סיון רהב מאיר: ההזדמנות השנתית מגיעה, לתקן מה שקלקלנו

השבוע, גם בעדות אשכנז החלו לומר סליחות, עד ליום כיפור. במוצאי השבת האחרונה הייתי, עם עוד אלפים, בסליחות שהוביל גיסי, יצחק מאיר, ופתאום שמתי לב למשהו: הטקסט של הסליחות מדבר על כל מה שעשינו לא טוב בשנה האחרונה, אבל ההמונים אומרים אותו בריקוד, בשירה, בהתרגשות. זו לא סתירה, זו המהות של הימים האלה.

מי שיצטרף למעמד הסליחות יראה זאת בעצמו: אין פה ייאוש אלא תקווה. זה ממש מפגש מחזור שנתי של אנשים אופטימיים, של אנשים שמאמינים שזה אפשרי. כך בדיוק נאמר בפרשת השבוע: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". קיבלנו הזדמנות שנתית להתמודד עם מה שרע, עם מה שמקולקל, עם מה ששבור – ולתקן.

נכון, זה דורש מאיתנו להכיר בטעויות. זה לא נעים להודות ש"אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ". קל יותר להתעלם ולהמשיך כרגיל, ולא לעצור ולחשוב על כל הכישלונות של השנה החולפת, אבל כך אפשר להכיר במצב, ולחזור למסלול הנכון.

האם דמיינתי, או שהאוויר הירושלמי היה צלול יותר כשיצאנו?

ו...?

החודש מציינים 132 שנים לפטירתו של הרב עבדאללה סומך, ממנהיגי יהדות עיראק. הנה סיפור עליו שמתאים לחודש אלול, מתוך אתר "חכימא": פעם ניגש אליו אדם וסיפר לו בבכי על כל חטאיו ומצוקותיו, וביקש את עצתו של הרב. מידי פעם שאל הרב שאלה להבהרת הסיפור, והאיש ענה ולבסוף אמר שאין לו שום תקווה. הרב סומך הביט בו ואמר: "ו...", אבל האיש לא הבין מה כוונתו. הוא הביט ברב במבט תמה והשיב: "כאן הסיפור שלי נגמר".

חייך הרב סומך ואמר: "ו...", אך האיש עדיין לא הבין. הסביר הרב: "מתי מסתיים סיפור? כשאתה מחליט לסיים אותו. אפשר לספר על חטא, ואפשר להמשיך ולספר כיצד תתקן. כשסיפור לכאורה נגמר, תמיד אפשר להוסיף לו סוף חדש. הסוד הוא באות ו' שפותחת אופק חדש, שמלמדת שיש המשך".

לפעמים אנחנו מרגישים תקועים (בעבודה, בנישואים, בהתפתחות האישית, מול הילדים ועוד). אנחנו לא יכולים לשנות את מה שכבר קרה בעבר, אבל יכולים להמשיך ולכתוב סוף חדש, ולהפוך את העבר לחלק קטן יותר, לפרק אחד בתוך סיפור חיינו הגדול. בזמן מצוקה, ו' החיבור מאפשרת לנו לא להיתקע במקום אלא להמשיך, וכמו הרב סומך לומר תמיד: ו...

על בראל ועלינו

הוא לא "הילד של כולנו", כמו שראיתי שכתבו. הוא הילד של יוסי וניצה, שגידלו אותו, ויושבים עליו עכשיו שבעה. אבל הוא בהחלט נכנס ללבבות של כולנו. בראל שמואלי הובא למנוחות אחרי שנפצע אנושות, ולימד אותנו כל כך הרבה בשבוע וחצי.

קודם כל, בדרך שבה נפגע. ההמון העזתי הגיע לגדר, במרחק נגיעה, ומחבל ירה בבראל. הלוואי שהביקורת הציבורית הרחבה תועיל, הלוואי שהתחקיר של האירוע ישנה את הנהלים, הלוואי שזה יהיה המקרה האחרון.

ואחר כך, בסולידריות. כל כך הרבה אנשים שמעולם לא פגשו אותו הכניסו את השם "בראל בן ניצה" אל סדר יומם, בארץ ובעולם. מאות הפרשות חלה לרפואתו, אינספור חיבוקים אמיתיים או וירטואליים למשפחה. הפרצוף שלו הפך לאחת התמונות הכי ויראליות ברשת, יותר מכל סלב. כשהודיעו על החמרה במצבו, אפשר היה להרגיש איך זה נוגע לא רק במשפחתו אלא במשפחה המורחבת שלו, עם ישראל.

וגם התפילה. לכאורה אנחנו לפני חודש של תפילות חגים שהן שיא השנה, אבל הסליחות המרגשות בכל לילה מחוץ ל"סורוקה" שברו כל שיא. המשפחה ביקשה, ויום אחרי יום, בחצות, התייצבו שם אלפים (!) מכל רחבי הארץ ואמרו סליחות. "הופתעתי לא רק מהכמות", אמרה לי מישהי שהגיעה מהצפון, "אלא מעוצמת הרגש והאכפתיות, מהעובדה שכל כך הרבה אנשים פשוט בכו שם, בדמעות".

לעילוי נשמת בראל בן יוסף וניצה. תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.

סמ"ר בראל חדריה שמואלי (תמונה: דוברות המשטרה)

שנת הלימודים – מתחילים!

ה-1 בספטמבר הגיע. בגלל הקורונה, אנחנו עוסקים המון בשאלה איך הילדים ילמדו, אבל מה הם ילמדו? ב-1949, שנתה הראשונה של מדינת ישראל, כתב שר החינוך זלמן שז"ר מכתב ארוך לתלמידים הצעירים של המדינה החדשה. הנה כמה משפטים, שבעיני מעוררים געגוע לימים שבהם העזו לדבר כך:"תגדלו, אחים ואחיות צעירים. תפתחו את חדרי לבבכם לרווחה בפני תורת ישראל. תיווכחו לדעת מה רב מחיר הנאמנות אשר שילמה שרשרת הדורות, מה מר היה טעם השעבוד, ומה ייעוד צפוי לחזון התקומה הישראלית. זכרו: אתם נתבעים להיות ממשיכים. כל ערכו ההיסטורי של מפעל תחייתנו תלוי בכך. אהבו את מורשת עמכם. למדו נא להחיות בקרבכם את המאור שבשאיפותיו הקדושות וייעודיו הנצחיים. הוקירו נא את גדולי יוצריו ומוריו, הקדמונים והחיים איתנו היום.

"למדו להתקשר קשרי נפש ולב עם המורשת הנצחית, המתחדשת. יהא חזון נביאי ישראל חזון חייכם העתידים. מדינתנו – תקוות האומה. ותקוות המדינה – הנוער. אספו כוח, לימדו היטב, העמיקו דעת, דעו תורת ישראל, הוקירו את הרוח היוצרת של האדם, אהבו את החירות. ושימרו, שימרו על הפיקדון".

אמן. הורים, מורים ותלמידים – שנת לימודים טובה.

לא "האם" אלא "איך"

אחייניתי רוני חגגה בת מצווה, וחשבתי מה הברכה שמתאימה לה. אנחנו בדור אחר. אם פעם חגגו בת מצווה במסירות נפש, אם פעם חיו בפחד קיומי וניסו לשמור על הזהות בכל מחיר, היום העולם פתוח, נוח ומפנק הרבה יותר. הכול זמין ונגיש. זו כבר לא בעיה לבנות סוכה או לעלות לארץ או ללמוד תורה. אז מה נשאר לדור הזה לעשות?

אמרתי לרוני שהשאלה היום היא לא האם את מקיימת, אלא איך את מקיימת. ברור שתלכי לשמוע את תקיעת השופר בראש השנה. אנחנו כבר לא בתקופה שבה הולכים בשלג קילומטרים כדי לשמוע שופר, או בורחים מפני הקומוניסטים. הכל בסדר. זכינו לחיות אחרת. השאלה היא איך נשמע את השופר. האם נתלהב, האם נרגיש התחדשות, האם נבין את המשמעות.

השאלה היא לא האם את עושה מה שההורים מבקשים, אלא איך. לא האם את מתפללת ושומרת שבת, אלא איך. לא האם את לומדת, אלא איך. כלומר, השאלה היא בעצם לא מה את עושה, אלא ממה את מתלהבת.

בקיצור, החיים הם לא רשימת הוראות טכניות שצריך לעשות עליהן "וי". המצוות שאת מקבלת בגיל 12 הן לא רשימת הוראות הפעלה. המטרה היא, כל החיים, להכניס פנימה את כל הלב והנשמה והכוונה.

מזל טוב.