סיון רהב מאיר: הטעות הכי גדולה ב"דיאטה" רוחנית

כותבת ד"ר רקפת בן ישי: "מי שניסה לעשות דיאטה יודע שהבעיה הכי קשה היא כשאוכלים רק ביס קטן ממשהו 'אסור', ומיד לאחר מכן אומרים לעצמנו שממילא כבר נפלנו והלכה הדיאטה – וחוזרים לאכול בלי חשבון. זה עצוב, כי הביס הראשון שלקחנו היה זניח מבחינת הקלוריות, ולא היה יכול להרוס לבדו את כל הדיאטה. הבעיה הייתה במה שאמרנו לעצמנו אחרי שלקחנו אותו. הרשינו לו להסיט אותנו מהדרך שבחרנו בה - וכך הרסנו לעצמנו באמת.

"הטעות הזו קיימת גם במישור הנפשי והרוחני. בפרשה מופיע רצף של מקרים חמורים שלכאורה אין קשר ביניהם, אך רש"י מסביר שהתורה כתבה אותם יחד כדי להדגים את העיקרון החשוב - עבירה גוררת עבירה, וכל מקרה מוביל למקרה חמור ממנו. הבעיה העיקרית בחטא היא לא החטא עצמו, אלא מה שהוא גורר אחריו. האדם מרגיש שבגלל החטא הוא נפל, נפסל והתרחק. הייאוש מתחיל לכרסם בו והוא לא מאמין שיש תקנה למצבו. השקפה זו, של 'הכל או כלום', מובילה אותו להמשיך ולטעות, להמשיך ולחטוא - כי הרי הוא ממילא נפסל, הוא מחוץ למשחק.

"אך האמת היא שזה לא נכון. אף אחד לא נפסל. התורה אומרת לנו שבכל נקודה ובכל שלב אפשר לחשב מסלול מחדש. זה נכון במיוחד בחודש אלול: גם אם אכלת ביס אחד מיותר, גם אם עלית על מסלול לא נכון, אתה תמיד יכול לעצור ולתקן".

זכרת להודות?

שלוש מילים של רש"י מספרות את כל הסיפור כולו: עם ישראל כבר מגיע לארץ ומתבסס בה, ומאות שנים אחר כך – מסופר בפרשה על חקלאי שיוצא למטע שלו ורואה שם ביכורים. הוא לוקח את הפרי הראשון ועולה איתו לירושלים, ובטקס מרגש נושא נאום שכולו תודה על העבר ותקווה לעתיד. מה פשר הטקס הזה? למה צריך להתרגש כל כך מאיזו תאנה ראשונה שצמחה בחצר? רש"י מגדיר זאת כך: "שאינך כפוי טובה".

זה סוג של מבחן: האם אתה יודע להודות על היש ולשמוח בו? לראות מאיפה הכל הגיע, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו? ההוראה כאן היא לאמץ את התכונה הזו עם הכניסה לארץ ישראל. לזהות כל הזמן נקודות של טוב ושל חסד ולעשות מהן עניין גדול, לומר עליהן תודה. לא להפסיק להלל ולשבח ולהתרגש. למרות הקורונה, למרות הפוליטיקה, למרות הכול, יהודים בכל הדורות היו מתחלפים איתנו בשמחה עצומה, ברגע זה.

הפסוקים האלה בפרשה קוראים גם לנו להסתכל כך סביב ולהודות, ממש עכשיו, כדי שלא נהיה כפויי טובה.

מה למדתי מאתי אנקרי?

אתי אנקרי קיבלה השבוע פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם, על 30 שנות יצירה מוזיקלית. פגשתי אותה בביתה לריאיון למהדורת החדשות, והנה כמה משפטים שלקחתי איתי:

* "פעם הייתה תעשייה של כסף סביב השירים. היית צריך כסף להוציא אלבום, וצריך חברה חיצונית, וצריך למצוא חן ברדיו. היום במובן מסויים בזכות הטכנולוגיה הכול חופשי. זה כאילו שחררו את כל הקליפות, והמוזיקה בעצמה מדברת. כל אדם והמנגינה שלו. האחיזה בממון משתחררת, השירים חופשיים".

* "חזרה בתשובה זה תהליך שעברתי מאז ומתמיד. השירים שלי תמיד התבוננו פנימה. תמיד הייתה שם צעקה שביקשה משמעות. אז את הולכת ומעמיקה פנימה, עד שאת מגיעה בלב לאיזושהי פינה שבה את אומרת: יש אלוקים. וגם אם תמיד ידעתי שהוא ישנו, עכשיו אני גם רוצה לשמוע מה הוא אומר, אני רוצה להתחבר לספר שלו, אני רוצה להכניס את החיים שלי לספר שלו. פעם רציתי לבעוט ולמרוד, לעשות מהפכות גדולות החוצה. בסוף הבנתי שהמהפכות הכי גדולות – הן אצלי בפנים".

* "ביקשתי להופיע בפני נשים בלבד, ונאלצתי לבטל כי לא הרשו לי. זו בחירה שלי, זה החופש שלי, ופתאום קמים כל המתירנים וכל לוחמי הצדק והחופש והמחשבה היצירתית ואומרים – זה לא! וזו שאלה מאוד מעניינת: מה זה חופש ומה זאת חירות? חופש זה רק לפרוץ גבולות? או שחירות זה לקבוע באיזה גבולות אני רוצה לעשות את האומנות שלי? אני מרגישה שבעניין הזה כחברה יש לנו איפה לצמוח".

* "יש אנשים שמבקשים ממני את השירים של פעם. זה צרוב אצלם בראש, כמו איזו אשליה, כאילו נתקענו באלבום הראשון. גם בלי החזרה בתשובה, אני חושבת שזה עצוב מאוד להמשיך לצעוק את הצעקה שצעקת בגיל 16... צריך להתפתח".

למה הם באו לשם?

מה הם עשו שם? למה אלפי אנשים, שלא מכירים אחד את השני, התארגנו והגיעו, תוך כמה שעות מכל רחבי הארץ, לרחבת הדשא מחוץ ל"סורוקה"? למה הם אמרו בהתרגשות את הסליחות, לרפואתו של החייל בראל שמואלי שנפצע אנושות ומאושפז שם?

בספר "שפע חיים" כותב האדמו"ר מצאנז כך: "כל נשמות ישראל נחשבות הן כגוף אחד, כי אצל כל אדם מישראל שוכנת נשמה אשר היא חלק אלוקי ממעל, ובעוד שבגוף, האדם נפרד מחברו, הרי שאצל הנשמה לא שייך מושג של פירוד, וכל נשמות ישראל הן חטיבה אחת. דבר זה אמת ויציב בפנימיות התורה הקדושה. וכיוון שכל ישראל נחשבים כגוף אחד, הרי ממילא מוכרח להיות שכל אחד ירגיש את כאבו של הזולת. וכשם שכל אחד מבין שכאשר יש לאדם מכה ביד או ברגל או בכל איבר אחר נגרם מזה צער לכל הגוף, כך צריכה כל נשמה מישראל לחוש את הכאבים של כל כלל ישראל, מתוך הרגשה כאילו פלוני הוא הרגל שלי ושכני הוא היד שלי, וכשכואב לו הרי זה מצער גם אותי. עניין זה הוא מיסודי היסודות".

לרפואת בראל אחיה בן ניצה.

לא משנה כמה התרחקת

אם לא הייתי שומעת את הסיפור הזה עם פרטים ושמות, הייתי חושבת שזו אגדה. אבל פרני ויסמן שיתפה אותי בעלילה הבאה, שהחלה לפני יותר מ-100 שנה, והסתיימה אתמול: "אני עולה מארצות הברית. התחתנתי עם אביתר, צבר ישראלי, שסבתא שלו ניצולת שואה. הם תמיד סיפרו לי שההורים ושני אחים נרצחו באושוויץ, ועשרה אחים שרדו. תשעה מהאחים החליטו לעלות יחד לארץ, ואחות אחת נסעה לארה"ב. היא לא סיפרה לאף אחד שהיא יהודייה, התחתנה עם גוי ולא גילתה לו מי היא, והודיעה שאחרי השואה – לא תביא ילדים לעולם. כשהמשפחה ניסתה ליצור קשר היא סירבה. היא ובעלה גם ציוו לשרוף גופותיהם אחרי מותם. שוב ושוב שמעתי במשפחה את הסיפור על האחות אדל. יש להם יותר מ-350 צאצאים פה בארץ, ארבעה דורות, אבל היא נותרה חתיכה חסרה בפאזל.

לפני כשנתיים ביקשו שאצא לארה"ב לגייס תלמידות לתוכנית חינוכית בארץ. הסכמתי אחרי שבעלי אמר לי: 'אפילו אם תביאי נשמה אחת לישראל, זה דבר גדול'. בנו לי מסלול של הרצאות ברחבי ארה"ב, ואחת מהפגישות הייתה חמש דקות מביתה של אדל בפלורידה. לא האמנתי. הגעתי, דפקתי בדלת וביקשתי את אדל שוורץ. העוזרת אמרה שאין שם אישה כזו, אבל הבנתי שהיא שינתה גם את שמה. נכנסתי וראיתי מישהי שכל כך דומה לאחים שלה. חיברתי אותה אליהם בשיחת וידאו, והם התחילו לבכות בהונגרית, אפילו העוזרת בכתה.

לפני שנפרדנו תפסתי לה את היד ואמרתי לה: 'אדל, היטלר נגמר, המלחמה נגמרה, יש לך משפחה ענקית, את לא לבד, לא משנה כמה רחוק ברחת – את יכולה לחזור. אל תיתני להיטלר לנצח, בואי לפחות להיקבר בארץ ישראל'. נפרדנו בהתרגשות, ושמרנו על קשר, היא שנולדה במשפחה הזו וברחה רחוק, ואני שנולדתי רחוק והצטרפתי למשפחה הזו.

לפני כשבועיים קיבלנו הודעה ממשרד עורך דין אמריקאי. אדל נפטרה, בגיל 102. מתברר שהיא שינתה את דעתה ובמקום להישרף, ביקשה להיקבר בקבורה יהודית. עשינו מאמצים להביא אותה לארץ ישראל, שממנה ברחה כל חייה. אתמול בחמש בערב בניר עציון התקיימה ההלוויה שלה, בחלקה של המשפחה. כולנו הגענו, וזה היה אחד המעמדים העוצמתיים בחיי. ראינו בעיניים את הפסוק מספר דברים, שקוראים כעת בתורה: 'אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹוקיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ'. איך אמר לי אז בעלי? אם תיסעי לארה"ב ותביאי לפה רק נשמה אחת, זה דבר גדול".