ריקה רזאל: "אגלה לכן סוד. אף פעם לא באמת למדתי איך להתפלל"

לפעמים אנחנו מעריכות משהו רק כשכבר אין לנו אותו..

אצלי זה תמיד מתחבר לשלושת השבועות ותשעת הימים, כשאנחנו פתאום לא יכולים לשמוע מוזיקה. דווקא בימים האלה אני פתאום מרגישה את הכח הגדול של המוזיקה. כמה יופי, שמחה, ייחודיות ועניין היא מכניסה לחיים שלנו.

זה מדהים כשחושבים על זה. כשה' ברא את העולם הוא היה יכול פשוט לברוא עולם חביב ונחמד. אבל כמה יופי ה' שם בעולם. שקיעות וזריחות, נופים, ים, וגם מוזיקה. איזו המצאה גאונית. המוזיקה היא גם אמנות, גם דרך ביטוי, גם משהו שיכול לשמח אותנו ולהכניס כיף לחיים. המוזיקה היא לכל אחד ואחת, ויש כל כך הרבה סוגים וז'אנרים שכולם יכולים למצוא את עצמם, למצוא מוזיקה שהם מתחברים אליה.

אני שמה לב לזה המון בשיר שלי "הכל מאהבה", דואט עם הבת שלי מיכל שמדבר על יחסי אמא-בת. אין שבוע שאני לא מקבלת בו לפחות הודעה אחת מאמא שעוברת משהו קשוח עם הבת שלה והשיר הזה עזר לה, ממורה שהשתמשה בשיר לדבר על הנושא עם תלמידות שלה, מבת שהקדישה את השיר לאמא שלה... כמות הסיפורים והפידבקים המרגשים שאני שומעת על השיר הזה היא אינסופית. זכיתי לקטוף את השיר הזה שברוך ה' עושה המון טוב בעולם  (משאירה לכן לינק לשיר בתגובה הראשונה, אם עוד לא שמעתם אותו..)

וזה משהו שרק מוזיקה יכולה לעשות. היא פורטת על מיתרי הנפש, אומרת דברים שאי אפשר לומר בדרך אחרת. מחברת נשמות ולבבות, מכניסה שמחה וכיף. כזו מתנה גדולה שקיבלנו לעולם. לא סתם עבודת בית המקדש היתה מושתתת על שירת הלויים..

ושלושת השבועות האלה, שאסור לשמוע מוזיקה, פשוט מדגישות לי את זה כל שנה מחדש. גורמות לי להתגעגע למוזיקה ולהעריך אותה, לא לקחת כמובן מאליו. כמה היא משמעותית, כמה היא משפיעה על מצב הרוח שלנו, כמה רוחניות יש בה, כמה יופי.

וטיפ קטן, לאימהות בינינו.. יש לנו יכולת להשפיע על הבית שלנו בעזרת המוזיקה. הפעלת מוזיקה רגועה או שמחה בבוקר ברחבי הבית יכולה לגמרי להרים את מצב הרוח של כולם 

כשיש חשמל באוויר, כנראה שלא צריך כלי נגינה.

אחרי בר המצווה של אחי אהרן, אבא שלי בא אלי – "ריקה, מה את חושבת על תומר (שם בדוי) החבר של אהרן?" הייתי בת 12, חמודה ותמימה, ולא ידעתי מה השאלה טומנת בחובה. "הוא חמוד", עניתי.

מצויד בתשובתי החיובית, אבא שלי נסע לביתו של תומר עם ספר גמרא והמון מוטיבציה. כשאבא של תומר, פרופסור מדופלם, פתח לו את הדלת, אבא שלי פצח בנאום. "תראה, הבן שלך מקסים והבת שלי מקסימה, הם מוצאים חן אחד בעיני השני, והגיל המובחר להתחתן הוא סמוך לפרקם, בגיל 12", הוא פתח את הגמרא כדי להוכיח זאת מן המקורות. "אין דבר יותר טוב מלגדול יחד. מה אתה אומר, אפשר לקדם את זה?"

במשפחה שלנו צוחקים שאבא שלי שומע את טריקת הדלת מצלצלת באזניו עד היום.

כזה אבא שלי. הוא חושב שאין דבר נפלא יותר מלהתחתן, ומטיף לכולם לעשות זאת כמה שיותר מוקדם.

ובאמת, זכיתי להתחתן מוקדם. אמנם לא בגיל 12, אבל התחתנו כשיוני היה בן 21 ואני בת 19. מדי פעם אנחנו מסתכלים אחורה וחושבים שכנראה היינו משוגעים. זוג ילדים, עדיין בצבא, מה חשבנו לעצמנו?

אבל אני מרגישה שכאן נמצא הקסם. התחתנו במן תמימות כזו, פשוט כי אהבנו אחד את השניה ורצינו לחיות ביחד. בלי לחשוב על זה יותר מדי, בלי להתפלסף.. הרי אם היינו חושבים על זה, נכנסים לשיקולים כלכליים, או שיקולים של טיימינג, או אם האישיות שלנו מתאימה בדיוק לפי הספר – מי יודע איפה היינו היום...

אנחנו חוגגים השבוע 26 שנה, ברוך ה'. וכמה עברנו ביחד. אחרי 8 ילדים, 3 נכדות, משברי גיל הארבעים, המון מריבות והמון השלמות. למדנו, ואנחנו לומדים כל הזמן, לעבוד קשה. כותבים על הדלת שלנו – "כאן בונים". ואולי זה הסוד, להיכנס ביחד לנישואין מתוך הבנה ששנינו עובדים קשה. לומדים אחד את השניה, מוותרים אחת בשביל השני, משקיעים בביחד שלנו וגם בלבד של כל אחד.

אז כן, היינו קצת משוגעים. אבל איזה כיף שזכיתי, וממשיכה לזכות, לחיות לצד האיש שאני אוהבת כל כך הרבה שנים. איזה כיף שזכינו לגדול יחד, ללמוד את העולם ביחד, להקים ביחד משפחה.

וכמו שאני זכיתי, נושאת מכאן תפילה לכל מי שעוד מחכה. מחכה לאיש, לבית, למשפחה או ילדים. מתפללת על כל אחת ואחת מכן (וגם על כל אחד ואחד) – שתזכו למה שליבכם מייחל לו בקרוב מאד, בשמחה גדולה.