אליעזר קושיצקי, מנהל מרכז גמילה "אחרת בדרך" בשיתוף מטלטל: "הייתי מכור לגניבות, לסמים ולהימורים, והצלחתי להיגמל"

שלוש פעמים חשב אליעזר כי הוא הצליח להיגמל מהתמכרות קשה, אבל רק הפעם השלישית הייתה הסוף למבוך ההתמכרויות. "צריך להבין כי התמכרות היא לא רק עניין טכני", הוא אומר לנו. "להיגמל באופן חיצוני אפשר בקלות, מניסיון. תוך שבוע שבועיים והאדם נגמל. אבל אם לא מטפלים בחסכים הפנימיים, הם נשארים ומעמיקים, ואז הקושי האמתי הוא להחזיק מעמד ולא לחזור להתמכרות או ליפול להתמכרות חדשה".

גניבה גוררת גניבה

הפעם הראשונה בה נסחף אליעזר להתמכרות הייתה כבר בעודו ילד קטן, ביישן ורגיש: "כשהגעתי לבקר אצל סבתי ראיתי את קופסת הכסף הקטן שלה פתוחה. לא התאפקתי ושליתי ממנה כמה מטבעות. היא לא שמה לב. בהתרגשות מלווה בפחד רצתי לקיוסק, קניתי קרטיבים וחילקתי הכול לחברים בחצר. אפילו אחד לא אכלתי בעצמי, אבל הייתי מאושר. כל הילדים התלהבו והגיעו לקבל ממני ממתקים, והייתי 'מלך החצר' ליום אחד".

זו הייתה התחלת ההתמכרות של קושיצקי, אולם הוא עוד לא ידע זאת. "מאותו יום מצאתי אינסוף הזדמנויות לגניבות קטנות: מקופת הצדקה של השכונה, מההורים, מהחברים ומשכנים. קניתי ממתקים וחילקתי הכול לחברים, וכך הבטחתי לעצמי חברה. נזהרתי מאד שלא להיתפס, חרדתי מהרגע בו לא יהיה לי מה לחלק לחבריי, ונסחפתי למעגל בלתי נגמר של גניבות, ריגוש, רעב לחברה וגניבה נוספת".

המסכה נקרעת

אליעזר הילד לא שיתף את הוריו בהתמודדויות החברתיות שלו, והם היו עסוקים בטרדות היומיום. פה ושם היו שקרים שהתגלו ואי אילו תמיהות, אולם הוא חיפה עליהם בכישרון, והוריו לא חשדו בכלום. ואז הוא עלה לישיבה, אך ההתמכרות עלתה יחד איתו: 

"לא הכרתי דרך אחרת לרכוש חברים, והפחד להיות בודד ונטוש היה חזק ממני. מצאתי פרצה חדשה שקראה לי לגנוב בלילות שבת, ולא הצלחתי לעצור בעצמי. בכל שבוע מחדש הייתי מסיים את סדר הלימוד וחומק מהישיבה למסע גניבות. בתוכי נקרעתי, ההצגה היפה של חיי הלכה ונסדקה, אבל לא הצלחתי להפסיק לגנוב".

לילות שבת הפכו להיות נקודת התורפה של אליעזר הצעיר. "בלבי הרגשתי ניתוק גדול מהתורה והמצוות. בכל ליל שבת עליתי על מונית ונסעתי לתל אביב, רק בשביל למלא את החלל הגדול בלב, אולם שום הסחת דעת לא עזרה. הכאב רק הלך וגדל".

כשאליעזר הגיע לגיל שידוכים, הוא קיווה שיוכל להמשיך בהצגה הגדולה של חייו. הוא נישא והקים בית, אבל לא הפסיק לגנוב. "שמונה מאות בחורים בישיבה לא יכירו אותך טוב כמו האישה", הוא אומר בחיוך עצוב, "ותוך חודשיים חשפה אשתי את כל האמת אודותיי, והחבילה התפרקה. ובצדק. כעת נותרתי בודד ודחוי, ברחוב דברו עלי ללא הפסקה, ולא יכולתי להכיל זאת. הבדידות הייתה הסיוט הכי גדול של חיי. ובלי מחשבה רבה, קניתי כרטיס טיסה מידי, מיהרתי לנמל תעופה וברחתי מהארץ".

עישון מסוכן

אליעזר הגיע אל ביתם של חברים מפוקפקים שהכיר מהעבר, ושם פגש את ההתמכרות השנייה שלו במסע הבריחה מעצמו:

"כבר בערב הראשון בביתם הציעו לי החברים לעשן סמים. אני זוכר את הסיגריה המגולגלת הראשונה שעישנתי. חשתי אופוריה. תוך רגעים המראתי לעולם אחר, בלי חששות, בלי בושות, בלי בדידות קיומית. במצב האבוד והאומלל בו הייתי, הניתוק והשכחה שהסמים מביאים בעקבותיהם התקבלו על ידי בהתלהבות. מהר מאד הפכתי למכור לסמים. מסיגריה אחת ליום זה הפך לאחת לפני העבודה ואחת אחרי, ואיכשהו הסיגריה הפכה להיות משאת נפשי במשך כל היום כולו. זה נהיה חלק מהחיים, אבל רק הרס לי אותם בשיטתיות.

"ניסיתי לעבוד ולהרוויח, אבל לא הצלחתי לשרוד באף מקום עבודה למשך זמן ארוך. התגלגלתי בין עבודות, בין לבין המשכתי לגנוב ללא שליטה, והרגשתי הלכה והורעה. לא עניין אותי שום דבר בחיים. רק מטרה אחת הייתה לי איך אני משיג עוד סמים. גנבתי מחברים וממעסיקים, פיטרו אותי שוב ושוב ועברתי מעיר לעיר. אפילו כשביקרתי אצל אחותי הנשואה שהתגוררה בארצות הברית, המטרה היחידה שלי הייתה שהיא תרחם עלי ותביא לי קצת כסף, ואם  זה לא יקרה אסתדר בעצמי ואמשוך ממנה כסף בלי שהיא תדע... לא הייתה לי כל בושה ולא רגש טבעי של משפחה. הייתי משועבד לגמרי לסמים, ולא הבנתי מה קורה לי. הסמים גרמו לי לחוסר יציבות נפשית והתנהגותית. חשתי חוסר חשק לכל פעילות אחרת והעייפות הלכה וגברה. לא היה לי יום ולא לילה. הייתי מבולבל וחסר כל גבולות.

"היה לי קשה. היה לי מר, ואפילו הסמים כבר לא הועילו לטשטש את החלל הנורא בתוכי. רק בפעמים הראשונות חוויתי תחושה טובה מהסמים, אבל ככל שהמשכתי ההנאה התנדפה ונותר רק צורך בוער להשיג עוד ועוד סמים".

"אנשים לא יודעים", אומר קושיצקי, "אבל ברגע שהעישון הופך להתמכרות אינטנסיבית, האדם כבר לא נהנה ממנה אלא רק זקוק לה בצורה נואשת ולא יכול לעצור. הפעם הראשונה והשנייה נראות מהנות ומושכות כל כך, אבל כשהעישון הופך לצורך, נגמרת ההנאה ונשארת רק ההתמכרות. אצלי התהליך היה מהיר מאד, כי המצב הנפשי שלי היה גרוע מאד ונסחפתי בקלות להתמכרות קשה".

ובוקר אחד, לאחר שנה וחצי בארצות הברית, החליט אליעזר לקום ולחזור לארץ: "הסתכלתי על עצמי מבחוץ והייתי מיואש. ראיתי שאין לי עבודה, אין לי חברים, אין לי כאן כלום. הרגשתי געגועים לארץ. כבר לא היה אכפת לי מה מדברים עלי. וכך, בלי שום שיקול דעת ומחשבה מעמיקה, כי לא היו כאלו באותם ימים, פשוט קניתי כרטיס טיסה חזרה לארץ".

(צילום: shutterstock)

גמילה מהירה

אליעזר הגיע ארצה ובדרך החליט לעלות על מסלול חיים חדש ומאוזן: "אמרתי לעצמי שכל הבעיות שלי בחיים בחו"ל היו בגלל הסמים, והחלטתי להפסיק לצרוך סמים. ההחלטה הייתה נחושה, וברוך ה' הפסקתי בכוחות עצמי. הגמילה הייתה מהירה והייתי עם הרבה אנרגיות מעצם המעבר וההתחלה במקום חדש".

הגמילה הצליחה, אבל משום מה, החיים שלו לא עלו על מסלול טוב יותר: "היום אני יודע שטיפלתי רק בסימפטום החיצוני, והפסקת הסמים בכוחות עצמי הייתה כמו לשים פלסטר על כוויה עמוקה. גם הכיפה שחזרתי לחבוש הייתה חיצונית מאד ונותרה על ראשי רק לכבוד הוריי ובני משפחתי. בתוכי שום דבר אמיתי עוד לא נבנה".

הוא רצה לפתוח בחיים נורמליים, וחיפש עבודה. מהר מאד הוא התקבל כאיש מכירות בחברת פלאפון והצליח מאד בעבודתו. הוא קיבל קידום ומשכורת טובה והתגורר בתל אביב. אבל לא עבר זמן רב וההסתבכות הבאה הגיעה:

"ברגע שפגה תחושת החידוש מההתחלות החדשות, והריגוש שחוויתי הלך וירד, השגרה העלתה בתוכי את כל התחושות הישנות של הבדידות הכוססת. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי ולא רואה אותי, והייתי חייב לעשות משהו. קניתי מתנות והפתעות לחברים, היה לי צורך גדול להרשים אותם כל העת ואפילו המשכורת המכובדת שקבלתי לא הצליחה לספק את הרעב הפנימי הזה. המינוס הפך לאורח קבוע בחשבון הבנק, ועדיין לא הייתי רגוע.

התחלתי לשחק עם תנאי העבודה, והבטחתי לאנשים חבילות תקשורת משתלמות על חשבון החברה. זה היה לפני רפורמת התקשורת, וחבילות השיחות היו יקרות מאד. רציתי לפנק כל מיני אנשים שחפצתי ביקרם ונתתי להם חבילות מיוחדות עם הוזלות גדולות על חשבון החברה. בלי לשים לב, חזרתי להתמכרות הקודמת שלי וגנבתי מחברת פלאפון כדי לרכוש לי חברים. עשיתי זאת בצורה מתוחכמת, ולקח לחברה שנתיים תמימות עד שהם עלו על ההונאה שלי".

הימורים ומשברים

שוב קרס עולמו של אליעזר: "פיטרו אותי בקול רעש גדול, והרבה שמועות נפוצו סביבי. לא עמדתי בפני הבושות ועשיתי את הדבר היחיד שידעתי לעשות כל חיי: לברוח. הוא עלה על מטוס והגיע בשנית לארצות הברית. וכמה סמלי כי בשתי הפעמים שנסע לחו"ל התאריך היה תשעה באב. וזה לא היה מתוכנן...

"לא הגעתי לחברי הקודמים, ממילא הם כבר לא היו ידידים שלי...", משחזר קושיצקי, "התמקמתי באזור אחר, והבטחתי לעצמי כי בשום אופן לא אתקרב שוב לסמים. פחדתי מההשפעה שלהם, ולא רציתי ליפול שוב. הייתי מלא כוחות ומרץ לפתוח דף חדש, ובמשך תקופה קצרה דמיינתי שהנה, אני מצליח ועולה על דרך המלך.

"אך אז עברה ההתחלה ועימה הריגוש שחולף ונמוג, ובלי שליטה נגררתי להימורים. זו הייתה התמכרות סוערת ואיומה. גלגלתי סכומים ענקיים, לקחתי הלוואות, קבלתי איומים והסתבכתי מול עבריינים. אחרי שנתיים הגעתי לתחתית. איבדתי את העסק שבו הייתי שותף, איבדתי את החברים. כולם שנאו אותי כי רימיתי אותם ולקחתי מהם כספים לצורך ההימורים. לבני משפחתי הרחוקים המשכתי לספר סיפורים על הצלחות גדולות, ונותרתי באמת בודד, חסר כול ונואש לחלוטין".

מכתב לרבי

ומה הוא חשב לעשות? את הפתרון היחיד שהוא הכיר: לברוח. בפעם הרביעית קנה אליעזר כרטיס טיסה ובקש לפתוח דף חדש ורחוק. "היום אני יודע שהייתי עלול להמשיך כך מסיבוך לסיבוך, ללא שום התקדמות וצמיחה", אומר קושיצקי במבט ריאלי. "אלמלי הקב"ה שעזר לי ופתח לי פתח ממקום שלא דמיינתי".

הוא בסך הכול היה רעב בדרך לטיסה, והחליט לפנות ולהיכנס אל ציון הרבי מליובאויטש. "שם תמיד יש הכנסת אורחים פעילה וידעתי שאוכל להשביע את רעבוני בשקט, לפני שאמשיך לשדה התעופה. ואם כבר נכנסתי לשם, החלטתי לכתוב פתק לרבי. היה לי עוד זמן עד למועד הטיסה, ואף פעם לא הייתי כופר.

