הרופאה שמרגשת את הרשת: "אף אחד לא האמין שאשרוד. סבלתי מתת תזונה קשה"

פוסט שפורסם ברשתות החברתיות לאחרונה, זכה לעשות רעש - לא בכדי. 

את הפוסט פרסמה הדס בת ה-36, רופאה במקצועה שהשתחררה מתפקידה כרופאה צבאית בחיל האוויר בדרגת סרן. "שמי הדס. בת 36. רופאה. בוגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. עתודאית. שרתתי בחיל האוויר כרופאה במשך 5 שנים. השתחררתי בדרגת סרן ועושה מילואים בהתנדבות עד היום", היא פותחת וכותבת.

היא מתגוררת בקיבוץ מעורב - שבו גרים דתיים וחילוניים יחדיו, נשואה לאדריכל בשם יונתן ואם לארבעה ילדים: תמר בת 8, הילל בן 6 וחצי, נגה בת 3 ואביגיל בת 10 חודשים. את הפוסט הזה כתבה הדס, בין ביתר, כדי "לספר את הסיפור האישי שלי ולעודד ילדים משכונות פריפריה ומצוקה או ריכוזים גבוהים של יוצאי אתיופיה לשאוף להשכלה גבוהה", היא אומרת. 

הפוסט, שפורסם על ידי שלום פרץ, מנהל קבוצת הפייסבוק 'הישראלים היפים' - זכה לאלפי לייקים ומאות תגובות ושיתופים, בין היתר הודות להישגיה הייחודיים של הדס. "עליתי לארץ בגיל 4 מאתיופיה, דרך סודן. לילדים שלי יש סבא אתיופי שהינו אסיר ציון שסבל עינויים רבים בשל פעילותו הציונית, וסבא מיצרי-סורי שהינו איש מוסד לשעבר שבין פעליו הרבים גם פעל להבאת יהודי אתיופיה ארצה.

"יש להם סבתא אתיופית שבאומץ ונחישות שלא יתוארו קמה וצעדה עם 5 ילדיה הקטנים בחשכת המדבר המאיים במשך חודש שלם ברגל וסבלה במחנה פליטים בסודן במשך 10 חודשים. היא כמעט מאבדת שניים מילדיה (ביניהם אני) כאשר לנגד עיניה עומדת מטרה אחת בלבד, הגשמת חלום ירושלים. סבתא שגידלה בארץ 11 ילדים לתפארת במורכבות של קשיי קליטה בארץ חדשה.

"לילדים שלי יש גם סבתא פולנייה שהוריה ברחו מהשואה בפולין והגיעו ארצה בהיותה רק בת שנה. והמשפחה לתפארת שהקימה לימים בארץ ישראל היא העדות הטובה ביותר לניצחון שלנו, העם היהודי, את שונאי הגזע והאנטישמים. בבית שלנו, שהיה בית עם אמצעים דלים ביותר מבחינה חומרית וכלכלית, אך עשיר מאוד מבחינה ערכית ורוחנית, חונכנו לערכים של אהבת הארץ, הגנה על המולדת, שזוהי ארצנו האחת והיחידה וליהודים אין אף מקום אחר בעולם. גדלנו על ערכים של נתינה, עזרה הדדית, אהבת הזולת, כבוד, שאיפה למצויינות והצלחה. כילדה לא ראיתי מכשולים בדרכי. הייתי ישראלית לכל דבר. לצבע עורי לא הייתה משמעות מבחינתי, כשם שלגוון עיניו של אדם או צבע שיערו אין משמעות".

הרגשתי דחף עז לעשות משהו שיביא לשינוי עמוק ומהותי אך לא ידעתי מה ואיך

בהיותה בת שלוש בלבד עזבה ביחד עם אמה את ביתה באתיופיה וחלתה במחלות קשות כולל מלריה וחצבת במחנה הפליטים שאליו הגיעו בסודן. "אף אחד לא נתן תקווה שאשרוד ואגיע לירושלים. סבלתי מתת תזונה קשה".

כשהגיעה לארץ לבסוף לאחר מסע מפרך, תחילה נקלטה בבית החולים סורוקה בבאר שבע לשיקום ממושך. "כבר בימים הראשונים של העלייה שלי לארץ הקודש, בעת האשפוז, נרקם והתבסס החלום להיות רופאה כשאהיה גדולה", היא מספרת. ומאז, לא משנה באיזה קושי נתקלה בדרך לחלום חייה, היא צלחה אותו בגבורה. "בשכונה שבה גדלתי היה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה ולא יצאו ממנה הרבה סיפורי הצלחה לצערי. מאז הירצחו של סלמון טקה ז"ל על ידי שוטר, חשתי שאני מתהלכת כסהרורית. 

"חשתי שאין לי אוויר לנשימה. שאין לי טעם לקום לעבודה. הרגשתי דחף עז לעשות משהו שיביא לשינוי עמוק ומהותי אך לא ידעתי מה ואיך. חיפשתי אנשים שמרגישים כמוני שאולי אוכל לשתף בתחושות שלי ובחוסר האונים. התגובה ברשתות החברתיות נראתה לי חסרת טעם. ראיתי את פרץ הזעם והתסכול שהתארגן ספונטנית ויצא לרחובות. נערים זעקו מדם ליבם. אמהות זעקו מרחמם הכואב על אובדן ילד נוסף. הרהרתי עם עצמי ללא הרף. המחשבות לא פסקו. איך עוצרים את הטירוף הזה? איך מביאים לשינוי אמיתי? איך מסבירים לחברה הישראלית, לאנשים שאני פוגשת מידי יום בעבודה, בקיבוץ, בלימודים ובמסגרות אחרות מה קרה לקהילה הזאת? מה מביא לפרץ כזה של זעם ושנאה שכרגע גם פוגע באזרחים תמימים בחלק מהמקרים".

בדרך כלל היא לא מדברת על גזענות. "ההורים שלי תמיד אמרו שדעות קדומות הן רעש רקע ולא צריך להתייחס לזה. צריך להסתכל למטרה ולא לתת לזה להפריע לנו. כשאני חושבת על מה שעברתי בחיי אני מבינה שהגזענות והדעות הקדומות אינם נחלתם של הנערים האתיופים בשכונות המצוקה או אוכלוסיות שוליים אחרות. הגזענות הינה חוצה שכבות באוכלוסיה , היא חלק מהחברה הישראלית ונמצאת גם באופן ממוסד ומובנה בשלטון. אין זה משנה אם אני ד"ר לרפואה או אחרון הנערים שיושב ושותה כוס בירה להנאתו בפארק השכונתי. אני, הרופאה, הקצינה שמתגוררת בקיבוץ ונשואה לאיש יקר שאינו יוצא אתיופיה ומהווה סמל ההצלחה של קליטת עליה ושילוב חברתי - חווה גזענות כמעט על בסיס יומיומי.

"זה התחיל בילדות כשקראו לי ילדים מהכיתה או סתם ברחוב "כושית", המורים בבית הספר שהתעקשו לשנות את שמי להדס כי "אדיסה" זה לא ישראלי ואף העיזו לבחור לי את השם החלופי. עזבתי את בית הספר אך גם בבית הספר החדש התעקשו שאשנה את שמי. התייאשתי. לא יכולתי לעזוב בתי ספר בלי סוף".

"בשביל מה לחלום, גם ככה לא נגיע לכלום"

ממשיכה הדס וכותבת כי מאז ומתמיד הרגישה שהיא צריכה להוכיח שהיא ראויה למקום שהיא הגיעה אליו. גם בבית הספר לרפואה שבו "הרימו גבה כשהגעתי ביום הראשון לכיתה, ושאלו אם אני בטוחה שאני בכיתה הנכונה. כסטודנטית לרפואה היו מטופלים שסרבו שאגש אליהם או הביעו חשש או תמיד חשבו שאני המנקה או כוח העזר למרות שעמדתי בשורה עם חברי לכיתה עם אותו חלוק לבן, סטטוסקופ ותג שם עליו כתוב בצורה ברורה "הדס מלדה- סטודנטית לרפואה", וזאת למרות שהיא הייתה מצטיינת בלימודיה. 

"כשניסיתי לשכור דירה כסטודנטית תמיד בעלי דירות שמחו לשמוע בטלפון שתהיה להם סטודנטית לרפואה , בטח רצינית, לימודים ארוכים, שכירות לטווח ארוך, עסקה נהדרת. עד שפגשו אותי. 'אבל אין לך מבטא בטלפון" היה המשפט הכי נפוץ ששמעתי. בדיוק סגרנו חוזה שניה לפני שהגעת...חבל'... ועוד.

"כשהגעתי למרפאה הצבאית, כל מטופל שהגיע אלי לא יכל להסתיר את הבעת התדהמה על פניו שאני היא ד"ר הדס מצרי. אך אני יכולה לקבל זאת. בכל זאת בזמנו לא היו הרבה רופאים יוצאי אתיופיה. אך כשחיילת פנתה לחובשת ואמרה אני לא מוכנה להכנס לרופאה האתיופית המסריחה הזאת וכשטיס בדרגת אלוף משנה שהתארח בבסיסנו לא רצה להיבדק על ידי, את זה כבר לא יכולתי לשאת ,הדמעות חנקו אותי ותחושת העלבון טיפסה במעלה הגרון. מיותר לציין שעם הזמן כאשר המטופלים עמדו על טיבי כרופאה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית, הם העדיפו לחכות מספר ימים לתור שיתפנה אצלי ולא להבדק ע"י רופא אחר".

הדס מתייחסת למספר תקריות לא נעימות שהיו לה מול הממסד לרבות המשטרה ואומרת כי "הגזענות נמצאת בכל מקום, והמשטרה היא רק "סימפטום" לבעיה רחבה ועמוקה בהרבה, שקיימת בחברה שלנו. אם לא יהיה חינוך לערכים של סובלנות, אהבת הזולת, קבלת האחר גם בבית וגם בתוך מערכת החינוך החל מהגיל הרך, אני לא רואה איך המציאות באמת תשתנה. חלק מהסיפורים שהעלתי כאן אינם מוכרים אף לאנשים הקרובים אלי ביותר. אך היום מצאתי לנכון לעלות אותם על הכתב ולשתף. תמיד השתדלתי לא לשים שם את הפוקוס ולראות איך אני משנה את המציאות הזאת. נסעתי במשך עשור ברחבי הארץ מצפון לדרום, בהתנדבות, לספר את הסיפור האישי שלי ולעודד ילדים משכונות פריפריה ומצוקה או ריכוזים גבוהים של יוצאי אתיופיה לשאוף להשכלה גבוהה. הדבר הכי מטלטל ועצוב שפגשתי, הוא העובדה שרוב הילדים במקומות האלה ענו לשאלתי מה הם חולמים להיות, שבעצם אין להם חלום..."בשביל מה לחלום, גם ככה לא נגיע לכלום". ואותי זה תמיד טילטל. כי מה זה בעצם ילד בלי חלום? זה לא ילד. ואנחנו כחברה יצרנו את המציאות הזאת באזורים מסוימים ובאוכלוסיות מסוימות. לא רק באוכלוסיה האתיופית.

"יש לנו אחריות חברתית לתקן את הדבר הזה. רוב הנערים שאתם רואים היום בחדשות שיוצאים בזעם הם נערים ונערות שכואבים את האפשרות לחלום, שנלקחה מהם עוד בילדותם ואף אחד לא נתן על זה את הדעת. אני רוצה להאמין שבמדינה שאני אוהבת, שאין לי אחרת מלבדה, אנשים רוצים באמת לתקן את העולם, לשנות את ההיסטוריה, ובטח לא לשחזר אותה", היא מסכמת.