"אם תשליכו את האבנים הטובות שבכיסיכם, תינצלו ממוות"

מעשה במלך שחיבב וייקר כמה משריו.

יום אחד נפוצה שמועה שחדר אוצרות המלך נפרץ, וכמות אדירה של זהב ויהלומים נשדדה. מיד ננעלו שערי העיר, ושוטרי המלך פשטו על כל בית וביצעו סריקות נרחבות לאיתור הפושעים.

אולם הגניבה לא נמצאה, ויד השוטרים לא נחה על מבצעי המעשה.

חשדו של ראש הבולשת נפל על אותם שרים נכבדים.

"אני לא רואה סימני פריצה", הסביר למלך, "זו הייתה גניבה של מישהו מ'בפנים'. ובעיני אלה יכולים להיות רק אותם שרים".

אמנם המלך מצדו התנגד לחשד, אך למען כבוד המלכות המחייב את מיצוי הדין עם הפושעים, הניח לראש הבולשת לבדוק בבתי השרים, אך לא לפני שהזהירו לחפש רק בבתיהם - לא בבגדיהם!

"ואם הם יחביאו את הגניבה בבגדיהם?", תמה ראש הבולשת.

"הביאם אלי!", הורה המלך, "אני אצווה שירוקנו את כיסיהם לפני".

ראש הבולשת פנה לחקירתו, והמלך מיהר לשגר מסר לשריו האהובים: "נודע לי ששלחתם יד באוצרותי. ראש הבולשת קיבל את אישורי לחפש בבתיכם - חוץ מכיסיכם! אך דעו, שהרשות בידו להביאכם אלי, ואני אצווה אתכם שתרוקנו את כיסיכם לפני. לכן הריני מזרזכם לסלק את הגניבה מרשותכם. אל תחוסו על האבנים היקרות, כי אם תימצא אבן אחת ברשותכם - אחת דתכם למות! השליכו את האבנים הטובות, ואחוס עליכם. אוהבכם, המלך".

השרים נכלמו ונחרדו שנחשף קלונם, אך הם מיהרו להתעודד מפתח התקווה שהניח להם המלך. הם מיהרו אל הנהר הסמוך והוריקו את תכולת כיסיהם אל תוכו. רק אז נחה רוחם קמעה.

האמת ניתנת להיאמר, שלא כל השרים השליכו את השלל שגנבו. מעטים מהם עדיין התמהמהו ובינתיים תחבו את השלל אל כיסיהם, שם אין רשות לבולשת לחפש, והמתינו לראות איך ייפול דבר.

עודם חוככים בדעתם, וצוותות הבילוש פשטו על בתיהם.

כל פינה נהפכה, אך מאומה לא נמצא.

בצו המלך הורה להם ראש הבולשת להתלוות אליו אל ארמון המלך, שם יוכל לבדוק את כיסיהם בנוכחותו.

השרים שכבר השליכו את האבנים אל הנהר, היו נינוחים. אמנם הם חשו אי נעימות על שבגדו באמון המלך, אולם הם בטחו ברוב חסדיו שיחון אותם כאשר דיבר. אולם אותם מתמהמהים החלו כעת לרעוד... הם הבינו שעתה חייהם שאולים להם...

ואז הבזיק רעיון במוחם.

את פני הארמון קידם אגם גדול, שאת חצייתו היה עליהם לעשות באמצעות מעבורת מלכותית. כאשר הגיעו אל האגם, הם ניצלו את היסח הדעת של אנשי הבולשת בעלותם על המעבורת, והשליכו את האבנים שבכיסיהם אל האגם. 

* * *

בבואם לפני המלך, הבחין המלך במבטם הכבוש בקרקע, וגילה בהם סימני בושה וחרטה.

"שרי האהובים", קרא אליהם המלך בחיבה, "העלילו עליכם ששלחתם יד באוצרותי. אני משוכנע שזהו דבר שקר, אך מחובתי כמלך לשמור על החוק. לכן הנני מצווה עליכם: רוקנו נא את כיסיכם לפני!".

השרים מילאו את מצות המלך, והפכו את כיסי בגדיהם כלפי חוץ.

הכיסים היו ריקים - חוץ מכיסו של שר אחד, שתכולת כיסו המנצנצת התפזרה לכל עבר בקול רעש גדול...

"רשע וכסיל!", זעם המלך על השר הבוגד, "הלוא יעצתי לך להשליך את האבנים מכיסך, ואתה זלזלת בדברי! כעת אמצה את דינך במלוא חומרת הדין".

* * *

יצרנו הרע פיתנו לחטוא מתוך מחשבה שנרוויח לו נתפתה להבליו המנצנצים. עתה, אחר מעשה, נוכחנו לדעת שהן מזויפות וכבדות.

וכבר קרא הנביא: "הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם" (יחזקאל י"ח, ל"א) - תזרקו את האבנים!!!

"וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כ"ח, י"ג).

לרכישת הספר "בכל לבי דרשתיך" על הימים הנוראים וחג הסוכות, מאת הרב אברהם יצחק, לחצו כאן.