ"ה) עליו נאמר שם 'כשמו כן הוא – נבל שמו ונבלה עמו', הוא התנהג בצרות עין ובכפיות טובה כלפי דוד כמסופר שם - ובכך הוא זוכה לתואר האמור 'נבל שמו ונבלה עמו'.

לכן הבושה הגדולה בגשתנו לפני בורא עולם היא על התנהגות של כפיות טובה, וכפי שכותב רבנו יונה בספרו הנודע 'שערי תשובה' עומק היגון על החטא צריך להגיע מהרגשת כפיות הטובה אל בורא עולם...

כדי להכיר טובה צריך התבוננות. הפסוק בפרשתנו מצביע על הסיבה ש'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' – שכאמור הכונה היא לדעת 'להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו' - הסיבה היא 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה' והרי רש"י מפרש שהפסוק מתייחס להכרת חסדי הקב"ה, ולמדנו אפוא שלשם כך צריך שימת לב ופתיחת עינים ואזנים... - באופן טבעי הן סתומות. וזו ההכנה החשובה ביותר בגשתנו לסליחות ובגשתנו לראש השנה.