פרשת ניצבים לאור המהר"ל: איך אפשר לכרות ברית עם תינוק?

פרשת ניצבים מתחילה בברית שה' כורת עם עמו ונאמר (דברים כ"ט, ט-יב): "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו, אשר ה' אלהיך כורת עמך היום. למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך, וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב".

פסוקים אלו מעוררים שתי תמיהות חמורות:

ראשית, לשם מה נכרתה ברית נוספת זו? הרי הקב"ה כבר כרת ברית עם עמו ישראל במעמד הר סיני, ופרשת "כי תבא" מסתיימת במילים (שם כ"ח, ס"ט): "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב".

שנית, לשם מה פרט הכתוב את עשרת המעמדות החברתיים השונים בעם ישראל: "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך?" מדוע לא די באמירה כללית כי הברית נכרתה עם "כולכם"?

כיצד מחייבת הברית את הדורות הבאים שטרם נולדו

הכתוב ממשיך ואומר שם (שם כ"ט, י"ג- י"ד): "ולא אתכם לבדכם, אנכי כורת את הברית הזאת ואת האָלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום". את הביטוי "ואת אשר איננו פה" מבאר רש"י "אף עם דורות העתידים להיות".

על כך מקשה המהר"ל בספרו "גור אריה" "מאחר שלא היו בעולם, איך אפשר לכרות ברית עמהם, והלא אינם בעולם?" כלומר, כיצד ניתן להתחייב בשם אדם אחר, ובמיוחד בשם מי שטרם בא לעולם באותה עת? הרב יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק" שער צ"ט מוסיף ומעמיק קושי זה לנוכח הכלל ש"אין אדם מוריש לבניו ולזרעו אחריו חובת נדר ושבועת איסר לדורות עולם". והנה, ביחס לתורה מוצאים אנו בחז"ל (שבועות דף כ"ג) "מושבע ועומד מהר סיני הוא". כלומר, על כל יהודי בכל הדורות חלה השבועה שנשבע עם ישראל בסיני לקיים את התורה. הכיצד?

ביחס לדבר שנעשה בשמו של אדם, ניתנת לו תמיד האפשרות להודיע האם הוא רוצה בו או מתנער ממנו. ממילא לא ברור כיצד נוצרת ברית המחייבת את הדורות הבאים, כל זמן שלא שבו וקבלו עליהם את הדברים בהגיעם לפרקם, אם בהודאה או בשתיקה? גם אין לומר כי התחייבויות הדור הקודם מחייבות כשלעצמן את דור הבנים, שהרי "לא יושלם שום עונש לנפש הבן ממעשה האב, ואם כן איך ייתפש בדברו ויילכד במאמרו, וכל שכן שיימשך זה עד סוף כל הדורות?"

מדוע נאכפת הברית בחמה שפוכה על מי שלכאורה לא היה צד לה?

האברבנאל (דברים כ"ט, הספק הראשון) מציין את הדין (גיטין י"א עמ' ב' במשנה) ש"זכין לאדם שלא בפניו ואין חבים לו אלא בפניו". כלומר, אפשר לעשות עבור אדם פעולה מזכה שלא בידיעתו ושלא בנוכחותו, שכן ההנחה היא שהוא רוצה בכך. אבל, דבר שהוא לחובת האדם אי אפשר לעשות עבורו שלא בהסכמתו מראש. כמו כן קובעת הגמרא (שבועות דף מ"ז עמ' א') "אין אדם מוריש שבועה לבניו". על כן, מציין האברבנאל כי "נתעצמו להילחם בו חכמי דורנו זה במלכות אראגון על ענין הברית הזה, כי מי נתן כוח לדור המדבר שעמדו רגליהם על הר סיני לחייב את אשר יקומו אחריהם במה שאמרו 'נעשה ונשמע' לעברם בברית השם, או השבע שבועה לאסור אסר על נפשם, אשר לא יבטל לעולם עד שיחייבו אותם בכל דברי התורה והברית אשר כרתו ולהעניש לזרעם אחריהם,  כמו שיראה מזה הכתוב... שזה לא יתכן מן הדין?"

