פרשת כי תבא: למה גם השנה נגמרת, ולא רק הקללות?

פרשת "כי תבא" כוללת בתוכה רשימה ארוכה של קללות העלולות להתממש אם חלילה עם ישראל לא ישמע בקול השם.

עזרא הסופר תיקן, שעם ישראל יקרא את פרשת הקללות הזו סמוך לראש השנה, כך שללא ספק קיים קשר אמיץ בין פרשה זו לתקופה המיוחדת בה אנו נמצאים.

מדוע עזרא הסופר ראה לנכון לקבוע לדורות שיקראו את הקללות בסיום השנה החולפת, לקראת ראש השנה? התלמוד (מגילה לא ע"ב) עונה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? (מה הטעם?) אמר אביי... כדישתכלה השנה וקללותיה".

מה הפירוש "תכלה השנה וקללותיה"? למה שלא נבקש רק על הקללות עצמן שתכלנה? מה המשמעות של "תכלה השנה"? בנוסף, מניסוח הדברים נשמע שהקללות משויכות לשנה – "וקללותיה", וצריך להבין את משמעות הדבר.

יש שתי פרשות קללות בתורה - בפרשת בחוקתי ובפרשת כי תבוא, וישנם מספר הבדלים ביניהם (עיין בתלמוד מגילה לא ע"ב). אחד ההבדלים הוא, שהקללות המופיעות בפרשת בחוקתי מסתיימות בפסוקים של נחמה, אשר "מרככים" מעט את הקללות: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי השם אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי השם" (ויקרא כו, מד-מה). לעומת זאת, בקללות שמובאות בפרשת כי תבוא, אין לאחריהן שום פסוקי נחמה. אנחנו כביכול נשארים עם הקללות.

רבי שמעון בר יוחאי מסביר את ההבדל ומגלה לנו משהו יסודי מאוד (זוהר חדש, כי תבוא). בפרשת בחוקתי כתובות קללות לחוד וברכות לחוד, והגבול מאוד ברור. יש קללות ויש ברכות. אולם בפרשת כי תבוא, הברכות והנחמות כתובות וטמונות בקללות עצמן – "כל הבטחות ונחמות דישראל, בהני קללות כתיבי". הסיבה שלא מובאים פסוקי נחמה נפרדים היא משום שהנחמה טמונה בקללה עצמה. נבאר.

אחת הקללות הקשות ביותר לכאורה, הוא הפסוק הבא: "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם השם עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" (דברים כ"ח, ס"א). הקללה הזו קשה וגרועה מכולן משום שהיא נשארת "פתוחה". צרה לא מוכרת, כך שאין לנו מושג למה לצפות.

דווקא בפסוק הזה, שהוא לכאורה הקשה מכולם, דווקא בו טמונה הברכה. היכן? נשים לב שהתורה לא כותבת "יעלה השם עליך" אלא "יעלם" מלשון העלמה. כלומר, הקדוש ברוך הוא יעלים ויכבוש את הצרות. ההוכחה נמצאת בהמשך הפסוק: "יעלם השם עליך עד השמדך". השמדת עם ישראל זהו תרחיש שלעולם לא יהיה, שהרי הקדוש ברוך הוא נשבע והבטיח שעם ישראל יהיה קיים לנצח! "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי השם אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כו, מד). ובמקום נוסף: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר השם, רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר השם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (ישעיהו נט, כא). אם כן, אם יש כזו "קללה" בלתי אפשרית, בהכרח שטמונה בה ברכה, וכשם ש"קללה" זו בלתי אפשרית היא, כך הפרשה כולה נראית כלפי חוץ כקללה, אולם היא בעצם ברכה.

כשהתורה כותבת "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם השם עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ", בהכרח כתובה כאן ברכה גדולה – שהשם מרחם על בניו והקדוש ברוך לא "יעלה" את הקללות, אלא "יעלם" אותם. מדוע? משום שכתוב בהמשך "עד השמדך", וזה הרי בלתי אפשרי, בהכרח שהקללה הזו חוזרת אחורה והופכת לברכה.

אם כן, הקללות שבפרשת בחוקתי הן קללות שעומדות בפני עצמן, והברכות שבאו אחר כך לא ביטלו את עצם הקללה, אלא שמו את הקללה בתוך הגבולות, אבל אותה קללה קיימת. לעומת זאת, בקללות שבפרשת כי תבוא, כל קללה וקללה נושאת בתוכה הבטחה ונחמה. כך מגלה לנו רבי שמעון בר יוחאי. זו דוגמא אחת שהזוהר מגלה לנו, כיצד הברכה טמונה בקללה עצמה.

כאן כפי הנראה טמון הסוד של "תכלה השנה וקללותיה". המילה "תכלה" אין משמעותה רק "כליה", אלא גם "תכלית". המילים "כליה" ו"תכלית" הן בעלי שורש אחד, שהרי הבאת דבר לתכליתו עוברת פעמים רבות דרך כילוי של משהו אחר. דוגמא: "כלה" נקראת כך משום שכלו ימי רווקותה והיא מגיעה לתכליתה הראויה – להיות אם בישראל. לכן "מלאכה" נקראת כך, כי כל מלאכה שמובילה לתכלית מסוימת, מכלה משהו אחר. לדוגמא: מלאכת ייצור של בקבוק פלסטיק מחייב כילוי של נפט, וכדומה.

עזרא תיקן לישראל לקרוא את פרשת כי תבוא בסוף שנה ולקראת ראש השנה, כדי ש"תכלה שנה וקללותיה". שנתעורר ונתפלל שכל מה שעברנו בשנה האחרונה – כל הצרות – צרות הכלל והפרט, יגיעו לתכליתן. אין אירוע בלי תכלית, אין יום בלי תכלית. כשעם ישראל סוקר את השנה שחלפה על כל מאורעותיה, והוא מתעורר דרכן לתשובה, אזי השנה ומאורעותיה הגיעו לתכליתם הראויה – לקרב את בני ישראל לבורא עולם.

בסיום הקללות התורה כותבת: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (כח, סט). הקללות הללו הם חלק בלתי נפרד מהברית שנכרתה עם בני ישראל במעמד הר סיני. הקללות האלה אין עניינן כליה אלא תכלית. ה"כלייה" חלילה הנמצאת בקללות, מהווה ברית שלוקחת את הכליה, ומביאה את הכל לכללו האמתי, לתכליתה הראויה.

שם הוויה – שם של רחמים, מוזכר בפרשת הקללות עשרים ושש פעם, כמניין שם הוויה (י-ה-ו-ה). כל מה שקורה, גם אם הוא נראה רע, הוא חלק מרחמים גדולים של בורא עולם. המילה "רחום" נגזרת מהמילה "רחם" ומהמילה "מחר". גם הקללות הן בעצם סוג של "רחם" שמייצרים בתוכו "מחר" טוב יותר.

אין לנו את ההבנה כיצד כל קללה היא בעצם ברכה בעצמה. פעמים אנו מבינים ופעמים לא, אולם זו אמונתנו ולזה אנו מייחלים: "תכלה שנה וקללותיה". אנחנו מתפללים שהשנה החולפת תגיע לתכליתה הראויה, תכלית שעוברת גם דרך מצבים שנראים כלפי חוץ לא טובים, ושכל הברכות יצמחו לתפארת מתוך הקללות.

הלוואי שתכלה שנה וקללותיה.