"ישבתי וכתבתי את המכתב לרבי, והמילים נכתבו כמו מאליהן. שפכתי על הדף את כל המשברים שעברתי וכל הקשיים, פרטתי בכנות לא רגילה את ההידרדרות שלי ופתאום הכרתי במצבי הנורא והאומלל כל כך. כשסיימתי לכתוב רציתי להיכנס לציון ומשהו פנימי חסם אותי, הייתי מאוכזב מאד שאפילו לא ניגשתי לקבר ולא הבאתי את המכתב, אבל הרגשתי שאיני מסוגל לעשות זאת".

סוף סוף טיפול

אליעזר טס לארץ, וחיפש את מקומו מחדש. ימים ספורים לאחר מכן קבל במפתיע טלפון נסער מאחותו. "היא ביקשה לפגוש אותי בדחיפות", הוא מספר, "וכשהגעתי, היא אמרה לי מיד: 'אתה חייב עזרה מקצועית!' ניסיתי להתחמק אבל אז גיליתי שהיא יודעת כל מה שכבר עלי. הייתי המום. 'מאיפה את יודעת הכול?'

"אימא כיבסה את בגדיך, ראתה מכתב שכתבת לרבי, וקראה אותו", היא הסבירה, והבהירה לי כי אני לא יכול להמשיך לבד. בני משפחתי לא וויתרו לי ובזכותם הסכמתי לפנות ל'רטורנו'.

"נכנסתי לרטורנו במחשבה שרק אסדר את העניינים ואחזור לחיי הקודמים. לא באמת חשבתי להשתנות, אבל שבעה חודשים ב'רטורנו' נתנו לי חיים חדשים. שם למדתי איך לאהוב את עצמי באמת, להכיר במעלות שלי ולהתנהל נכון. שם למדתי שאני לא בודד אף פעם, ולא תלוי אם יש סביבי חברים או לא. קבלתי גם כלים להתנהלות כלכלית נכונה, והבנתי מהם גבולות וכיצד להציב אותם. עבדתי על כנות פנימית, וכיצד לא לשקר לעצמי. עברתי טיפול רגשי, נפשי והתנהגותי ובניתי את עצמי מחדש.

"במהלך העבודה הפנימית שערכתי שם, גיליתי מחדש את האמונה. היחיד שיכול להצמיח ולהעלות ממקום כל כך נמוך הוא רק הקב"ה. חזרתי לשמור תורה ומצוות מרצוני ובלב שלם, וזו הייתה מתנה גדולה שזכיתי לה.

חיים חדשים

יצאתי מרטורנו כ'מכור נקי'. זו ההגדרה המתאימה, כי מי שהיה מכור ונגמל, מבין שתמיד עליו להמשיך ולהיזהר, ולא להיות שאנן. ברוך ה', השתלבתי בעבודה ובניתי שגרה חדשה.

כשנה אחר כך הציעו לי ברטורנו להיות מדריך בקבוצת טיפול. כל המדריכים שם הם מכורים נקיים וכך הם יודעים על מה לעבוד ומבינים באמת את החברים בקבוצה. הסכמתי מיד להצעה המרגשת, ידעתי כמה הם מצילים נפשות ושמחתי להיות חלק מהזכות".

בהמשך התמקצע קושיצקי בתחום בריאות הנפש וגמילת מכורים, וכיום הוא מנהל את מרכז ההחלמה "אחרת בדרך". המרכז, שנוסד על ידי יוכי טולדנו ותמר לוי, מעניק טיפולים פרטניים וקבוצתיים כמו גם ליווי והדרכה משפחתית לאורך כל הדרך, הניתנים על ידי מיטב אנשי המקצוע.

אליעזר מפתיע ומספר על סגירת מעגל מבית היוצר של הקדוש ברוך הוא: "מדהים לראות כי גם את השידוך שלי מצאתי בזכות העבודה ב'רטורנו'. כשעבדתי שם כמדריך, עוד לפני שהקמתי את האשפוזית, רעייתי עבדה שם כעו"סית, הצוות במקום הכיר ביננו והשידוך יצא לפועל. אשתי אומרת כי אם הייתה שומעת את הסיפור האישי שלי קודם לכן, היא לא הייתה מסכימה להיפגש בשום אופן, אך הקב"ה גלגל את הדברים והיא שמעה על ההצעה שלי בתור מדריך שעובד במקום. היא לא שיערה כלל מה עברתי בחיי, והסכימה להיפגש. אחר כך, מששמעה את כל מה שעברתי, זה כבר לא הפריע לה, ואנו נישאנו למזל טוב. נפלאות דרכי הקב"ה".

ליצירת קשר עם אליעזר: Kushitzky100@gmail.com.