האברבנאל מנסה להתיר את הקושי באומרו כי אם אב מוריש נכסים לבניו, הרי שהם מחויבים גם לפרוע את חובותיו. הקב"ה הוציאם ממצרים מבית עבדים וקנה אותם בכך, ואם כן נתחייבו בבריתו גם בניהם אחריהם, שירשו את ירושתם. ואולם, ההשוואה של הברית בין ה' לעמו לבן שזכה בירושת אביו החייב משום כך לפרוע את חובות אביו, מעוררת קושי, שכן לפי דין זה אם הבן מוותר על הירושה הוא פטור מן החובות. ואילו הנביא יחזקאל מנבא שאין אפשרות לאדם לצאת מכלל ישראל ולוותר על הברית עם ה'. כה דבריו של הנביא יחזקאל בפרק כ', ל"ב-לג: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלוהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם".

כיצד ומכוח מה מחייבת הברית את הדורות הבאים?

מה פשר הכתוב בהתייחסו למי שעובר ברית?

הכתוב ממשיך ואומר (שם פסוקים י"ז-כ'):  "פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, למען ספות הרווה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה".

כתובים אלו טעונים ביאור: מה סבר אותו אדם שבחר להפר את הברית? מדוע התברך בלבבו לאמור כי לא יארע לו כל רע? על בסיס מה סבר כך? ומדוע צריך להפר את מחשבתו של אותו אדם ולהבדילו לרעה מכלל ישראל כדי להענישו? האם בלי להבדילו מתוך הכלל לא ייענש על חטאיו?

הברית אינה עם היחיד אלא עם כלל ישראל

המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק י"א מבאר כי הברית שכרת הקב"ה עם ישראל לפני כניסתם אל הארץ אינה ברית עם יחידים אלא ברית עם האומה בכללותה. ברית זו היא נצחית וחלה גם על הדורות שיבואו, שכן אינה נכרתת עם אדם בשר ודם, אלא עם מה שנקרא "נפש האומה" ו"כנסת ישראל". זוהי נקודה שורשית אחידה בנשמתם, שממנה שואב כל אדם מישראל, וממילא בעת שיבוא לעולם הוא מחויב בזה. בדומה לכך מצינו בהסברו של "רבנו בחיי" כאן, כי "האב הוא שורש, והבנים הם ענפים העתידים לצאת מכח השורש, ועל כן היה יכול השורש לכלול בברית גם את הדורות הבאים". כלומר, בעוד שאצל נח הייתה ברית פרטנית של ה' עם אדם מסוים, וממילא הברית לא חלה על חלק מזרעו שלא קיבל את תכונותיו, הרי שהברית עם האבות אינה פרטית אלא עם האומה בכללותה שנאמר "לך ולזרעך אתן את הארץ" (בראשית כ"ו, ג'). "דבר זה נקרא דביקות כללי, דהיינו כלל האומה. ואין שנוי בכללי, רק השינוי הוא בפרט. לפיכך אף שיתוסף ויגרע הדביקות לפי המקבלים, מכל מקום נמצא עצם הדביקות הכללי עומד". כלומר, האדם הפרטי יכול להיות שונה מן הכלל, אבל נשמת האומה היא עניין כללי שאינו משתנה לעולם, וממילא הברית חלה לעולמי עד בבחינת "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א', ט"ו, כ"ט).  

הברית חלה גם על הדורות הבאים המשתייכים לכלל ישראל

המהר"ל מבאר לפי דרך הילוך זו את הפסוקים: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת... כי את אשר ישנו פה... ואת אשר איננו פה עמנו היום". הברית חלה גם על הדורות הבאים ואף על מי שאינם נאמנים לברית, שכן הברית היא עם גזע האומה שאינו מתחלף, גם אם יש ענף סורר. "הדבר ברור, לפי שכרת ברית עם אברהם מצד שהוא התחלת האומה בכלל, וכן בישראל הוא אומר שאין כורת ברית עמהם מצד שהם פרטים, אלא רק מצד האומה, דהיינו שם ישראל. ודבר זה כולל אותם שהם עתה לפניו, וכן אותם שנולדו אחר כך, שכולם שם אומה ישראלית עליהם. ומאחר שכן הוא, איך יתכן לומר כי הפרטים אשר חטאו יבטלו הברית, אשר היה חל על האומה הכללית?!"

הברית חלה גם על ילד בן שמונה ימים

בהתאם להסבר זה של המהר"ל ניתן להבין כיצד מלים ילד בן שמונה ימים ומכניסים אותו בברית. לכאורה, ברית היא בין שני צדדים, ואם הילד רק בן שמונה ימים ואינו מבין דבר, כיצד  חלה הברית? אין זאת אלא שכל מי ששואב מ"נפש האומה" ונשמתו קשורה ב"כלל ישראל" ודבוקה בו, נכלל ממילא בכלל ישראל. הקשר עם הקב"ה אינו תלוי עוד במעשיו ובתודעתו של יחיד כלשהו, אלא נובע משורש נשמתו. לכן גם על ילד בן שמונה ימים ניתן כבר להחיל את ברית הנצח שממנה שאובה הווייתו. הברית אינה חלה מחמת הסכמתו של הילד אלא מחמת שהוא נכלל בכלל ישראל.

ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא

מכיוון שכל בן ישראל קשור בשורש נשמתו עם נשמת האומה הנצחית של עם ישראל, מובן כי כשם שהאומה נצחית כך ממשיכה קדושת ישראל לחול באופן נצחי על כל דור ודור ועל כל אחד ואחד מישראל יהיו מעשיו אשר יהיו. ממילא חל הכלל של "ישראל שחטא - ישראל הוא". יהודי אינו חדל להיות קשור בברית עם אלוקיו גם אם חטא ושירך דרכיו.

במסכת סנהדרין דף מ"ד עמ' א' דרשו חז"ל את הפסוק (יהושע ז', י"א) "חטא ישראל" - לא נאמר חטא העם אלא ישראל, ללמדנו כי "עדיין שֵם קדושתם עליהם", וזאת על אף שחטאו. כלומר, הכלל הוא כי "ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא"!

מוסיף רבי אבא וממחיש את הדברים: "היינו דאמרי אינשי (זהו שאומרות הבריות) 'אסא דקאי ביני חילפי - אסא שמיה, ואסא קרו ליה' כלומר, שושנה המצויה בין חוחים עדיין שושנה היא ושושנה הוא שמה".

ההבחנה בין גר צדק לגר תושב

"גר צדק" הוא מי שנדבקה נפשו בנפש האומה וקיבל על עצמו תורה ומצוות ובכך "נתקדש וכל זרעו קדושים בקדושת ישראל עד סוף הדורות". לעומת זאת, מי שאינו שואב מקדושת האומה כגון "גר תושב" שמאמין בקב"ה ואינו עובד עבודה זרה, אבל לא קיבל עליו עול מצוות ולא נדבק בקדושת ישראל "אינו זוכה לזרעו, והמה אינם כמו גרי תושב, אם לא שיקבלו מצוות מחדש".

הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו "משך חכמה" (ויקרא י"ח, ה') מבאר זאת בכך שגר תושב הוא עניין פרטי וממילא אינו מחייב את הדור הבא. קדושת ישראל היא עניין כללי, הנוגע לנפש האומה, ועל כן נצחי הוא.

אחווה בין חלקים של גוף אחד

מעיקרון זה נובעת הסולידריות של עם ישראל שנחשבים גוף אחד, כפי שדרשו שם חז"ל "שֹה פזורה ישראל" (ירמיה נ', י"ז) - נמשלו ישראל לשֹה. מה שֹה לוקה בראשו או באחד מאבריו - כל אבריו מרגישים, כך הם ישראל".

סולידריות זו אינה עניין של תחושה בלבד, ויש בה נפקויות הלכתיות, כפי שמצינו בריטב"א על מסכת ראש השנה דף כ"ט עמ' א' כי "כל ברכות המצות אע"פ שיצא ידי חובה מוציא את חברו ידי חובה, שאע"פ שהמצוות מוטלות על כל אחד ואחד -  הרי כל ישראל ערבים זה בזה וכולםכגוף אחד וכערב הפורע חוב חברו".

הברית עם הכלל יוצרת לפרטים ערבות לעבירות ולמצוות

אילו הייתה הברית עניין פרטני בין כל אדם ואדם לבין אלוקיו, הרי שלא היה פשר לערבות ההדדית של כלל ישראל, שהרי איש באמונתו יחיה וכל אדם יכול היה להפר את הברית הפרטית שלו, בלא שהדבר יפגע בתוקף הברית של חברו. אולם, לנוכח הביאור של המהר"ל, כי ברית זו שוררת בין הקב"ה לבין האומה בכללותה ולא עם כל פרט מפרטיה, ניתן להבין את הכלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" וכאשר אדם אחד מפר את הברית, הרי שחברו נמצא אף הוא במצב של הפרת ברית. כך מצינו במדרש ויקרא רבה (ד', ו') את דברי רבי שמעון בר יוחאי "משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה.  נטל אחד מהם מקדחה והתחיל לקדוח תחתיו בתא שלו. אמרו לו חבריו מה אתה עושה? אמר להם: מה אכפת לכם, רק תחתַי אני קודח. אמרו לו: המים עולים ומציפים עלינו את הספינה כולה".

יחיד החוטא משליך על הכלל בהיותם גוף אחד

בהתאם לעיקרון זה ניתן לבאר (וכך מבארים האבן עזרא והאברבנאל) מדוע סבר החוטא כי "שלום יהיה לי", אע"פ שאלך בשרירות לבי, שהרי הברית היא עם כלל האומה וממילא הפרה של היחיד אינה משליכה על הכלל. אדם זה סבור היה על כן "כי בצדקת הצדיקים אחיה, כי הם רבים, ואני יחיד חוטא". לכן נאמר כי ''לא יאבה ה' סלוח לו'' ללמדנו כי אדרבה, בגלל שהברית היא עם הכלל וכל אחד נחשב לחלק בלתי נפרד מהכלל, הרי שכאשר הוא חוטא הריהו גורם לכך שרואים את הכלל כולו כמי שהפר ברית, שכן הקב"ה רואה באומה גוף אחד. על כן כתוב, שהקב"ה יבדיל את היחיד הזה מן הכלל, וידון בעניינו באופן פרטני, כמי שאינו קשור בכלל. משום שחשב כי אין השפעה ליחיד על הכלל הוא נדון כיחיד ולא כחלק מהכלל.

אתם ניצבים - כולכם אחראים איש לרעהו

לנוכח העיקרון של המהר"ל, כי יש ברית כרותה בין הקב"ה לבין נפש האומה בכללותה, שכל אחת מנשמות ישראל בכל דור שואבת הימנה ודבוקה בה בשורשה, ניתן להבין את פשר הברית שנכרתה בפרשת "ניצבים" וכפי שמבואר בספר "אור החיים" כאן כי "כוונת משה בברית זו היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה', ויהיו נתפסים זה בעד זה. וזהו פשר הביטוי "אתם ניצבים" – כפי שנאמר במגילת רות (רות ב', ו') "הניצב על הקוצרים" לשון מינוי ואחריות על הזולת.

תלמידו של המהר"ל ה"כלי יקר" אף מוסיף ומבאר כי ה' רצה לכרות עם ישראל ברית חדשה, תחת הברית הראשונה אשר נתקלקלה ע"י העגל, שנעשה מכיוון שבאותה עת עדיין לא היו ערבים זה בזה. מעת שיש ברית עם האומה בכללותה היוצרת ערבות הדדית הרי שהאחד משפיע על זולתו כמו ערב הרואה שהלווה מפזר ממונו ומוכיח אותו מיראה פן יצטרך לשלם עבורו. לכן גם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעוון נסתר, כמו שקרה בחטא של עכן, לפי שקודם לכן לא הטילו מוראם על הכלל והעלימו עיניהם מסוררים.

אדם ערב למי שמצוי בתחומי השפעתו

הברית נאמרה לכל חלק וחלק משדרות החברה בעם ישראל, משואבי המים ועד לראשי השבטים, כי כל אחד אחראי לפעול במסגרת החברתית שבה הוא נמצא ואשר בה מצוי תחום השפעתו, כפי שאמרו חז"ל במסכת שבת דף נ"ד עמ' ב' "כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל העולם, וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על אנשי ביתו".

הנה כי כן, המהר"ל מחדש כי בכל אדם מישראל יש ניצוץ אלוקי, ויש בו שורש השאוב מנשמת האומה הנצחית. חלק זה נותר טבוע בנפשו לעולמי עד, יהיו מעשיו החיצוניים אשר יהיו.

לכן, חלה הברית על כל בן ישראל בכל הדורות.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט