פרשת כי תצא לאור המהר"ל: 39 או 40?

בתורה נקבע כי אדם העובר במזיד על איסור "לא תעשה" - לוקה. כך נאמר (דברים כ"ה, ב'-ג'): "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך". התורה קובעת שמספר המלקות הוא ארבעים. על אף זאת דרשו חז"ל כי המלקות תהיינה שלושים ותשע בלבד. בגמרא במסכת מכות דף כ"ב עמ' ב' מבואר, כי אילו היה כתוב "ארבעים יכנו במספר" אכן היינו מסיקים כי מספר המכות הוא ארבעים. אולם, מכיוון שכתוב "במספר ארבעים", כוונת הדבר היא "מספר הסוכם ומשלים לארבעים".

רש"י מבאר כי הלימוד נובע מכך שבמילה "במספר" הניקוד של האות ב' הוא בשווא (בְּמספר) ולא בפתח (בַּמספר) ומבאר המהר"ל בספרו "באר הגולה" באר א': "אילו כתב "בַּמספר" בפתח, הייתי מפרש במספר הידוע, דהיינו "ארבעים יכנו". אבל כיון שכתוב בשוא, לפיכך פירושו 'בְמספר הסוכם ומשלים לארבעים יכנו".  

הכוח של חז"ל לפרשנות יצירתית

רש"י והמהר"ל מבארים כיצד מעוגנת בכתוב הפרשנות של חז"ל לפיה על אף שכתוב בתורה בפירוש "ארבעים יכנו" הרי שבפועל מכים רק שלושים ותשע. פרשנות זו מלמדת על כוחם של חז"ל ליטול פסוק מפורש וברור על פניו, ולהגיע למסקנה שונה. כתוב במפורש ארבעים והדבר הופך לשלושים ותשע. ואכן, בגמרא במסכת מכות דף כ"ב עמ' ב' מצינו את דברי רבא: כמה טיפשים הם בני אדם הקמים לכבוד ספר תורה ואינם קמים לפני תלמיד חכם, שעה שכוחו של תלמיד חכם גדול מזה של הכתובים, שהרי בספר התורה נאמר "ארבעים יכנו", ובאו חכמים והפחיתו מכה אחת, כך שבפועל יוכה החוטא רק בשלושים ותשע. נמצא כי חז"ל לא רק מפרשים את התורה פרשנות המשועבדת לכתוב, אלא מוסמכים לחדש דינים ע"י פרשנות יוצרת, הגוברת על משמעותו הפשוטה של הכתוב.

אם שלושים ותשע למה נכתב ארבעים

ההסבר הנוגע לסמכות חז"ל, ודרך הפרשנות המבארת במה מעוגנת פרשנות חז"ל – ברורה היא. אבל, המהר"ל בספרו "גור אריה" מקשה על פירוש יצירתי זה של חז"ל שאלה בסיסית: אם התורה רצתה לקבוע כי יהיו רק שלושים ותשע מכות, מדוע לא כתבה בפשטות "שלושים ותשע יכנו"?

מה ההיגיון לכתוב ארבעים ולהתכוון לשלושים ותשע, שהוא המספר הסוכם את הספרות ומגיע עד לארבעים? אם זו הכוונה הרי אפשר פשוט לכתוב שלושים ותשע ולא ברור מה מטרת הכתוב באומרו ארבעים? כללי הפרשנות אינם מבארים לכאורה מדוע נוצר פער בין הכתוב לבין כוונת הכתוב.

ארבעים מכות כנגד ימי יצירת הוולד

המהר"ל מבאר את פנימיות הדברים ומקדים לפרש מדוע נקבע שיש ללקות ארבעים מלקות. למה דווקא ארבעים? בהקשר זה מציין המהר"ל כי מצינו את המספר ארבעים לגבי ענישה אלוקית, עת שנאמר (בראשית ז', ד'): "אנוכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה". רש"י שם מבאר כי מי המבול ירדו במשך ארבעים יום - כנגד יצירת הוולד. כלומר, מעת ההתעברות של אישה עד שהוולד נהיה בר חיות עוברים ארבעים יום ולאחר מכן האיברים רק מוסיפים להתפתח ולהיבנות. בהתאם לכך, מבאר המהר"ל, מענישים את החוטא בארבעים מכות, כנגד ארבעים יום של יצירת הוולד.

פשר הדברים הוא, כי משחטא האדם יש להלקות את סיבת החטא ומקור נביעתו הלא הוא הגוף החומרי שבאדם הגורר אותו לחטא, אשר נוצר במשך ארבעים יום.

ולא יעיר כל חמתו

המשנה במסכת מכות דף כ"ב עמ' ב' מציינת כי בעת הלקאת החוטא היו בית הדין קוראים את הפסוק (תהילים ע"ח, ל"ח): "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו". מבאר המהר"ל כי מכיוון שכתוב "ולא יעיר כל חמתו", אין הוא לוקה ארבעים שלמות. כלומר, התורה אמרה "ארבעים יכנו" כי זה העונש הראוי לחומר שנוצר במשך ארבעים יום. אבל, חז"ל קבעו שבפועל די בשלושים ותשע מכות, מכיוון שה' "לא יעיר כל חמתו", ואינו ממצה את מידת הדין. כך למשל מצינו בדברי הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" פרק ד' כי מידת הרחמים אינה מבטלת את מידת הדין! מידת הרחמים רק "ממתיקה" את הדין, במובן זה שה' מאפשר לחוטא לשוב בתשובה למרות שהמעשה כבר נעשה, ובכך שהעונש אינו מיָדי וה' ממתין לחוטא ומאפשר לו לשוב בתשובה, ובכך ש"העונש עצמו לא יהיה עד כלות". 

כיצד די בשלושים ותשע מכות לתיקון האדם?

הסבר מעמיק זה מעניק תמונה בהירה יותר אך עדיין לא תמונה שלמה ויש להשיב על קושי נוסף. תפקידם של עונשי התורה אינו לנקום בחוטא אלא לתקן אותו ולכפר עליו. כך מצינו במשנה במסכת סנהדרין דף מ"ג עמ' ב' כי מי שהומת במיתת בית דין "אומרים לו: התוודה, שכן דרך כל המומתים - מתוודים, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יודע להתוודות - אומרים לו: אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי". בדומה לכך אמרו חז"ל במשנה מכות דף כ"ג עמ' א' כי "כל חייבי כריתות שלקו - נפטרו ידי כריתתם, שנאמר 'ונקלה אחיך לעיניך' - משלקה הרי הוא כאחיך". ובכן, מכיוון שתפקיד המכות הוא לזכך את ממד החומר שבאדם, ולשם כך נרקחה מרקחת המקבילה לימי יצירת הוולד, נמצא כי אם נחסרה אחת מן המכות, הרי שהחומר לא הזדכך במלואו ונותר שייר שממשיך להיוותר במריו. איך אפשר אפוא לוותר על המכה הארבעים, הנחוצה לאדם עצמו?

על כך משיב המהר"ל כי לאחר שלושים ותשע מכות יש תיקון לכל האדם. הכיצד?

ארבעים יום ליצירת גוף ונפש

המהר"ל מבאר כי "ביום האחרון - הוא יום ארבעים - מקבל הוולד את הנשמה, ואילו בשלושים ותשע הימים הוא בריאת הגוף". כלומר, ארבעים ימי יצירת הוולד אינם אחידים והמהות הרוחנית מוטבעת בחומר רק לאחר יצירתו. בשלושים ותשע הימים הראשונים נוצר הגוף וביום הארבעים ניתנת בו הנשמה. ממילא, כאשר נותנים שלושים ותשע מכות מתקנים את הגוף החוטא בשלמותו, ולא נותר שייר הזקוק לתיקון. ומה מתקן את הנפש שנוצרה ביום הארבעים?

כאשר החומר גובר על הרוח - גם הרוח נעכרת

המהר"ל מבאר כי "בגוף הוא החטא, שבו היצר הרע. והנשמה חטאה עמו, שכל המחובר לטמא הרי הוא כמוהו בעודה עם הגוף". כלומר, מי שחטא הוא כמובן הגוף ולא הנשמה. עם זאת, היה מן הדין להלקות ארבעים מכות, שכן הנשמה נגררת אחר הגוף, ומשחטא הגוף נפגמה אף הנשמה והייתה טעונה תיקון. כך מצינו בדברי הרמח"ל בספרו "דרך ה'" חלק א' פרק ג': "גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו מנשמה שכלית וזכה, ומגוף ארצי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו, דהיינו הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלמות המעותדת. ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו". כלומר, כאשר החומר גובר על הרוח - גם הרוח נעכרת.

כשהגוף מזדכך - הנשמה מזדככת

בהתאם לכך מבאר המהר"ל כי "לפיכך אמרה תורה 'ארבעים יכנו', שאף הנשמה שעם הגוף חייבת במלקות. מכיוון שכאשר הנשמה עם הגוף החוטא - הרי היא כמוהו". נמצא כי ארבעים המכות אינן מקשה אחת. שלושים ותשע נועדו לתקן את הגוף החומרי והמכה הארבעים נועדה לתקן את הנשמה. ברם, כשם שהנשמה נגררת אחר הגוף בעת שהוא חוטא, הרי שהיא גם מזדככת כשהגוף מזדכך. בהתאם לכך מבאר המהר"ל כי "כשמכים אותו ל"ט מכות, שב הגוף להיות נקי מן החטא, וממילא נמצאת הנשמה טהורה, שאין בה פחיתות בעצמה, רק כאשר היא מצורפת לגוף החוטא, וכאשר הגוף נקי מן החטא, אין כאן פחיתות וחטא בנשמה, ואין צריך להלקותו עוד".

"ארבעים יכנו" תכלית שהושגה אחרי שלושים ותשע

בהתאם לכך מובן, כי התורה קבעה את התכלית ואילו חז"ל בפירושם ביארו מהי הדרך והאמצעי להשיג תכלית זאת. התכלית של המכות הייתה לתקן את כלל האדם, מלוא קומתו, הגשמית והרוחנית גם יחד. לכן נאמר בתורה "ארבעים יכנו" ללמד כי גם הנשמה שניתנה באדם ביום הארבעים נעכרה עם התגברות הגוף וטעונה תיקון. בפועל, אחר שהאדם לקה שלושים ותשע מכות ונזדכך גופו הרי שתוקנה מאליה גם הנפש הנמשכת אחר הגוף. לכן לימדונו חז"ל כי כבר לאחר שלושים ותשע מכות תוקן גם מה שנברא ביום הארבעים והושגה התכלית השלמה.  

הנה כי כן, נמצאנו למדים פרק בהלכות פרשנות חז"ל. התורה קובעת "ארבעים יכנו". יש לכך משמעות פנימית עמוקה. אין זו ענישה אלא תיקון של גוף ונשמה שנבראו בארבעים יום של ימי יצירת הוולד. זה המסר וזו התכלית. אך, חז"ל יורדים לשורש הדברים בפנימיותם ומסיקים כי מכיוון שהמטרה היא תיקון האדם, ועם תיקון הגוף – מזדככת הנפש מאליה, מתייתר הצורך במכה הארבעים. הפרשנות אינה עניין טכני אלא תוצאה של ביאור והבנה של המהות הפנימית של הדברים ותכליתם.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט