חשיפה מצמררת בצרפת: נזירה הצילה 83 ילדים יהודים - דרך החור הקטן הזה ברצפה

כתבת ענק שפורסמה השבוע ב-BBC חושפת את זהותה של הנזירה הנועזת שהצילה 83 ילדים יהודים, בתקופת השואה - דרך חור קטן ברצפת המנזר. 

הלן באך הייתה בת 12 כששיחקה עם אחותה הצעירה אידה בחצר ביתם בצרפת, לפני כ-80 שנה. הלן זיהתה משאית צבאית שמתקרבת אליהן, ורצה לביתה במהירות עם הבזק עם אחותה.

הוריהם, ארון וססיל באך, החליטו כי על מנת למזער את הסיכוי של תפיסת המשפחה כולה, האב ארון יברח ביחד עם הבת הגדולה, אנני - אך הם נעצרו בשנת 1941, ונלקחו למחנה ליד טורס. "אמא שכרה בית בקרבת מקום, אבל כשהגרמנים הגיעו באותו זמן כששיחקתי עם אחותי בחצר, אמא אמרה לנו לרוץ להתחבא ביער. החזקתי את אחותי הקטנה ביד, אבל היא לא רצתה לבוא איתי. היא רצתה לחזור לאמא שלי".

הלן התחבאה ביער עד שהרגישה שהקולות חלפו ושזה כבר מספיק בטוח לחזור הביתה. "אמא ואידה כבר לא היו שם, אבל אמא השאירה לי כסף על השולחן. היא ידעה שאחזור", אומרת הלן - שלעולם לא ראתה בשנית את אמה ואחותה הקטנה. 

בינתיים, במחנה שבו הוסגרו היא ואביה, האחות הגדולה - אנני בת ה-16, הצליחה לברוח דרך חור קטן שמישהו עשה בגדר. לאחר בריחתה, הצליחה אנני להגיע רגלית לדודתה שגרה בעיר טולוז, אך ידעה שגם שם היא לא תהיה בטוחה. 

על פי הדיווחים שפורסמו בכתבה, בשנת 1942 כתב הארכיבישוף של טולוז - ז'ול גראוד סאליאז' מכתב לכל אנשי הדת במחוז שלו, וביקש מהם להפיץ את המכתב בקהילות שלהם, ולנהוג על פיו. "הגרמנים מתייחסים לילדים, נשים, גברים, אבות ואמהות כמו אל עדר שפל. בני משפחה יחידה מופרדים זה מזה, ומעלים אותם ליעד לא ידוע. היהודים הם חלק מהמין האנושי, הם אחים שלנו - כמו כל כך הרבה אחרים. אסור לנו לשכוח את זה", כתב הכומר, תוך שהוא מוחה בפני שלטונות וישי על מדיניותם כלפי היהודים, בזמן שרוב ההיררכיה הצרפתית-קתולית, שתקה. 

"בואו נשקר, כל עוד אנחנו מצילים חיי אדם"

הוא היה אחד מתוך שישה בישופים בלבד - שהתבטאו בפומבי נגד המשטר הנאצי. אחד מתוך 100 בישופים צרפתיים שלא אמרו דבר, שהעדיפו להעלים עין ולתת יד לרציחות. 

כשהנזירה דניז ברגון קראה את מכתבות של הארכיבישוף, היא גמרה אומר בלבה שתיתן מחסה במנזר שלה בנוטרדאם דה מאסיפ, צפונית מזרחית לטולוז, לכל הילדים שהיא היהודים שיגיעו אליה. "הקריאה שלו ריגשה אותנו מאוד, זה תפס את לבנו", חשפה ברגון במכתב שכתבה לאחר המלחמה, בשנת 1946.

ביומן שלה שנחשף כעת, כתבה הנזירה כי הבישוף הישיר שלה לא תמך בצעד הזה, ובפעמים רבות הייתה צריכה להערים עליו כדי לממש את הקריאה של סאליאז'. ביומנה כותבת הנזירה כי כשפנתה לסאליאז' ואמרה לו שהמצפון שלה רודף אותה בגלל השקרים שהיא נאלצת לשקר לקולגות שלה, כתב לה סאליאז' באלו המילים: "בואו נשקר, בואו נשקר בתי, כל עוד אנו מצילים חיי אדם".

בחורף 1942 אספה דניז ברגון בכוחות עצמה, ילדים יהודים שהסתתרו בעמקים ובערוצים מסביב למנזר, והצליחה להציל 83 ילדים יהודים, ביניהם האחיות לבית באך - הלן ואנני. האחות דניז גם ניהלה רשומות מדויקות על ילדים שנמסרו למנזר על ידי הוריהם. "קיבלתי 15 ילדות קטנות שחלקן פשוט ברחו בצורה מופלאה מהגסטפו", כתבה ברגון ביומנה. "הם פשוט הפכו לילדים שלנו, והתחייבנו לסבול הכל כדי להחזיר אותם אחרי המלחמה למשפחותיהם".

דניז סיפרה ביומנה כי מלבדה, רק מנהלת בית הספר מרגריט רוקס, הכומר שלה ושתי נזירות אחרות - ידעו את האמת על מוצאם של הילדים. הנזירות האחרות לא ידעו שהילדים יהודים. נאמר להן שהם פליטים מאלזס לוריין. "באנו ממזרח צרפת, מקום עם הרבה ערים תעשייתיות והרבה עובדים שהיו קומוניסטים", מסבירה אנני. "אז התחזינו לילדים קומוניסטים שלא ידעו דבר על ה'דת'".

ככל שהימים עברו והמלחמה התגברה, כך הפכה הסכנה עבור הילדים למוחשית יותר ויותר והנזירה החליטה לפעול בצורה זהירה יותר. "ילדים שהגיעו למנזר אחרי שנת 1943, כבר הוסתרו בפינות סודיות ביותר של המנזר. כבר לא הרגשנו בטוחים", כתבה דניז ביומן שלה בשנת 1946. "בשעת לילה מאוחרת, כשכולם ישנו בבית, חפרנו בור בגינת המנזר, וקברנו עמוק באדמה כל מסמך שיכול להפליל אותנו. כל דבר אפשרי שיכול להסגיר שהילדים היהודים אצלנו".

במאי 1944, כשחיילי האס-אס הגיעו לאזור מהחזית המזרחית, יום אחד צלצל פעמון הדלת במנזר. "בגלל שהנזירה הייתה רחוקה משם, אני פתחתי את הדלת", משחזרת אנני. "אדם צעיר עמד שם, הוא אמר: 'מהר, זה מאוד דחוף. אני חייב לדבר עם המנהל שלך, זה דחוף'. האיש אמר לנו שיצאו שמועות באזור על כך שהמנזר מסתיר ילדים יהודים".

ואז נכנסה האחות דניז לפעולה. 

"החלטתי להסתיר את הילדים לפני שהפולשים הגרמנים יגיעו", כתבה האחות ביומנה. 

"הכומר היה חזק ויכל להרים את הספסלים. הוא פתח דלת שהובילה לחור קטן ברצפה, חור שיצר חלל תת קרקעי זעיר של 2.5 מטרים על גובה של 1.5 מטרים. גלשנו לשם אחד אחד, כל הילדים היהודים", משחזרת הלן. 

היומן של הנזירה חשף: "שבעה ילדים הצטופפו שם יחד במשך חמישה ימים. הם לא יכלו לקום או לשכב לישון במהלך הלילות הארוכים, והותר להם לצאת לזמן קצר בלבד בשעות הבוקר המוקדמות. לאכול, לשתות וללכת לשירותים. האוויר הגיע דרך חור זעיר שנפתח לכיוון החצר אך כוסה בהמון צמחייה. "אחרי חמישה ימים שם, כבר אי אפשר היה לסבול יותר. תארו לעצמכם אם הנזירות היו נתפסות".

למרות שחיילי האס-אס לא נכנסו למנזר, הם השאירו שובל של הרס בכניסה אליו, כולל 'תזכורות' בצורה של חברים שנרצחו והושלכו על הכביש, בדרך למנזר. זו הייתה אזהרה למה שמחכה למי שיעזור ליהודים. 

רק בשנת 1944, אחרי שחרור דרום צרפת, החלו הילדים היהודים לעזוב לאט את המנזר. למרות שדודתם שרדה את אושוויץ, אנני והלן שמעו כי לאמם ואחותם הצעירה אידה לא היה מזל, והן נרצחו באושוויץ.