פעם הייתי כמוכם - עד שנהייתי עני. תשמעו איך זה קרה

הסיפור של אלון נכתב בהשראת סיפורם של ההמונים. אלון הוא השכן שלך, קרוב המשפחה או החבר. אלון מייצג את האנשים שלא יכולים לספר לך את סיפורם, כי פעם הם היו כמוך, ועכשיו הם לא מצליחים לפרנס את משפחתם. אלון מספר את סיפורם של העניים החדשים.

*

החיים שלי היו רגילים. נולדתי למשפחה מהמעמד הבינוני. אוכל היה בשפע, בגדים בחגים, נופש בקיץ, ביקשנו צעצועים, וקיבלנו. ילד רגיל.

כך חלפו השנים גם כשהייתי נער ועלם צעיר. ואז התחתנתי בשעה טובה. אשתי ואני עובדים, ברוך ה'. אני בעלים של מסעדה מצליחה. יש משכנתא, ויש הרבה הוצאות שבחסדי שמיים ועם קצת עזרה מההורים שלי, הצלחנו לשלם את ההתחייבויות שלנו מדי חודש.

מרוב עבודה מאומצת ישנתי בלילה במסעדה

עם השנים נולדו הילדים, ואשתי היקרה נשארה איתם בבית, וטיפלה בהם כי הלב נקרע למסור תינוק בן שלושה חודשים למטפלת. אז נשארתי שעות נוספות בעבודה כדי לחסוך בעלויות של עובדים: אני מתחיל בארבע בבוקר והולך הביתה באחת עשרה בלילה, שבור ורצוץ. לפעמים, מרוב עבודה מאומצת צירפתי שני כיסאות אחד לשני, וישנתי במסעדה. זה היה קשה אבל לא הייתה לנו ברירה.

ואז התחילו להצטבר פערים. אחרי כמה שנים אשתי פוטרה מהעבודה. אני זוכר שהיא בכתה הרבה, אבל הרגעתי אותה. זה יכול לקרות לכל אחד, לא? באותם ימים לא דאגתי מי יודע מה. יש עוד משרות בשוק העבודה. אמנם דמי האבטלה שהיא קיבלה היו נמוכים מהמשכורת שלה, אבל הידקנו חגורה, צמצמנו בהוראות הקבע לחיסכון, פרסנו את המשכנתא לתקופה ארוכה יותר, התחזקנו באמונה, ולא וויתרנו על המעשרות שאנחנו תורמים.

השלב השני היה כשנגמרה הזכאות שלה לדמי אבטלה עוד לפני שהיא מצאה עבודה. אשתי חרוצה, ועשתה השתדלות ככל שיכלה. שלחה קורות חיים, התקשרה, שאלה אנשים, הלכה לראיונות עבודה, אבל פשוט לא התקבלה. לא ידענו למה. היא עובדת מסורה, ויש לה שם טוב עם מכתבי המלצה ממקומות עבודה קודמים. ובכל זאת – עבודה לא נמצאה.

תראו, מפלצת הבושה כבר אז התחילה לדפוק לי על הדלת. בשורה תחתונה – אני תלוי בהכנסה של אשתי. אני גבר, ועול הפרנסה מונח עליי, לא עליה. אז לקחתי הלוואה לכיסוי המינוס שתפח. האמנתי שבעוד רגע אשתי תחזור לעבוד, ושהכל יהיה בסדר.

חודשיים לפני פרוץ עידן הקורונה, חורף 2020. בחודשים הקרים יש פחות לקוחות. בתקופה כזו בכל שנה, אם יש לי מזל, אז אני לפחות לא בהפסדים, וכשמגיע האביב אני מצליח להתאזן. זה סיכון, אבל ככה זה בתחום המסעדנות.

רצתי אל החדר והתפרצתי בבכי חרישי, שהילדים לא יראו אותי

אנחנו מצפים לפריחה העסקית שתבוא באביב, ובאמצע מרץ 2020 השאלטר של המדינה פשוט ירד בבת אחת. אני לא מדבר על הבהלה שהיתה אז ועל חוסר הוודאות מבחינת התפשטות הנגיף, אלא על החרדה הכלכלית שאחזה אותי.

הבנתי שלא רק שאקבל אפס משכורת, אלא שהמשכורת השלילית שלי לא ידועה, היא יכולה להיות ענקית, ולהכניס אותי לחובות בלתי אפשריים שלא בטוח שאצליח לכסות בימיי חיי. אשר יגורתי – בא לי. אני משלם שכירות עתק על מבנה המסעדה, הסחורה שלי היא מזון. לא השתמשתי? זה נזרק לפח, וישנם עוד תשלומים והתחייבות רבות.

מענקי המדינה לסיוע לעסקים היו כמו טיפה בים החובות שטבעתי בו. אנה אני הולך?

למזלנו, ההורים שלי הבינו את מצבנו מבלי שאצטרך לבקש. למזלנו, יש לי הורים שעזרו. יש הרבה אנשים שאין להם הורים, או שאין להם הורים שיכולים לעזור. בפסח הם שלחו לנו קייטרינג לחג, כי, כידוע, אי אפשר היה להיפגש עם בני המשפחה המורחבת. הקייטרינג היה הפתעה בתירוץ של עזרה לאשתי עם הטרחה המרובה כי בסגר היא עסוקה עם הילדים. רצתי אל החדר, נעלתי אותו, והתפרצתי בבכי שהילדים לא יראו אותי.  היצר הרע משתלט עליי: 'איזה לוזר אני'. גבר בן 33 שמקבל אוכל מההורים לחג. מה ההבדל בין זה לבין סל מזון מעמותה?

עד גיל 80 לא נכסה את החוב. זו הירושה לילדים שלנו?

והנה, גם שלב קבלת סל המזון הגיע. אשתי בינתיים, שינסה מותניים, והתחילה להכין כריכים וארוחות צהריים ביתיות ללקוחות. בגלל שהרבה משפחות נשארו בבית עם ילדיהם יום יום, העסק עבד טוב, אבל לא הצלחנו לכסות את הררי החובות שלנו. בינתיים ניצלתי בכל חודש יותר ויותר ממסגרת כרטיס האשראי העסקי שלי. המסגרת הייתה ענקית כי הייתי מסעדן מצליח. למרות החרדות, ולמרות שהייתי ער בלילות, רציתי להאמין שחלום הבלהות הזה ייגמר.

קיץ. כל מי שאני מכיר ממש חיכה לפתיחת השערים האוויריים לנופש בחו"ל. ואז אבא שלי אמא לי שלרגל יום הולדתי הוא קונה לי 'מתנה' – חופשה משפחתית. שוב פעם בתירוץ של 'מתנה', כדי שהכבוד העצמי שלי לא ייפגע.

חשבתי לעצמי: איך אוכל ללכת לנופש? אם פתאום אראה בנופש את אחד הספקים שלי, שלא שילמתי לו? את הכסף של הנופש אני צריך לתת לו ולא לנצל את זה להנאה פרטית.

נשארתי בבית. סגר שני ושלישי והמינוס רק גדל וגדל, ומתקרב למיליון שקלים. גם אם שנינו נעבוד עד גיל 80 לא נצליח לכסות את החוב. זו הירושה שלנו לילדים שלנו?

כך חשבתי. האמונה שלי נחלשה מאוד. לא סמכתי באמת על ה'. ואז, כשמסגרת האשראי שלי נוצלה במלואה, הבנתי את גודל הצרה. חשבתי שהלוואה היא כמו הכנסה. עכשיו אני צריך גם להחזיר את ההלוואה וגם לשלם את ההוצאות החודשיות הענקיות.

היא דיברה בהתלהבות כאילו אני עוזר לה ולא היא עוזרת לי

ראש השנה עוד מעט מגיע. לילה. אני לא מצליח להירדם, וקורא את כל החומר שרק אפשר לקרוא. העיקר להסיח את דעתי. פתאום אני רואה מודעה בעלון הידברות על סלי מזון. חשבון פשוט: כסף לאוכל - אין לי. אפשרות ללוות כסף ממסגרת האשראי – אין לי. כבוד עצמי - כבר אין לי. מקסימום אשתי תחשוב שנשאר לנו משהו מהמלאי במחסן המסעדה. מה שכן, בושה יש לי ובשפע, ואתם לא יודעים עד כמה אני הולך להתבייש: לעמוד בתור לחלוקת סלי מזון. אולי שעה. המחסן ענק. בתור עומדים כל מיני אנשים שלא מביטים לאף אחד בעיניים: אחד מתעסק בטלפון שלו, השני כובש את פניו בקרקע, ואני מביט אל עבר נקודה בלתי נראית באוויר, מעמיד פני עסוק. אני מפסיק לדמיין כי ההשפלה צורבת. אני מודה, יש לי רגעים רבים שבהם אני מרגיש כישלון. הרי התיקון שלי הוא "בזיעת אפיך תאכל לחם". אני לא מצליח למלא את תפקידי. אבל צריך אוכל כדי להתקיים. מה לעשות?

למחרת בבוקר צלצלתי למחלקת החסד של הידברות. הנציגה ענתה בהתלהבות. כאילו אני עוזר לה ולא היא עוזרת לי. היא בירכה אותי בשלל ברכות, ודיברה איתי במכובדות. היא ביקשה אישורים המעידים על מצבי הכלכלי. אתם יודעים מה? לא ראיתי בזה פעולה המטריחה את מי שמבקש עזרה, אלא אחריות ויסודיות. בהידברות באמת בודקים מי צריך עזרה ולפי הקריטריונים הוא מקבל את סל המזון. ציינתי את זה בפניה והיא אמרה: "יש לנו ועדה עם דמות רבנית, עם מנהל הכספים של הארגון, שהוא רואה חשבון במקצועו ועם מנהלת מחלקת החסד. הם בודקים את הקריטריונים". חשבתי לעצמי שזה מראה כמה הארגון מסודר ואמין. כשאעמוד על הרגליים, אני מתכוון, בעזרת ה', לחזור לתרום להידברות.

יומיים אחר כך מצלצלת שוב הנציגה מהידברות, ושואלת מה כתובת המגורים שלי. לא הבנתי למה. חשבתי שהיא תיתן לי כתובת של נקודת חלוקה. היא אומרת שהם צריכים כתובת כדי שהשליח ימסור לי את תווי הקניה. מה? תווי קניה? בלי שאף אחד יראה אותי בתור? למחרת נוקשים בדלת. שליח מביא לי מעטפה יפה, עם סכום מכובד ועם ברכה מרגשת לחג. חשבתי בהתחלה שהוא טעה, אבל לא. הוא הגיע מהידברות למסור לי את תווי הקניה. חוויית הקנייה הייתה נהדרת. אני לא מסומן. אף אחד לא רואה עליי בסופרמרקט שאני מבקש עזרה. קונה כמו כולם ובשפע.

רציתי רק להגיד דבר נוסף לסיום - תראו, יש מסביבכם עניים חדשים. אתם לא רואים אותם כי הם לא יספרו לכם, כמוני, ורק אם תפתחו את ליבכם ותעזרו להם, הם יוכלו לחגוג את החג בכבוד ובשמחה. חג שבע.

השנה במיוחד, נוספו עניים רבים למעגל העוני. הצטרפו אל התורמים הרבים, ועזרו למשפחות להרים את הראש ולשמוח בחג. לקראת ראש השנה תוכלו להרבות בזכויות, ולמנות את הידברות כשליחים נאמנים לקיים את מצוות מתן בסתר לסיוע למשפחות כי "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".

לתרומה לחצו כאן או התקשרו 073-222-1212