איה קרמרמן במכתב לקב"ה: לא המלכתי אותך בראש השנה. המלכתי אותך כל השנה

שמעתי על מחקר שמצא שכשאדם מסתכל בתמונתו, הדבר הראשון שהוא יתמקד בו הוא הפגמים שהוא מוצא בעצמו. אם אני לא אוהבת את הקמטים - המבט ירוץ לבדוק איך הם המשיכו לחרוץ נתיב בצידי העיניים. אחרים יביטו בסנטר הכפול. אחרים בבטן העגלגלה. אני מכירה מישהי שמיד בודקת את הפוני. אם הוא לא פיקס, היא לא תצטלם מלכתחילה. תשומת הלב האינסטינקטיבית שלנו תופנה למה שמפעיל בתוכנו את הרגש החזק ביותר. לרוב, הרגשות השליליים כלפי עצמנו חזקים מהרגשות החיוביים. עצוב. תמיד אמרו לנו שצריך להתמקד בחצי הכוס המלאה. נו, אז אמרו. פתגם חמוד אבל לא קנינו. קל יותר להתמקד בשלילי. בחיים, בזוגיות, בעבודה, בילדים, באנשים שסביבנו, בתוכנו. אז רק לרגע אחד, לכבוד השנה החדשה, אולי יתמזל מזלי ואאמץ דפוס התנהגותי חדש. אחלו לי בהצלחה.

כמו אספלט מתחת למכבש

השם יתברך, אני כותבת לך את המכתב הזה, אבל למעשה הוא בעיקר בשבילי. אתה לא ממש זקוק לו, אבל כרגיל, כדי להיות צלולה במחשבותי, אני צריכה שתהיה בתמונה. אני כותבת משתי סיבות. הראשונה, כי פעם לימדו אותי שאין מה לפחד מראש השנה. את הפחד עלינו להמיר בהתרגשות. לרגע אחד, שבריר של שנייה, השם נמצא איתנו בפגישה אחד על אחת. רגע אחד שאתה כולך שלי. אז אף על פי שאני משתדלת להשאיר את היחסים שלנו בצד הפחות פורמלי, בכיוון של אהבה יותר מאשר יראה, בראש השנה כולי בחרדות. 49 שעות של יראה עצומה מעוצמת מלכותך, מהדין שאתה עתיד לגזור עלי ועל כל אהובי לשנה שלמה. אני חוששת שברגע הפגישה שלנו אתבלבל, או אומר את המילים הלא נכונות. אז אני מתכוננת. מסדרת לעצמי את הראש. אתה מכיר אותי, אני אלופה בלהסתכל על הלא טוב שבי. להתמקד מול הראי בחלקים הרבים מדי שלא מוצאים חן בעיני. אני לא רוצה להיכנס ככה לשנה חדשה, מתוך קטרוג עצמי חסר לאות. אני רוצה לבוא מוכנה. לראות את הדברים הטובים שבי, את הדברים הטובים שעשיתי. לראות בתוכי את מה שאני רוצה שאתה תראה בפגישה המיוחלת שלנו.

הסיבה השנייה שבגללה אני כותבת את המכתב הזה היא כי אין בי התרגשות לקראת ההתחלה החדשה הזאת. אני במצב של מוחין דקטנות. של צמצום, של רצון להתחפר במאורה ולצאת כשהמשיח יגיע. לא דקה לפני כן. אני אומרת את האמת, המציאות שלך מתישה. אני מרגישה תחתיה כמו שאספלט רותח מרגיש כשעובר עליו המכבש ודוחס אותו מטה. הכול הלך יחסית בסדר עד שהחלטת לשנות את העולם לשידור חוזר בלתי נפסק ששמו הקורונה. חתיכת עז הכנסת לנו. הבנו את הפואנטה, היא מוזמנת לצאת. אז לרגל המפגש השנתי באולם שלך, החלטתי לשנות ממנהגי. החלטתי להתבונן אחורה, להתמקד בטוב שהייתי השנה, בטוב שאני, ולכתוב. אני רוצה להתחיל להתרגש, לנשום עמוק ולשאוף פנימה את הרוח החדשה, את הברכות העצומות שאתה עתיד להשפיע עלינו. אומרים שצריך כלי כדי להכיל שפע. אז יאללה, אני הולכת על זה. מגדילה את הכלי בשקל תשעים.

מלאכת בורר על המאזניים

לא המלכתי אותך בראש השנה, המלכתי אותך כל השנה. היית נוכח מאוד בחיי. הרגשתי שאני זקוקה לך קרוב, מחזיקה אותך חזק. אני חושבת שהיו בחיי ימים בודדים שלא היה בהם רגע המלכה שלך. היו ימים שאפילו הצלחתי לומר "מודה אני" לא מתוך ערפול חושים, לא מתוך ריצה של המחשבות אם הוצאתי מהפריזר לחם לסנדוויצ'ים של הילדים, אלא מתוך הכרה אמיתית שהחזרת בי נשמתי. מהסיבה שיש בך אמונה שהיום אהיה יותר, אפילו במילימטר.

שלא תחשוב שאחרי 12 שנות צניעות קל לי עם הנושא. כי לא. ממש לא. הגעגוע לג'ינס הוא תמידי ומאתגר. כל יום שאני לא לובשת אותו, כל יום שאני בוחרת ללבוש חצאית ולהסתכל על עצמי במראה ולחפש שם את חוש האופנה שלי - כל יום כזה אני שמה עכשיו על המאזניים. כי לכבודך הם. כל פעם שאני לובשת גרביונים, כל פעם שאני נמסה מחום, ואתגרת השנה בנושא, אני שמה על המאזניים. יודע מה? כפול שתיים. כי גם את חינוך הבנות שלי אני מכניסה למשוואה. אני לא מוותרת לעצמי, נלחמת בכל פעם מחדש, מחזיקה את עצמי בכל חמסין מחדש. כל הקושי הזה, שלכבודך הוא, עכשיו אני רוצה לפרוע אותו. אני שמה על המאזניים את כיסוי הראש. את החום, את השיער שמתגעגע לשמש שתנשק אותו בגוונים.

אני שמה על המאזניים את מלאכת בורר. היא תלמד עלי סנגוריה. כאילו לכבודי יצרת אותה. בראת בריה שאוהבת לחתוך ירקות ולהמציא שילובים חדשים. העבודה עם הסכין מרגיעה אותי, מפנה לי את הראש למחשבות. חוץ מאשר בשבת. בשבת אני מתמקדת בדבר אחד - לא לברור. אז בכל פעם שאני חותכת סלט, כל טכניקה שאני ממציאה כדי לא לעבור על המלאכה אני מוסרת לך באהבה. והשמחה שלי ביום טוב כי מותר לי לברור, גם היא על המאזניים.

השנה עזרתי לחברות שלי. אני יודעת שזה מה שחברות אמורות לעשות, אבל החלטתי שאני מאירה את הדברים הטובים שבי. אז אני יודעת שאני חברה טובה, ולמי שאני אוהבת ונכנס לי עמוק ללב אני נותנת את הנשמה. לחברה אחת הייתי בית, כפשוטו, כדי להיות קרובה לבעלה שאושפז. לחברה נוספת עזרתי לשפוט את בעלה המעצבן לכף זכות. מבטיחה שבאינסטינקט היה בא לי לצרוח עליו בשמה. לחברה אחרת עזרתי לארגן את חתונת הבת, כאילו היא האחיינית שלי. האמת שאני אוהבת אותה באמת כאחיינית. לחברה נוספת הקשבתי ושתקתי. לא אמרתי את דעתי. לפעמים זה בדיוק מה שצריך. לחברה אחרת חיפשתי כל מה שהיא ביקשה באינטרנט, גם בדקות שזה לא היה נוח. חברה אחרת עודדתי. לחברה נוספת ניסיתי, כמה שיכולתי, להוריד מהעומס, מהצער. אפילו שזה לא באמת אפשרי.

תודה שפינית לי חנייה

הרחתי את הפרחים בגינה וידעתי שהם ממך. בחרתי בראשי ביכורי עגבניות מהגינה, כי שלך הם. הודיתי לך כשפינקת בכאבי גב או במכה חזקה באצבע. ידעתי שזה אתה כשקיבלתי בשורות טובות מהישיבה של הבנים. עמלתי בשבילך בשמחה כשניקיתי כל פירור חמץ ובאותה נשימה לא צעקתי על הילדים. חשבתי עליך כשהייתי היחידה עם מסיכה בסופר. התרגשתי ממך כשפינית לי חניה. הכנתי את הגינה לשמיטה באושר שמזדמנת לי מצווה ארץ־ישראלית. בכיתי בכל פעם שידעתי שאתה סיבת הסיבות ועילת העילות. התענגתי בהכרת הטוב מהמתנות הגדולות והקטנות שלך.

שתקתי. הרבה. מול בעלי. מול המשפחה. מול הילדים. מול זה שביזה אותי בשוק מחנה יהודה. אני גרועה בלשתוק. ובכל פעם ששתקתי חשבתי עליך. על הדרך שלך, על הדרך שלי למידות טובות.

התפללתי. תפילות שאינן המילים שלי. בענווה ובאמונה בתלמידי חכמים. יודע מה? גם במילים שלהם הצלחתי למצוא את התפילות שלי. ובימים שלא מצאתי, לא נכנעתי. לא אמרתי מה שווה תפילה נטולת לב, יאללה עדיף שתשתקי. לא שתקתי. נכנעתי ללב הרדום אבל לא התייאשתי מלדבר אליך.

הרמתי אליך עיניים. המון. יותר מהיכולת שלי לספור. הרגשתי חסרת אונים, כמו אביון פושט יד, והבטתי אליך. שתושיע. שתלטף. ביקשתי משיח. אני מבקשת משיח. מתחננת אליך תמידית שתשלח אותו כבר. כי די. כי אתה מסתיר את התפילות שלנו, את המקום שאליו הן מגיעות. זה מחליש. שובר. אנחנו לא מונחים במקום שיכול להכיל יותר את הסתרת התפילות. אנחנו צריכים לראות בעיניים תוצאות. אנחנו זקוקים לסוף טוב. לראות שאתה מקשיב. ואתה לא. לא תמיד. וכשאתה לא, זה ממוטט. ועדיין, ובכל זאת, אני לא נשברת ומרימה אליך עיניים.

השם, בבקשה תברך אותי בשנה טובה ומתוקה. שלך, אני.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע"