איה קרמרמן נתקעה עם המשפחה בכביש, וגילתה שהתפילות שלה מתקבלות

במוצאי שבת באחת בלילה הגענו הביתה בשלום. בשעתיים איחור מהמתוכנן, אבל גם זה בגדר נס. זה סוף הסיפור. עכשיו נחזור להתחלה. השבת זכינו לשבות אצל רבי שמעון. שבת בר מצווה משפחתית גרמה לנו לארוז, כרגיל הרבה יותר מדי, ולהצפין. בהבנה שיש לנו בחורי ישיבה שצריכים להסניף קצת בית לפני החזרה לפנימייה התכנון היה לצאת הביתה הכי סמוך להבדלה שאפשר. הדד־ליין של בעלי היה להיות בבית ב־11 בלילה. לעיתים נדירות האקסל של החיים פועל. הפעם ידו הייתה על העליונה. שוב העמסנו את הבגדים הרבים על האוטו, ויצאנו לדרך.

הפעם זו לא דחקה

בירידות ממירון אני אומרת לבעלי: "שומע? יש חריקה כזו חרישית, של ברזל מתחכך בברזל, ממש מתחת לגלגל הימני". ניסינו לשמוע, אבל החריקה השתתקה. בסוף הירידות, ממש לפני הרמזור שמאלה, פתאום בעלי אומר בלחץ: "אין לי ברקסים. הלכו הברקסים!". כדי להבין את הרגע, צריך להכיר את בעלי. הוא דחקיונר. אוהב דחקות, להסתלבט, להתל בנו. תמידית. בת השבע שלנו לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה. חשבתי שהוא מסתלבט על החריקה החרישית שלי ועל זה שאני שנים טוענת שיש לי שמיעה ביונית. אבל לא. הלכו הברקסים. על אמת. הגוף רעד והצטמרר בלי ששמתי לב. הבנתי מה היה עלול לקרות אם חלילה הברקסים היו נעלמים באמצע הירידות, בתוך הסיבובים והחושך. מחשבה מחרידה. כמה אנחנו שומעים על תאונות שגודעות חיים. איך זכינו. איזה נס. הודיה עטפה אותי. הידרדרנו והצלחנו לעצור בטרמפיאדה. מקום בטוח. מזמור ק"נ.

צלצלנו לכל החברים, אולי נתפצל למכוניות שונות, אבל לאף אחד לא היה מקום. פרט לעובדה שכולם גרים במרכז ואנחנו, אפעס, לא. בין הסטרס של להבין מה עושים, למי מצלצלים ולמה לא עונים לנו מהביטוח, חשבתי לעצמי איך רבי שמעון תמיד מסדר לנו תיקון וכפרת עוונות. מפנצ'ר ועד דו"ח קבוע באותו צומת. הוצאנו את הרמקול מהאוטו ושמתי על פול ווליום את השיר "רפאל" של שולי רנד. הקונצרט הספונטני לצד הכביש המשיך ולבמה עלו ישי ריבו, חנן בן ארי, אלייצור, שרשרת שירי נ נח ועוד. התחלנו לרקוד. ההורים של בעלי, שהגיעו לתמוך ברגעים קשים, מצאו משפחה מקפצת בחדווה על המדרכה. הילדים ממש היו מבסוטים והקפיצו את הקטן על הכתפיים משל היה חתן. סבתא הרימה גבה. הגדול אמר: "אנחנו לא יכולים לשנות את הסיטואציה, אז אנחנו רוקדים". אפילו סבא נדבק בשמחה וסובב את המפתח על היד לפי קצב המוזיקה. שמנו לכבודו טראנס ביידיש. הוחלט לקחת מונית ענקית שתספיק לכולנו, יעלה כמה שיעלה.

אחרי כמעט שעה המונית הגיעה. "ערב טוב, אני איה, מה שמך?". "אני היימן". "טוב היימן, תודה שבאת, אתה אוסף משפחה עם מצב רוח טוב". "כן, ראיתי אתכם רוקדים מרחוק. לא יודע איך עשיתם את זה. אם הייתי נתקע באמצע הלילה ממש לא הייתי רוקד ושמח". הילדים נכנסו לוואן והרגישו כאילו אנחנו בדרך לנתב"ג לאיזו טיסה מרגשת. העלינו זיכרונות מחופשה של פעם ופנטזנו כמה כיף יהיה כשניתקע באמצע צומת כשיהיו חתנים, כלות ונכדים. לקח זמן לאדרנלין ששטף אותנו מהריקודים להתמוסס בגוף, ולבסוף כולם הצליחו להירדם. לפני שהגדול השתקע בכיסא לנמנום הוא אמר: "אמא, תודה. היה אדיר. אחלה בילוי של מוצ"ש". בניגוד לאופי צפוי של בן עשרה, הפעם הוא היה נטול ציניות.

במילה: נס. בשבע מילים: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

הקול שלי בתוך המזמור

עכשיו קבלו את הסיפור מצד שני: עברנו לילה של סיוט, אל תשאלו איזה תיקון מעצבן נפל עלינו. נסענו לשבת. במוצ"ש, בירידות ממירון, הלכו הברקסים. נתקענו עם ילדים סופר עייפים, דופר מסמורטטים, באמצע הלילה בטרמפיאדה. הביטוח לא עונה. לאף אחד אין מקום באוטו להקפיץ אותנו לאן שהוא. הבחורים מתים למיטה לפני שבוע אלולי בישיבה. היינו צריכים להוציא מהאוטו את כל החפצים, שבתמורה נמרחו על המדרכה. משמע, מה שנשאר נקי משבת ייכנס בכל זאת לכביסה. לא היו לנו מים. חיכינו שעה פלוס למונית, שעלתה כמו טיסה לאומן. האוטו נשאר תקוע באמצע שום מקום. הוא לא יגיע לירושלים עד מחרתיים, כך שאין לי דרך להחזיר את הבן שלי מבית הספר. סוף הסיפור, יעני כמה עוד יעלה העונג במוסך, לא תם ולא נשלם.

במילה: איף. בשבע מילים: מה עשינו רע שמגיע לנו העונש הזה?

למה אני מספרת את כל זה, חוץ מפרסומי ניסא? למה התחלתי עם הגרסה הראשונה ולמה היה לי קל לראות אותה, לבחור בה, כדי להבין את מה שעבר עלינו? הרי יכולתי לבחור אחרת. שבועיים שאני אומרת בכל יום "לדוד ה' אורי וישעי". שבועיים שבהם שמעתי את הקול של ביני לנדאו מזמר "ואם תחנה עליך מחנה". את יונתן רזאל מנגן ושר "את פניך ה' אבקש". את חנן בן ארי מבקש "אל תסתר פניך ממני". פתאום, אצל רבי שמעון, שמעתי את עצמי בתוך המזמור, את הקול שלי.

הגענו מוקדם למירון, השארנו את החבורה הקדושה בווילה והתגנבנו התגנבות זוגית לציון. כשאמרתי את המזמור, פתאום הקולות האחרים התפוגגו. נפל לי האסימון שבעצם כתוב שם מה שאני מבקשת כל הזמן. בבקשה, השם, אל תסתתר לי. אני לא עומדת בריחוק, אני קטנת אמונה שצריכה להרגיש שאתה אוסף אותי. אוזלת היד שאני מרגישה, תחושת עליבות התפילות שלי שלא מניעות דבר, שלא ממתיקות דינים, שלא משנות ולו בפסיק את המציאות הקשה, שורפת כל חלקת אמונה שעוד נשארה בי. והשנה שנת שמיטה, אסור לשתול מחדש. עוד רגע וחלקת האדמה שלי תהפוך לצחיחה, מוכת שמש, נטולת חיות, צמיחה או אמונה.

אל תיטוש אותי. תן לי להרגיש שאתה שומע את התפילות שלי, מקשיב להן ולא משליך אותן הצידה במחי יד. אני מתפללת על אנשים חולים. תעשה לי את הנס לראות בעיניים הגשמיות שאתה שומע תפילה, מרפא חולים מעל הטבע. כי הכאב שאני מרגישה כשאני רואה אותם ואת המשפחות שלהם סובלים, מחליש גם אותי. אל תשאיר אותי לבד. כבר בחרתי לא להיות לבד, בחרתי להיות עטופה בך. אז קח ממני את הבחירה ותראה לי שצדקתי. בצורה שמפיגה כל פקפוק, כל צמצום של אמונה. תראה לי שאתה איתי תמיד, שומר עלי. בבקשה אל תעמיד אותי בניסיונות, אני לא תינוק שמתחיל ללכת וזקוק לעצמאות. אני מקווה אליך, השם, בבקשה קווה גם אלי.

במוצאי השבת, כשכל הילדים התכרבלו במיטות, ידעתי. התפילות שלי לא רק נשמעו, אלא גם התקבלו. אולי בזכות רבי שמעון זכינו בנס הזה, ועכשיו נותר לי לבחור מחדש, להאמין, לראות בטוב ה'. האמת. אני מרגישה שזה לא פייר לבחור לראות הפעם את ניסי השם. בחירה אמיתית מתרחשת כהרף עין כשאנחנו לבד. הפעם אני מרגישה שלא הייתי לבד כלל, שהכול היה באתגליא. כך שלא באמת הייתה לי בחירה לראות ולהאמין. בבקשה השם, אל תצא מהאור, אל תתכסה. בבקשה תשאיר אותי נטולת בחירה, מוארת מטובך. בבקשה השם, אל תפסיק לשמוע תפילה, לעשות ניסים, לעצור רכבים, לרפא חולים ולהמתיק דינים. גם בטרמפיאדה בצומת חנניה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".