סיון רהב מאיר: הסבא שכבר נפטר, והנכד שעדיין לא נולד

זה הטור האחרון לשנה זו. פרשת השבוע, פרשת "ניצבים", היא הצוואה של משה רבנו. היא כאילו נכתבה במיוחד לימים הדרמטיים האלה, של תחילת שנת הלימודים ושל ערב השנה החדשה. אין בה אפילו מצווה אחת, אבל יש בה עקרונות-על, ערכים יסודיים לתלמידים, למורים ולכולנו, כאילו משה רבנו מדבר אלינו כאן ועכשיו:

• "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" – לפעמים המילה "אחדות" נשמעת כמו קלישאה. משה רבנו מזכיר לנו שזו האמת הכי בסיסית, שצריך את כולנו ביחד בסיפור הזה. התרגלנו בשנים האחרונות לחשוב שהשאיפה שלנו, חלום הדורות, היא ממשלה כלשהי של 61. אבל זה המינימום, לא המקסימום. משה רבנו מציג חזון שאמור ללכד סביבו באמת את כולם.
• "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אסור להסתכל רק על הדור שלנו, רק על הכאן והעכשיו. יש לנו מחויבות כלפי כל העבר וכלפי כל העתיד. כן, גם מי שכבר איננו, ומי שטרם נולד – הוא חלק מהסיפור. יש סיפור מפורסם על יצחק טבנקין, שביקש לחשוב לילה אחד, אחרי שאלה הרת גורל ששאל אותו דוד בן גוריון בקשר לעתיד היישוב היהודי. בבוקר אמר לבן גוריון מה דעתו, וכשנשאל מדוע התמהמה, השיב: "התייעצתי עם סבי שכבר נפטר, ועם נכדי שעוד לא נולד".
• "כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם". לא באנו להקים פה עוד מצרים, או עוד איראן, ואפילו לא עוד ארצות הברית. משה רבנו לא זכה להיכנס לארץ, אבל בשעותיו האחרונות הוא הזהיר את מי שיזכה להיכנס לכאן – לא להעתיק עבודה זרה של אחרים, וגם לא אידיאולוגיה של אחרים, אלא לבנות פה משהו משלנו.
• "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". את הפסוק הזה ראינו מתגשם לנגד עינינו: לא משנה לאן התגלגלנו במהלך הגלות, בסוף חזרנו לכאן, מכל הגלויות והתפוצות והיבשות, בניגוד לכל היגיון וסטטיסטיקה. גם מי שעדיין רחוק, יכול לחזור לעמו ולארצו.
• "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". זה אפשרי. אנחנו מסוגלים. השאיפות האלה לא גדולות עלינו, הן מעשיות מאוד. לא בשמיים אלא כאן קרוב.
• "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". המסר האחרון הוא אולי החשוב ביותר – יש לנו בחירה חופשית. ערב ראש השנה ויום כיפור זוהי תזכורת שאפשר תמיד לחשב מסלול מחדש ולהתחיל מחדש. יש בחיים טוב ורע, ברכה וקללה, חיים ומוות – ובחרת בחיים.

שנה טובה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".