פרשת כי תבוא לאור המהר"ל: למי מיועדות הקללות?

בפרשת "כי תבא" מופיעות צ"ח (98) קללות אשר יגיעו חלילה לעם ישראל אם לא יקיימו את התורה. לעומת זאת בפרשת "בחוקותי" נמנים רק מ"ט (49) קללות. מדוע מספר הקללות ב"משנה תורה" כפול בדיוק ממספר הקללות בספר ויקרא? המהר"ל מבאר, כדרכו, את מספר הקללות.

הקללות בפרשת כי תבוא משה עצמו אמר

על אף ריבויים המספרי של הקללות בפרשת כי תבוא מצינו כי יש בהן ממד של קולא לעומת הקללות בספר ויקרא. במסכת מגילה דף ל"א עמ' א' מבואר כי "אין מפסיקים בקללות". כלומר, יש לקרוא את כל הקללות ברצף וללא הפסקה. על כן, אין קוראים לתורה שני קרואים לקריאת הקללות. הגמרא שם בעמ' ב' מביאה את דברי אביי כי כלל זה נאמר רק ביחס לקללות שבספר ויקרא, אבל בקללות שבספר "משנה תורה" ניתן להפסיק "ואין בכך כלום". הגמרא מבארת כי טעם הדבר נעוץ בכך, שהקללות המופיעות בפרשת "בחוקותי" בספר ויקרא "מפי הקב"ה נאמרו ובלשון רבים נאמרו". לעומת זאת הקללות המופיעות בפרשת "כי תבא" בספר דברים "משה מפי עצמו אמר, ובלשון יחיד".

מה פשר הדבר שמשה אמר את הקללות מפי עצמו? וכי חידש משה דבר בלא ששמעו מפי ה'?

הקללות בפרשתנו בגוף שלישי

רש"י (דברים כ"ח, כ"ג) מבאר את מאמר חז"ל כי משה אמר את נוסח הקללות שבפרשתנו כך:

הקללות בפרשת "בחוקותי" נאמרו בדיוק כמו ששמעם משה. ה' אמר (ויקרא כ"ו, י"ד): "ואם לא תשמעו לי"; "ואם תלכו עמי קרי (שם שם, כ"א); ומשה השאיר את הדברים הללו בלשונם ללא שינוי. לעומת זאת, בספר דברים אמר משה את הדברים בגוף שלישי "בקול ה' אלהיך" (פסוק ט"ו); "ידבק ה' בך" (פסוק כ"א); "יככה ה'" (פסוק כ"ב).

אלא ששינויים אלו, לקולא ולחומרא, מעוררים את הקושי, למה בכלל מצא משה לנכון לשנות את הנוסח ואת המספר של הקללות בספר "משנה תורה" עת שהוא דיבר אל בני ישראל?

תכלית הקללות - הבטחת קיום הברית

התכלית של הקללות מבוארת בפרשתנו (דברים כ"ח , ס"ט) "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב". מבאר רש"י: "לכרות את בני ישראל - שיקבלו עליהם את התורה באַָלָה ובשבועה. 'מלבד הברית' - קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני".

נמצא כי תכלית הקללות אינה ענישה של עם ישראל בגין חטאיהם, אלא הן פועל יוצא של הפרת הברית עם הקב"ה. בדומה לכך מצינו בקללות המופיעות בספר ויקרא, בפסוק (כ"ו, כ"ה) "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית".

הכיצד ייתכן כי הקללות מבטאות ברית?

מהי כריתת ברית

תכליתה של ברית היא להתקיים לעולם, בכל זמן ולמרות שינוי נסיבות. המהר"ל מפנה את תשומת הלב כי אונקלוס מתרגם בכל מקום את המילה ברית כ"קיימא" - כלומר, קיום עולמי ונצחי.

אנו אומרים "לכרות ברית", על אף שהברית היא חיבור והכריתה היא פירוד, שכן אדם כורת ולוקח חלק מהותי מעצמו ונותן לזולתו, וכך נוצרת יחידה אחת , שאינה יכולה מבחינה מציאותית להיפרד לעולם. כך כותב הגר"א בביאורו לספר יצירה פרק א' משנה ח': "אומר לך מהו ענין ברית: אדם שיש לו אוהב כנפשו ורוצה שלא יפרוש ממנו, אבל אינו יכול להיות אצלו תמיד - נותן לו דבר שכל מגמתו ותשוקתו אליו, והם נקשרים על ידי הדבר ההוא. לשון ברית הוא הבטחה, שע"י הדבר ההוא וודאי לא יתפרד ממנו. זהו לשון 'כריתה', שכורת ממנו דבר הדבוק לו ונותן לו".

הרמב"ן (בראשית ו', י"ח) מוסיף ומבאר כי המילה "ברית" נגזרת מן המילה "בריאה", מכיוון שמי שכורת ברית יוצר תמהיל בין שני גופים שהברית ממזגת אותם ובוראת משניהם גוף אחד, במזיגה שהיא בריאה בפני עצמה, שאינה יכולה להיפרד.

הסייף והספר כשני צדדיה של הברית

בהתאם להבנה זו נראה כי הקללות נועדו ליצור מציאות שבה לעם ישראל אין אפשרות מעשית להיפרד ולהתנתק מאלוקיו. תכלית הקללות היא לוודא שעם ישראל לא יפר את הברית לעולם, והמציאות תוביל אותו בהכרח להישאר נאמן לאלוקיו. כך מצינו במסכת סנהדרין דף צ"ז עמ' ב': "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה נגאלים ואם לאו אין נגאלים. אמר לו רבי יהושע: אם אין עושים תשובה אין נגאלים? אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושים תשובה ומחזירם למוטב". כמו כן, במדרש רבה בפרשת ראה (ד', ב') מצינו כי "הסייף והספר ירדו כרוכים זה בזה מן השמים, אמר להם הקב"ה לישראל: אם תעשו מה שכתוב בספר הזה אתם ניצולים מן הסייף הזה, ואם לא תעשו מה שכתוב בספר הזה אתם נהרגים בסייף הזה". הסייף לא נועד להעניש ולכלות את מי שמפר את הברית, אלא להשיבו אל הספר.

הייסורים מזככים מהחטא

במדרש תנחומא על הפסוק (דברים כ"ט, ט') "אתם נצבים" מצינו כי פרשת "אתם נצבים" נסמכה לפרשת קללות "לפי ששמעו ישראל תשעים ושמונה קללות, מיד הוריקו פניהם. אמרו: מי יוכל לעמוד באלו. אמר הקב"ה, אדרבה הקללות הן המקיימות אתכם, שנאמר (שם ח', ט"ז) "למען לנסותך - להיטיב באחריתך". לכן נאמר "אתם נצבים". כלומר, ניצבים איתן וקיימים, דווקא מחמת הקללות. הכיצד?

מבאר המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק י"ד "אדם סבור כי תכלית הייסורים לכלות את ישראל. אך האמת היא כי אדרבה, הייסורים באים לטהר ולנקות זוהמת החטא. בדומה לזהב שיש בו סיגים. אם האדם מצרפו באש נעשה זך, וזהו קיומו. על כן, כאשר ייסורים באים על ישראל, הם מזככים אותם מן החטא, ועל ידם נעשים ישראל דבוקים בה'".

הענישה מדורגת כדי שלא תכלה את החוטא

המהר"ל שם ממשיך ומבאר, כי מכיוון שתכלית הייסורים לקיים את ישראל ולא לאבדם, ברור כי

הקב"ה מביא מכות על ישראל רק באופן שלא תהיה כליה לישראל. בדרך זו יש להבין את דברי הפסוק (ויקרא כ"ו, י"ח) "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם". לכאורה, כיצד ייתכן כי הקב"ה מייסר את החוטא פי שבע ממה שעשה ונפרע ממנו יותר ממה שחטא? אין זאת אלא שהכוונה היא, כי העונש מתחלק לשבע מנות, מכיוון שאם היה ה' מביא את המכה בפעם אחת, לא היה החוטא יכול לעמוד בכך. לכן מביא הקב"ה את המכה כשהיא מחולקת. כך מצינו במסכת עבודה זרה ד' עמ' א' "משל למה הדבר דומה, לאדם שנושׁה משני בני אדם. אחד אוהבו ואחד שונאו. אוהבו - נפרע ממנו מעט מעט, שונאו - נפרע ממנו בבת אחת".

שני פנים לברית - מצד הנותן ומצד המקבל

המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" פרק מ"ג מבאר את הגמרא במסכת מגילה כי הקללות בספר "משנה תורה" נאמרו מפי משה כי אין הכוונה בזה חס ושלום שאמר משה דבר מפי עצמו ולו אות אחת. אלא שהתורה שנתן ה' לישראל היא כריתת ברית עימם, ולכן קוראים ללוחות "לוחות הברית", והארון שבו ניתנו הלוחות נקרא "ארון הברית". בברית יש שני צדדים, וכל אחד מהם מחויב לברית ולבן הברית. בברית יש מחויבות ל"חפצא" של הברית ולנשוא ההסכמה, למשל שלא ללחום זה בזה. בברית יש מחויבות גם ל"גברא" בעל הברית. בברית בין ישראל לקב"ה ניצב מצד אחד ה' נותן התורה, ומצד שני ניצבים ישראל מקבלי התורה. ארבעת החומשים הראשונים מבטאים את זווית הראייה של נותן התורה, ואילו ספר דברים מייצג את זווית הראייה של מקבל התורה כפי שנאמר (דברים א', ה') "הואיל משה באר את התורה הזאת", כי המקבל צריך יותר פירוש וביאור. על כן, נקרא ספר דברים "משנה תורה", מלשון שניים וכפילות. כלומר, בספר דברים אין כל חידוש וזו אותה תורה עצמה, אלא שמדובר בתמונת הראי הנשקפת מצד מקבל התורה. כך מצינו בתוספות במסכת גיטין דף ב' עמ' א' ד"ה "המביא גט" כי ספר "משנה תורה" "אינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה".

הקללות בספר ויקרא והקללות בספר דברים

בהתאם לכך מובן מדוע הקללות הובאו שוב בספר דברים ובשינויי נוסח, שכן הקללות שבספר ויקרא ביטאו את הברית בין ה' לעם ישראל מזווית הראייה של נותן התורה. לעומת זאת הקללות בספר דברים הן תמונת הראי והן מבטאות את הברית בין ה' לישראל מזווית הראייה של מקבלי התורה. המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק י"ד מבאר כי זאת גם הסיבה שמשה כפל את מספר הקללות שכן "הקללות שנאמרו במשנה תורה, משה מפי עצמו אמרן, ומפני שאמרן משה מפי עצמו הוסיף לקלל עוד מ"ט קללות, עד שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה, לכך הם צ"ח". כלומר, בספר ויקרא מדגיש נותן התורה כי לא יאפשר לעמו לעזוב את הברית, והמציאות תכריח אותם להישאר נאמנים לבריתו. אך בספר דברים אומר משה רבנו, כי עם ישראל מקבל עליו במשנה תוקף את הברית הזאת ולא יסור ממנה לעולם. מכיוון שמשה מגיב על הדברים מצד מקבלי הברית ומבקש לתת להם משנה תוקף, הוא כופל את מספר הקללות.

הנה כי כן, פרשת הקללות היא למעשה ביטוי לקיומה של ברית בין עם ישראל לאלוקיו.

ברית יוצרת יחידה אחת, שאינה יכולה מבחינה מציאותית להיפרד לעולם.

הקללות נועדו ליצור מציאות שתוביל את עם ישראל בהכרח להישאר נאמן לאלוקיו.

לברית יש שני צדדים. ארבעת החומשים הראשונים מבטאים את הצד של הקב"ה וספר דברים מבטא את הצד המקבל. עם ישראל מקבל עליו במשנה תוקף את הברית, ולכן מספר הקללות כפול.

אך הדבר משול למי שפורש את חובו לתשלומים קטנים כדי שיוכל לעמוד בהם. תכלית הברית להתקיים לעולם וממילא הייסורים נועדו לקיים את ישראל ולא לאבדם.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט