הרבנית ימימה על החייל בראל: מה התוצאות הסרולוגיות של עם ישראל?

1. תוצאות הבדיקה הסרולוגית של עם ישראל

איך עם ישראל מתגלה בגדוּלתו. עם כיפות, בלי כיפות, דתיים, חילוניים, כולם באים לסליחות ענקיות מול בית החולים סורוקה, לרפואת החייל בראל אחיה בן ניצה, שרק יהיה בריא. אני קוראת לזה 'הבדיקה הסרולוגית של עם ישראל'. פתאום מתגלים בקרבנו כוחות מדהימים. הרי אנחנו כל הזמן מדברים על 'נגיף השנאה' ו'נגיף המחלוקת' והנה, אנחנו בבדיקה הסרולוגית מול סורוקה יוצאים מדהים ומופלא, דתיים וחילוניים שרים שם בשביל ילד אחד. כל כך מרגש. עם ישראל כן יודע להתאחד, ובתפילה שבוקעת שערי שמים.

2. דרכי החסידות. ח"י באלול, הבעל שם טוב והיום הראשון ללימודים

ובהצלחה ענקית לכל הבנות שהתחילו היום את בתי הספר ואת הסמינרים בהתרגשות גדולה. במגזר החרדי הבנות חוזרות היום ללימודים, אחרי אחיהם, שכבר התחילו בראש חודש אלול. והדבר שהן הכי רוצות, בעולם, זה להיות בעלות-שם-טוב. זה המורה הגדול, המחנך הדגול, רבי ישראל בעל שם טוב שהערב מציינים את יום הולדתו.

הבעל שם טוב עסק במקצוע הזה, שאף פעם לא אומרים עליו מספיק תודה: הוא היה... ההסעה. הוא היה תלמיד לא טוב, לא מרוכז, יושב ביער ומתבודד בזמן שבכלל לא ידעו התבודדות מהי. "טוב, אין מה לעשות איתו", אמרו. "אז הוא יקח את הילדים לחיידר, ויחזיר אותם". הוא פשוט היה אוסף אותם בבוקר מהבית, בוכים ומבוהלים (אין לזה גיל. גם בגיל קטן וגם בגיל סמינר פוחדים. יותר מזה, הפחדים החברתיים והלימודיים גדלים ככל שהתלמיד גדל). והוא שר להם והוא מרגיע אותם. וכשהם חוששים "מתי נחזור הביתה והאם בכלל אבא ואמא יבואו לקחת אותנו?", הוא יושב ומחכה ומרגיע: "עוד מעט תחזרו הביתה".

והוא לומד את שמם. קודם כל. זה מה שמחנכת צריכה לעשות דבר ראשון. ילדה רוצה שיהיה לה שם. ורבי ישראל בעל שם קודם כל קורא לילדים האלה בשם וכשקוראים לילד בשמו, הוא מרגיש שהוא בא לעולם לשם משהו. הוא מרגיש חשיבות.

ומעבר לכל זה, בעצם, כל מורה, כל מחנכת וכל גננת, לא מבינה שהיא דרכי התשובה. היא מקבלת את הילד הזה ליום שלם, משמחת אותו ואומרת לו: "לא משנה כמה התרחקת מהבית וכמה שעות אתה לא בבית, בסוף אתה תחזור הביתה. ועד שתחזור הביתה, אני אהיה כאן איתך ואתן לך יד ואשמח אותך כמה שאפשר בדרך המפחידה הזאת".

לתת לילד או לילדה אפשרות תמידית לדעת ש"אני אחזור הביתה, לא משנה מה", לתת להם יד בדרך – זו המהות של כל מורה ומחנכת. זו דרכו של הבעל שם טוב. הצדעה וחיבוק וברכת הצלחה למחנכות של היום הזה.

3. להיות יהודייה טראגית – למה בעצם? ותפילת ח"י באלול

ואנחנו נעבור לפרשה הקשה שלנו, 'כי תבוא', פרשה של קללות, איומות ונוראות. אמאל'ה. פעמיים בשנה אנחנו פוגשות קללות: בפעם הראשונה בפרשת 'בחוקותיי'. בפעם השנייה - בפרשת 'כי תבוא'. לפני סוף השנה קוראים את הקללות, כך אומרים חז"ל, כדי שאכן, תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ.

למה פעמיים?

בפרשת 'בחוקותיי' כל הקללות באות כי לא שמרנו את שנת השמיטה. עבדנו עבדנו עבדנו ללא מנוחה, בטוחות שהכל תלוי בנו, לא יודעות לתת לעצמנו לנוח, לתת לאמא אדמה לנוח, להפקיר את הכל לידיים של ריבונו של עולם. והקללות הנוראות בפרשה – "וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" [1] ה' ישמור, על שלא ידעתם לנוח בשנה השביעית.

והקללות ב'כי תבוא' באות בגלל סיבה שנראית על פניה שונה לחלוטין: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".

מה זאת אומרת, למה קללות מגיעות על השמיטה וגם על השמחה?

השמיטה היא המצווה של האמונה; אני מאמינה שהכל בידיים שלך, הפרנסה שלי, הילדים שלי, הפירות שאני מגדלת, הכל-הכל זה אתה.

אבל 'אמונה' הפכה להיות אצלנו, הדתיים, למילה הכי עצובה בעולם. אנחנו מזכירים אותה רק בהקשרים טראגיים: "יואו, איזו אמונה יש לה". "אני לא מאמינה שככה את מחזיקה מעמד", "זה רק האמונה, שתדעי לך...". אמונה הפכה למושג טראגי.

מגיע הבעל שם טוב ביום הולדת החסידות, ח"י באלול, ואומר: תפסיקו. תפסיקו להיות יהודי מת, מֵת אָב, מֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם, גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם. אתה תהיה חַי באלול, את תהיי חיה באלול. רק אל תהיי לי יהודייה טראגית ועצובה. אמונה לא צצה רק ברגעי משבר!

קללות מגיעות "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". אף פעם אין כֹּל. אבל יש רוֹב. לפעמים באמת יש איזושהי קללה, איזשהו צער בחיים, וזה תופס את כל המקום ואנחנו בטוחים שאנחנו אנשים של אמונה, "הכל בידיים שלו ואני מאמינה והכל יהיה בסדר..." וזה לא נכון. אמונה זה לראות את הרוב הטוב. להוציא שם טוב למה שטוב, ולא רק להאמין בעצבות.

השמחה היא קשר עם ריבונו של עולם. היא היכולת להפוך את הקללות – לקוֹלות. לתפילות. לבקשות מול ריבונו של עולם.

חנה, גיבורת ההפטרה של ראש השנה, היא מָרַת נָפֶשׁ, וּבָכֹה תִבְכֶּה. היא צודקת, 19 שנה היא עקרה בלי ילדים. והאיש שלה מזכיר לה – "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ! את יודעת, הרי, שיש לך משהו שאין לכל כך הרבה נשים: קשר טוב עם האיש שלך. אין לך ילד, וזה פוצע את הנפש, אבל בואי תראי כמה טוב".

"וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד". היא כבר לא מתהלכת עם פנים של אישה מרת נפש. זה נראה אמונה כשהיא שופכת את נפשה לפני ה' ובוכה ("יו, איזו אישה מאמינה"). אבל את הילד היא קיבלה רק בשנה ה-19, כשהיא מעמידה פני שמחה. פני מאמינה-שמחה.

אני חושבת שזו התפילה של הערב, ערב ח"י אלול: שנהיה מאמינות.